"אהבה היא מוזרה", סקירה

התמיהה העולה בפני רבים שצפו בסרט (אם כי סביר ש"רבים" היא לא המילה הנכונה הפעם) קשורה לשמו, "אהבה היא מוזרה", תרגום מדויק משמו הלועזי, Love is Strange.
האמת שגם אני שאלתי את עצמי לגבי זה, כי דווקא האהבה שנמצאת בין שתי הדמויות הראשיות היא כפי הנראה הדבר היחיד שלא מתערער במשך תשעים הדקות של הסרט.

רק כמה ימים לאחר הצפייה – והעובדה שהוא בכל זאת נשאר בראשי כל הזמן הזה מעידה על משהו טוב בעיני – נראה לי שהצלחתי להבין מדוע בחר הבמאי והתסריטאי אירה זאקס לכנות כך את סרטו החמישי. לדעתי כל הדמויות בסרט, ולא רק שני הגיבורים, מונעים מאהבה במעשיהם. אהבה לבני זוג, למשפחה, לקריירה, לאמנות וכו'. המוזרות של העניין מתבטאת בכל הדברים שהאהבות האלה גורמות לנו לעשות. בגלל אהבה אנחנו לא רק מרוויחים אלא גם מפסידים הרבה, אנחנו רבים עם הקרובים אלינו, אנחנו מפחדים, אנחנו מאבדים את הדברים שאהבנו במי שאנחנו, גשמיים או רוחניים. אהבה היא רגש נעלה שכולנו שואפים אליו ורוצים להקיף אותנו בו, אבל כשמפרקים את סך הדברים שקורים לנו בגללה או בזכותה, מגלים שהיא ללא ספק, יותר מהכל, ממש ממש מוזרה.
כשחושבים על זה, זה גם היה שם אלטרנטיבי ראוי ל"נעלמת" של דיויד פינצ'ר.

בן (ג'ון לית׳גו) וג'ורג' (אלפרד מולינה) בזוגיות זה עם זה כבר כמה עשורים, אבל רק עכשיו, עם שינויי החקיקה בניו יורק, הם יכולים להפוך את אהבתם לממוסדת על פי הרשויות. בן כבר אחרי ה-70 שלו, וג'ורג' לא רחוק משם, ועדיין הם מרגישים את הצורך לקום ולהתחתן מול קרוביהם, ולהשבע אמונים זה לזה. אבל החתונה הזו גורמת לג'ורג' לאבד את עבודתו כמורה למוזיקה בכנסייה המקומית, והשניים מאבדים את מקום מגוריהם. עד שימצאו דירה שיוכלו להרשות לעצמם, בן עובר לגור עם אחיינו, אשתו ובנם המתבגר, כאשר ג'ורג' עובר לגור קומה אחת מתחת אצל דודנו השוטר הצעיר ובן זוגו.
החתונה והפיטורין, שניהם מתרחשים ממש בדקות הראשונות של הסרט, הם האירועים הדרמטיים האמיתיים היחידים שיקרו על המסך במהלך הסרט, שימשיך בקצב משלו ובאופן סיפורי קצת אחר ממה שאנחנו מכירים. זה משווה לסרט את הדברים היפים ביותר שלו, אך בד בבד מייצר גם תחושה לא לגמרי נוחה, שמעיבה על לא מעט מהדברים הטובים בו.

היופי הגדול הראשון של הסרט הוא שאותי הוא הצליח לגמרי לשכנע באהבתם של שני הגיבורים. על אף שרוב הסרט הם לא נמצאים באותו החדר, הם הצליחו בדקות הראשונות לייצר כימיה כה גדולה ביחד, עד שבכל הסצנות שלהם לחוד תמיד נשאר אתי החוסר שהם סוחבים זה עם זה, ועל אף שמצבם רחוק מלהיות קטסטרופלי, הם לא יכולים להיות שלמים ומאושרים זה בלי זה. זהו אחד הדברים הכי פחות מובנים מאליהם בכתיבה, ליהוק ובימוי, וככזה, זאקס כבר עם ידו על העליונה.
זה גם יהיה המעבר שלי לדבר על לית'גו ומולינה.

ג'ון לית'גו הוא שחקן ותיק ואהוב. אני מניח שבני דורי מכירים אותו מהתפקיד הקומי הנפלא שלו בסדרה "מפגשים מהסוג האישי" שהביאו לו שלוש זכיות בפרסי האמי. אבל לית'גו היה בסביבה הרבה לפני. בתחילת שנות השמונים היה מועמד לשני אוסקרים בזה אחר זה על הופעות המשנה שלו כשחקן פוטבול שעבר ניתוח לשינוי מין ב"העולם על פי גארפ" ובזכות זוכה האוסקר הגדול של 1983 "תנאים של חיבה". את האוסקר השני הפסיד לשותפו לסרט, ג'ק ניקולסון. התדמית הקומית החביבה שלו נשברה לרסיסים בזכות הופעתו המצמררת כרוצח הטריניטי בעונה האחרונה הטובה באמת של "דקסטר", גם עליה זכה באמי.

כל אלו באים להעיד שלית'גו שחקן אדיר ונכס לכל סרט. "אהבה היא מוזרה" לא מעניק לו הזדמנות לצאת מעורו או להתאמץ במיוחד, לפחות לא כמו התפקידים האחרים שלקח על עצמו, אבל הוא מביא גלונים של רגש, כאב, וכן, אהבה, לסרט הזה. אחת הסצנות היותר זכורות מהסרט היא הרגע שבו בן, ללא כוונת זדון, מפריע לקייט (מריסה טומיי בתפקיד מאכזב) לעבוד. זה לא נראה כמו רגע מסובך במיוחד, אבל רק שחקן אשף יכל לעשות את זה ככה, ולסחוט את הדרמה והקומדיה מהסיטואציה במינון כל כך מדויק.

אלפרד מולינה לא היה מועמד לאוסקר מעולם (לאמי הראשון שלו היה מועמד רק השנה עם "הלב הנורמלי"), אבל זה לא מונע ממנו להיחשב, ובצדק, לאחד משחקני האופי – וב"אופי" אני מתכוון "משנה" – הטובים ביותר.
סרטו המפורסם הראשון של הבריטי העסוק הזה היה "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה", אבל אני לא בטוח אם הוא ממש קיבל תשומת לב עד ל"Prick Up your Ears" משנת 1987 (גם שם גילם גיי). סרט מעולה שנזכר כמעט כולו לזכות גארי אולדמן הצעיר, ופחות למולינה. על אף עבודה ללא הפסקה, רק בתחילת האלף מולינה התחיל להיות מישהו שהקהל האמריקני עלול להכיר, בזכות הופעותיו ב"שוקולד" וב"פרידה" בתור הצייר דייגו ריברה. ב-2004 היה הרע ב"ספיידרמן 2" אבל מאז קצת הוריד פרופיל.
אם לית'גו הוא הרגש והרוח של הסרט, מולינה הוא הרציונל, האדמה. המלתחה שלו כהה יותר, הוא מתנהל בכבדות יחסית, ובזמן שלית'גו עוטה על עצמו מבט מבולבל רוב הזמן, מולינה יותר חמור סבר, יותר דאגני. זה לא אומר שהשניים דבקים רק באיפיונים המיידיים האלו, ולכל אחד מהם יש פנים אחרות, אבל החלוקה הזו היא שקובעת הרבה מההתמודדות שלהם עם המצב אליו נקלעו.

"אהבה היא מוזרה" סובל ממה שנדמה בהתחלה כסכיזופרניה קלה. הוא בונה לקראת אירועים דרמטיים אך ממוסס אותם עוד לפני שהם עלולים לרקום עוד וגידים. החוויה הזו לא תמיד קלה לצופה, שעלול להרגיש שמשחקים עם הציפיות שלו רק כדי להוביל אותו לקרקע הרדודה של האנטי-קליימקס. אבל ברגע שמבינים שזו השפה של הסרט, הוא מקבל מין עדינות ונינוחות כזו שמשווות לו הרגשה של אירוח נעים בסלון שכיף להיות בו. הסרט מצולם נהדר ובונה עולם ויזואלי עשיר שמספק לבדו הנאה רבה.

התסריט איננו מעלתו הגדולה של הסרט, וחלק מהעניינים נפתרים באופן שאולי עלולים להיות ריאליסטיים, אבל מגיעים באופן קל מדי, שנותן תחושה שאולי בעצם הסרט הוא קומדיה, אבל כאשר משהו אחד נפתר, משהו אחר משתבש, וזה מחזיר אותנו לחזרה לחיים האמיתיים – שהם לרוב נטולי דרמה, ועובדים בערבוביה די בלתי נסבלת של שמחה וכאב, של חיוכים ואבדות.

מילה אחת חייבת להיאמר על הבחירה המאוד לא מובנת מאליה של זאקס לעשות סרט, קטן ככל שיהיה, אשר במרכזו דמויות של גייז מבוגרים. אלו בדרך כלל דמויות שנדחקות הצידה ובדרך כלל משמשות כמו קישוט צבעוני לסרט, או מראה מאוד עצובה על חיים חד-מיניים. פה הן מקבלות את מרכז המסך וטיפול בוגר וראוי. זו כמובן לא סיבה להלל סרט אם השאר לא עובד, אבל בכל זאת משהו שצריך להתעכב עליו.

"אהבה היא מוזרה" הוא סרט נעים, ובמבט ראשון לא הרבה יותר מזה. קשה לדרבן אנשים לרוץ ולראות אותו, ובטח קשה להתווכח עם אלו שלא מצאו בו עניין והתמסרו יותר לבעיותיו מאשר להצלחותיו. וכן, אפשר לנדוד לעיתים בזמן הצפייה, אבל זה לא לוקח מעיצוב הדמויות היפה, הבנייה הויזואלית המקסימה של החללים והרחובות, השימוש במוזיקה והיופי המרגש שהסרט הזה מצליח למצוא בחיים הרגילים האלו.