"אקסודוס: אלים ומלכים", סקירה

הדבר הכי בולט ב"אקסודוס: אלים ומלכים" (Exodus: Gods and Kings) הוא כמות הצילומים האוויריים שיש בו. לדעתי זה האפוס עם הכי הרבה מצלמות מרחפות שראיתי מזה הרבה זמן. כמובן שכל צופה ממוצע מודע לכך שהוא חוזה באפקטים ממוחשבים ולא בסטים רחבי ידיים וכמות עצומה של ניצבים, אבל עדיין יש לזה תהודה ויזואלית מרשימה מאוד.
אבל השוטים המרחפים התדירים של הבמאי רידלי סקוט וצלמו דאריוש וולסקי (זה שיתוף הפעולה השלישי הרצוף שלהם ביחד אחרי "פרומתאוס" ו"היועץ") מעידים על הצרה הגדולה של הסרט. הוא נשאר למעלה, רחוק, לא באמת מתעמק בשום דבר, ובוחר ביופי ורהבתנות על פני איזשהו צורך להגיד משהו מעניין מעבר לטקסט.

סקוט, במאי שיצר כמה מיצירות המופת החשובות של הקולנוע ("בלייד ראנר", "הנוסע השמיני"), החליט להביא למסך את הסיפור התנ"כי המפורסם של יציאת מצרים. הוא אסף סביבו לא פחות מארבעה תסריטאים, אחד מהם, סטיבן זליאן, זוכה אוסקר, ושלח אותם לתרגם סיפור עתיק, אכזרי ומלא דברים, למסך.
זה מתחיל כאשר מוזס (רק כאשר יגלה את שורשיו העבריים יקבל את שמו "משה") הוא כבר בחור בוגר, שמאיים על מקומו בהיררכיה של רעמסס, יורש העצר של מצרים. כאשר האמת על עברו העברי מתגלה, הוא נשלח לגלות, מקבל על עצמו את הנבואה להוביל את העבדים העבריים לחופשי, והופך למנהיגם. אתם לגמרי שוחים בחומר מהרגע הזה והלאה.

ביקורת על הסרט אפשר ורצוי להעביר מכאן ועד מצרים, אבל לפני זה, חשוב להגיד שהסרט לא גרוע כמו שעשו ממנו. זה נכון שאם מנסים להבין מה המנגנון שלו ואם רוצים להתעמק בו מעט, הכל מתפורר בין הידיים, אבל כספקטקל הוליוודי אסקפיסטי לחלוטין, הוא עובד לא רע רוב הזמן. הוא באמת מרהיב, כריסטיאן בייל שחקן טוב (אם כי זו לא הופעת חייו), האקשן סוחף, ויש בו סיקוונסים עוצרי נשימה. השעתיים וחצי שלו עברו לי יחסית מהר.
אבל עדיין. אין לי שמץ של מושג למה עשו את הסרט. ויותר מזה, לא ברור לי למה עשו אותו באופן הספציפי הזה.

כבר משלב ההפקה, "אקסודוס" קיבל אש די רצינית בגלל הליהוק שלו. בעיתונים ובבלוגים שצפו וקצפו על כך שאת הסרט, המדבר על תקופה תנ"כית קדומה בצפון אפריקה, מובילים שחקנים לבנים. כריסטיאן בייל הוולשי קיבל את התפקיד של מנהיג העבריים, וג'ואל אדג'רטון האוסטרלי מגלם את העריץ המצרי. אל מול הביקורת, סקוט ענה בהתחלה שהוא היה חייב לשבץ בסרט שמות מוכרים כדי להשיג מימון (כן, כי אדג'רטון הוא השחקן המוכר בעולם), ולקראת הסוף כבר לא היה לו כוח להתייחס לזה אפילו.
אני חייב להודות שעבורי כל קונספט "הליהוק השקרי" נורא לא משנה. זה קורה כמה פעמים בשנה, לאחרונה עם "רוז ווטר", אבל מבחינתי זה חסר משמעות. יותר מציק לי שהשיניים של כולם נורא לבנות, ושמשום מה "אקסודוס" חושב שאם למשה יש מבטא אמריקאי ולציפורה יש מבטא אוריינטלי כלשהו, לבן שלהם צריך להיות מבטא בריטי כבד. איכשהו הם חשבו שזה יאכל. זה לא.
לא שאני מגן על הליהוק של הסרט, הוא ליהוק נוראי, אבל לא בגלל צבע העור והעיניים של שחקניו.

בייל יכול לעשות הכל. זה כבר הוכח. הוא לא יושב טבעי בתוך הסטינג התנ"כי, אבל יכול להיות שזו בעיה שלי. העניין הוא שאני לא הבנתי את שאר הליהוק, בעיקר את שחקני המשנה. בשם כל מה שקדוש, אין לי שמץ של מושג למה סיגורני וויבר ואהרון פול נמצאים בסרט הזה, ומה היה כל כך דחוף להביא אותם.
וויבר, פעם ראשונה בסרט של סקוט מאז "1942" לפני 22 שנה, מופיעה לכמה סצנות בודדות ואין לה שום דבר לעבוד אתו. פול הוא שחקן עם שלושה פרסי "אמי" בבית ("שובר שורות"), אך נמצא כל הסרט מאחור, בוהה ובקושי אומר מילה. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שגרמה לשחקנים האלו להגיע לסרט היא כי הבטיחו להם שזה פרנצ'ייז, ושהסרט הבא, "אקסודוס: עגלי זהב ולוחות אבן", יגדיל להם את התפקיד. אולי אם סקוט היה חוסך בכספי ההפקה ומביא שחקנים יותר זולים לתפקידים לא חשובים, הוא לא היה צריך ללהק את באטמן לתפקיד משה.

אבל שאלת ה"למה" גדולה יותר מהקאסט, ונוגעת בעצבי הסרט עצמו. סיפור יציאת מצרים הוא אחד המוכרים, ואפילו עובד לקולנוע מספר פעמים, ולא בהפקות מחתרתיות, בואו נודה באמת. הרצון לספר אותו שוב אמור להגיע ממקום שמעבר להשגת היכולת הטכנולוגית של צילום מכות מצרים, מניסיון לספר משהו חדש, רלוונטי לחיים שלנו, או אפילו סתם להעניק חיים לדמויות מיתולוגיות.
בהתחלה אכן נדמה שארבעת תסריטאי "אקסודוס" מכניסים כמה איפיונים ושותלים אי אילו ניצני תימות כדי שהסרט בכל זאת יתעסק בכמה נושאים מעניינים. למשל, בתחילת הסרט מוזס מזלזל מאוד באותות והמופתים של איזו כוהנת מצרייה, ולא מבין איך מנהיגים עם על בסיס אמונות תפלות. כולנו יודעים שמשה יהיה מלך של טריקים (המקל והנחש, הסלע והמים) ואם כך בוודאי נראה תהליך של אדם שעובר מגבר לא מאמין למאמין. אבל הסרט נוטש את זה, ונדמה שמשה לא נורא שם לב שהוא עבר איזשהו שינוי.
הסרט פותח בקשר בין אחים, בקנאה ובפחד מאלו שגדלו לידך. ואולי הסרט הוא על מחויבות משפחתית, על גילוי, על בגידה ועל הצורך להיות שייך ונאהב. אבל לא באמת. זה נאמר איזה שלוש פעמים על ידי רעמסס, אבל זה די בא משום מקום ומוציא אותו די רכרוכי.
שאלת הכוח והשלטון, בטח אצל רעמסס שבחלקו השני של הסרט, תפיסת ההפרד ומשול שלו, כמו ההבנה של מצוקות החברה הדהדו לי למנהיג עוצמתי אחר מהסביבה שלנו, גם היא מקבלת התייחסות, אבל זה בקושי מספיק אפילו לדמות משנית. כמה רבדים וכמה אמפתיה היו קשורים בדמותו של קומודוס מ"גלדיאטור", אבל איפה אדג'רטון (שחקן טוב בדרך כלל) ואיפה חואקין פניקס?
גם שאלות תאולוגיות ראויות, כמו למשל איזה אל הורג כזו כמות של ילדים בשנתם, עולה לרגע ומקבלת את התשובה הגרועה ביותר, או לפחות הכי רדודה (משהו כמו – אבל היהודים לא מתו, אז זה בסדר). העונש הקולקטיבי של תושבי מצרים מוצג ברצף שוטים, אבל – ניחשתם נכון – בעיקר מלמעלה, מרחוק.
כך עולים בחלקו הראשון של הסרט מספר דברים שכאילו אמורים בהמשכו להצדיק את כתיבתו המוחדשת, אבל אף אחד מהם לא באמת מקבל משמעות.

בנוסף, יש דברים שעובדים כסיפור תנ"כי אבל הם די רעועים כשהם צריכים להיות נראטיב קולנועי. למשל, כולנו מקבלים לגמרי את הקטע הזה שבו אחרי שבנו הבכור של רעמסס מת, הוא הבין שהפסיד ומשלח מעליו את בני ישראל (אם מישהו חושב שזה ספויילר, אז אין לי מה לומר). אבל במהרה הוא מבין שעשה טעות, מתחרט, רודף אותם לתוך ים סוף, ושם זה נגמר.
בסרט קולנוע זה לא עובד ככה. רעמסס, שאיבד הכל, צריך איזושהי סיבה מנומקת לצאת שוב מחדש להדביק את העבדים אותם שיחרר. הסיבה היחידה ש"אקסודוס" נותן לפעולה הזו – הרי לא נשלח את הצופים הביתה בלי קריעת ים סוף, נכון? – היא שרעמסס לא מסוגל לשמוע את אשתו מנענעת את העריסה הריקה. לא תופס.
ואני בכלל לא מדבר על זה שהביאו ארבעה תסריטאים כדי לכתוב מחדש את המערכה הראשונה של "גלדיאטור". אני רציני, זה אחד לאחד מה שקורה שם.

האמת שאני לגמרי בעד הקטע הזה בו במאים בעלי שם חוזרים לספר את סיפורי התנ"ך. גם ל"המבול" (Noah) היו בעיות ברוך השם, אבל יש משהו מאוד מעניין בלראות חזון קולנועי של במאי נרתם לטובת סיפור שגדלנו עליו. "אקסודוס" נחות לעומת סרטו של ארונופסקי, בגלל שבעיבוד הזה ניסו לספר לנו משהו על טבע האדם, על אובססיה, על שליחות, ועל שפיות. נדמה שגם "אקסודוס" חשב לעשות את זה, אבל ויתר אחרי חצי שעה.
ועדיין, כחוויה ויזואלית, אין לי שום בעיות עם "אקסודוס". להפך, האמת היא שהצילום, העיצוב האומנותי של ארתור מקס הגאון, והאפקטים, גרמו לשעתיים וחצי האלו לעבור מהר, ואפילו באופן מהנה. אני פשוט ציפיתי למשהו אקסטרה. אולי אני סתם מפונק.