"שקופים", סקירה

סרטו החדש של מושון סלמונה ("וסרמיל") מתהדר בתואר "הסרט הישראלי הראשון של 2015". אבל זוהי כותרת טכנית בלבד, מכיוון שהסרט הופיע במחזותינו לראשונה במהלך הקרנות האקדמיה הישראלית לקראת פרסי האופיר, בסופן נותר ללא מועמדויות באופן שקשה לתאר כמפתיע, ובכל זאת מאכזב מעט. לאחר מכן הוקרן הסרט במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל חיפה. התוצאות היו זהות.

בנוף הקולנוע הישראלי העכשווי קל להבין מדוע העין פוסחת על סרט כמו "שקופים" (בקישור משעשע לשמו), כפי שקרה באופיר ובחיפה. ההפקות הישראליות הולכות ומשתכללות, הסרטים עצמם מנקרי עיניים ודורשים תשומת לב בעזרת שחקנים או פרובוקציות. כל זה לא נאמר לשלילה, אפילו להפך. הקולנוע הישראלי הגיע ב-2014 ליותר קהל מאי פעם, וזה אומר משהו טוב. בתוך כל הפרויקטים האלה, סרט קטן וצנוע כמו "שקופים" יכול ללכת לאיבוד, וזה חבל. זאת גם הסיבה שהסקירה הזו נכתבת. יש משהו ב"שקופים" שעל אף נקודת פתיחה קצת שונה הופך למשהו גדול יותר, ומגיעה לו תשומת לב.

"שקופים" מתעסק בחברה הבדואית, כמו סרט אחר בו נתקלנו לאחרונה, "שרקייה" שזכה בפסטיבל ירושלים. לצערי לא ראיתי אותו, אבל לעניינינו זה דווקא יתרון, כי לא יהיה בסקירה זו אלמנט של השוואה, אלא התייחסות רק לסרט החדש יותר.
הסיפור הוא על ראיד, בחור בדואי שבתחילת הסרט משתחרר מהצבא, ומנסה לקיים את עצמו על ידי פתיחת מסעדת דרכים בנגב. הדברים כמובן לא הולכים כמו שצריך בין אם בגלל הרשויות שמונעות ממנו אישורים, או הסביבה הגוררת אותו לעולם התחתון.
כל רצף מילות המפתח האלה, "בדואים", "צבא", "רשויות" וכו', שמהם קשה מאוד להימנע אם רוצים לתאר את עלילת הסרט, מכניסות את הסרט למקום שבדרך כלל לא קוסם נורא לקהל הישראלי, ורוב הזמן בצדק. אבל אני חושב שדווקא ההצלחה הראשונה של הסרט היא שההתעסקות החברתית/פוליטית לא משתלטת עליו והיא בהחלט לא מה שמוביל אותו. זהו לפני הכל סיפורה של דמות, מבט מאוד רגיש ומאוד עדין על בחור צעיר שמנסה לעבוד עם מה שהחיים נותנים לו, אבל גם להתעלות מעליהם.

זאת גם הסיבה שאני קרוע מאוד לגבי שם הסרט, "שקופים". הוא כמעט מכריח להתמקד בעוולות אותם חווים הבדואים, ויוצק בכוח אשמה לליבו של הצופה עוד משלב קניית הכרטיס. השפה של הסרט כל כך שונה מזה, כל כך הרבה יותר נעימה ואגבית, שהכותרת שלו משולה ללרתום את העגלה לפני הסוס. מצבם של הבדואים נוכח בסרט, אבל זה מבקש להתגלות ולהיחוות על ידי הצופה, והשם דוחף זאת חזק מדי. הוא גורם לנו לחשוב על הסרט כמתעסק ב"תופעה" או "בעיה" ורק בזמן הצפייה להיות מופתעים שבכלל יש פה סיפור אישי של דמות אחת שעוברת מהלך רגשי, בלי קשר האם היא שקופה או לא. זה צריך להיות הפוך.

הבחירה בשם היא דבר מה מאוד אירוני, כי בכל זאת המילה שאני תמיד מוצא את עצמי משתמש בהקשר של הסרט הזה היא כנות. קשה לי לשים את האצבע למה דווקא הסופרלטיב הזה הוא שמתאר אותו מבחינתי, אבל זוהי התכונה הבולטת שלו, שגורמת לו להיות משמעותי. וזה אפילו לא הסיפור ה"חשוב" או ה"חברתי" שלו, אלא דווקא השפה הקולנועית, בחירות הליהוק, והאנושיות שיוצאת ממנו.
כמו "וסרמיל", במבט ראשון הסרט נראה פשוט מאוד בעשייתו. בתוך הקולנוע הישראלי העשיר של השנים האחרונות, זו עלולה להיות מכשלה, אבל זה בעצם הדבר הראשון שגורם לסרט להרגיש אמיתי וצנוע. זה גם הולך נהדר יחד עם הדמות של ראיד, שמנסה לא להתבלט, לעשות את הדברים כמו שצריך, אבל קשה שלא לפתוח אליו את הלב.

סלמונה עושה, בעיני, עבודה נהדרת בבימוי הסרט. השימוש בלוקיישנים, אלו של הפנים ואלו של החוץ, מצוין, ולכן על אף בפינות המעוגלות בגסות של הסגנון והתסריט, יש לו עדיין אפקט רב. בוודאי שלא מדובר בעשייה מושלמת, ואולי יומרה הייתה עוזרת לסרט יותר, בטח שבחירה בשחקני משנה מעט יותר מיומנים, אבל מאוד קשה שלא לפרגן לו.
הצילום נזקף לזכותו של דניאל קדם, צלם סרטי תעודה מהשורה הראשונה, שמביא את הרגישויות המאפיינות את הסגנונות התיעודיים והבידוניים לסרט. קדם צילם את "גן עדן" של רן טל, "הצלמניה" ו"כופר נפש" התיעודיים, אבל גם את "נמס בגשם" ו"כיפה אדומה" הבדיוניים. העבודה שלו ב"שקופים" היא לא כזו שמושכת תשומת לב לעצמה, אבל אחרי שמריצים בראש רגעים ממנו צף ועולה היופי שלו, בייחוד סצנות הלילה.

בנוסף לכל אלו, כנראה אחת הסיבות שהסרט עובד הוא השחקן הראשי, מחמוד שלבי. הוא ליהוק מעולה לסרט כמו "שקופים" כי מצד אחד לגמרי אפשר לראות אותו כחלק מהעולם המציאותי של הסרט, אבל היופי שלו הוא משהו שקשה להיות אדישים אליו. וכן, הוא גם שחקן טוב. שלבי מוכר בזכות ההופעה המרשימה שלו בסרטה השני של קרן ידעיה, "כלת הים", ואם זכרוני אינו מטעה אותי הוא היה אחד הדברים המצטיינים בסרט ההוא. אבל הוא כבר קיבל הזדמנות גם באירופה, עם הסרט המוצלח "גברים חופשיים" (Les Hommes Libres) שביים איסמעיל פרוקי, בו שלבי חולק את המסך עם מייקל ארונסייד וטאהר ראחים, שזה בטח משהו שהרבה שחקנים שואפים אליו. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה 2011 ובפסטיבל הקולנוע הצרפתי.

אין ספק שגורלו של "שקופים" לא יהיה זהה לזה של "אפס ביחסי אנוש" או "זינוק בעלייה" מהשנה החולפת, מהסיבות הברורות, אבל זה לא ממעיט בדבר מערך הסרט, ומהעובדה שהוא נעשה בדרך הספציפית הזו. אל תתנו לשם ולדיון – החשוב, כמובן – שהסרט מעלה להטעות אתכם או להרתיע אתכם מלצפות בו.