פרסי אופיר 2014: פוסט מורטם, או מה קרה שם?
22 בספטמבר 2014 מאת אור סיגולי צילום: אני. לא שזה משהו להתגאות בו.טקס פרסי אופיר 2014 הולך להיות זכיר לזמן רב מכמה סיבות. בראשונה, זה היה אחד הטקסים הכי לא צפויים ומוזרים שהיו אי פעם – עם כמה דברים ששברו כל חוק שהכרנו ב-25 שנותיו. שנית, כי זה היה אחד הטקסים הכי מבוצעים רע שאנחנו זוכרים. אני לא בטוח איך נחווה השידור הטלוויזיוני, אבל בתוך האולם היה לעיתים קשה להישיר מבט לבמה מרוב מבוכה, כשקטעי הוידיאו כמעט אף פעם לא עבדו עד הסוף, אף זוכה ואף מגיש לא ידעו מאיפה לבוא ולאן ללכת, רגעים מתים רדפו זה אחר זה, ופילרים מקטעי הצגה של חנוך לוין היו כמו משקולת למצולות.
מעבר לענייני הטכניקה, צריך לדבר על הטקס הזה, כי 12 שעות לאחר מכן ואני תוהה האם 2014 היא שנת אבולוציה חיונית ומשמחת של פרס הקולנוע הישראלי, או שמא עוד מסמר כבד בארון הקבורה של כל האופרציה המסורבלת הזו. אולי אפילו שניהם.
הטקס התחיל באופן הכי צפוי שהיה אפשר להעלות על הדעת, ולאו דווקא בקטע שלילי. מוני מושונוב הצליח בעזרת הקסם שלו להציל כמה בדיחות חלשות, ולמנף עוד יותר בדיחות מוצלחות, ופרסי שחקני המשנה התניעו את הצוללת הכבדה למקומות מוכרים. "גט" התחיל את מה שחשבנו שהולך להיות סיבוב נצחון עם פרס שחקן המשנה לששון גבאי, ולאחר מכן דאנה איבגי התחילה את מה שהסתבר שהולך להיות סיבוב הנצחון של עצמה עם זכייה בתפקיד משנה עם "את לי לילה".
אבל הקטגוריה השלישית של הטקס, היא זו שגרמה לנו להביט אחד על השני במבט מבולבל. הבנו שנכנסנו לאיזשהו איזור דמדומים ואז, משום מקום, תחושה מוזרה ולא מוכרת השתלטה עלינו – משהו שדומה למתח.
רק רגע של פרספקטיבה: במבט כוללני, גם בשנה שעברה הופתענו מאוד מהזכיות שסדקו כמה דברים שחשבנו שאנחנו יודעים על האופיר. "מי מפחד מהזאב הרע" זכה בחמישה פרסים (צילום, עיצוב, סאונד, מוזיקה ואיפור), מה שהפך אותו לסרט שזכה בהכי הרבה אופירים בלי מועמדות לסרט. זה הראה שמשהו בהצבעת האקדמיה זז מעט, שההצבעה פחות אוטומטית. "בית לחם" זכה בשישה, כולל הסרט, הבימוי, התסריט, שחקן המשנה והעריכה.
אמש, פרס העריכה הטובה ביותר היה רעידת האדמה הראשונה של הערב. שלא כמו התחזיות, העבודה של ז'ואל אלכסיס ב"גט" לא זכתה, אלא זו של אריק להב-ליבוביץ' על "אפס ביחסי אנוש". להב-ליבוביץ' הוא אחד מבכירי העורכים בארץ, וזהו האופיר הראשון שלו כך שזו הייתה סיבה לשמוח כבר בפני עצמה. אבל פרס העריכה לרוב הולך עם פרס הסרט. למעשה, רק שבע פעמים היה פיצול בין הסרט והעריכה. הסיבה לכך, יש לתאר, היא שרוב חברי האקדמיה לא נורא שמים לב לעריכת הסרט בזמן הצפייה, ולכן כשזה מגיע להצבעה הם פשוט נותנים אותו לסרט החביב עליהם, מבלי להביט לצדדים. פרס העריכה לתזמון הקומי של להב-ליבוביץ' הראה ש"אפס ביחסי אנוש" אהוב יותר ממה שחשבנו.
כמה דקות לאחר מכן, בפרס התסריט, כל שחשבנו שאנחנו יודעים – התמוטט. רק בשלוש פעמים (האחרונה ב-1997) הופרד פרס הסרט מפרס התסריט. שלוש מתוך 24. הזכייה של טליה לביא ו"אפס ביחסי אנוש" בפרס התסריט והעריכה הפכו אותו בין רגע לפייבוריט של הטקס, והסיטה הצידה את "גט". ככל שהערב התקדם "גט" הפסיד יותר ויותר לטובת "מיתה טובה" ו"אפס ביחסי אנוש", ברמה כזו שרגע לפני הכרזת פרס השחקן הטוב ביותר של הערב, הבנו כולנו ביחד שמנשה נוי עומד להפסיד לזאב רווח. המומנטום פשוט לא איפשר לחשוב אחרת.
אחרי הזכייה השנייה של טליה לביא, הבנו שהפייט הוא בין "אפס ביחסי אנוש" ל"מיתה טובה". ואז "גט" זכה. את צווחות התדהמה שלי יזכרו ביציע של משכן התרבות באשדוד למשך זמן מה.
"גט" פתח את הטקס וסגר אותו, כאשר באמצע יצא להפסקה ארוכה. זה היה מפתיע בלי קשר לכך שלא היה מעולם מצב באופירים בו סרט לוקח את הפרס הראשי עם רק זכייה נוספת אחרת. הסרט שזכה במקום הראשון עם הכי הרבה פחות תמיכה מאחוריו היה "איזה מקום נפלא" ב-2005, וגם הוא עמד על ארבע זכיות בסופו של דבר.
אז אם לדעת האקדמיה "גט" הוא הסרט הכי טוב, איך קרה ש"אפס ביחסי אנוש" ו"מיתה טובה" ניצחו אותו בכל תחנה בדרך?
אני בכוונה נמנע מהשוואה בין האופיר והאוסקר בענייני "כוח משיכה"/"12 שנים של עבדות", "הטייס"/"מיליון דולר בייבי", "הרשת החברתית"/"נאום המלך" כי מדובר בשני טקסים כה שונים ותעשיות עם חוקים אחרים לגמרי, שזה כמו להשוות בין יין לבישול לבין סטייק. מי הוא מי, תחליטו בעצמכם.
האופציה החיובית לזכייה של "גט" היא שמדובר בהמשך של המגמה משנה שעברה – ההצבעה מפסיקה להיות אוטומטית. חברי האקדמיה רואים את הסרטים וחושבים לפני שהם מצביעים, בוחנים את הקטגוריות ומבינים שהסרט מורכב מכמה גורמים. זה נשמע מזלזל, אבל אם תסתכלו על מפות ההצבעה בשנים האחרונות, בהם פרס הבימוי, התסריט והסרט הולכים יד ביד כמו מפלצת תלת ראשית, תראו שזה לא כזה מופרך.
האופציה השלילית היא ש"גט" זכה בזכות מילת ה-א', שעושה צמרמורת לכל מי שמתעסק בפרסי הקולנוע הישראלי.
בגדול, אני אמור לסתום, כי המצב הזה שירת אותי באופן עקום. "גט" הוא הסרט האהוב עלי השנה ("אפס" לא רחוק ממנו, ובכל זאת) ועל פניו לא משנה לי מה הסיבה, העיקר שהוא זכה. אבל זו לא באמת דרך להתנהל, וצריך לשאול, האם ל"אפס ביחסי אנוש" יש את הבימוי הכי טוב, התסריט הכי טובה, העריכה הטובה ביותר והשחקנית הראשית הטובה ביותר, אבל "גט" הוא ה-סרט של השנה? יש פה עניין קצת מפוקפק. האם "גט" זכה כי הוא הסרט הכי "אוסקרי"?
מצד שני, עם הזכייה של "אפס ביחסי אנוש" בטרייבקה והאוניברסליות של "מיתה טובה" (והזכייה המשמחת בונציה כחביב הקהל), האם אנחנו בטוחים ש"גט" הוא הנכון מכולם להישלח לארה"ב?
הדיון הזה הוא כל כך מעייף, עקר ומרגיז, שעל פי תפיסת "יש ספק אין ספק", הזכייה של "גט" חייבת להכריח את האקדמיה לפצל בין הבחירות לסרט הכי טוב ולסרט הכי טוב לאוסקר כבר משנה הבאה.
די, חברים, הניינטיז נגמרו, יש עכשיו מבחר מדהים של סרטים ישראלים ואין שום סיבה לקשור את שני השיקולים הלא קשורים האלה ביחד.
פנייה זהה חייבת להגיע גם למארגני הטקס שיפסיקו לפמפם את עניין האוסקר במשדר. באמת, היינו בטקס ההוליוודי לא מעט פעמים בזמן האחרון, והבנו שזו די בועה ריקה, אז בוא נצא מתפיסת הלבנט שלנו ונפסיק להגיד "אמריקה" במבטא גאליציאני ועיניים נוצצות. כולם רוצים לעבור לברלין גם ככה עכשיו, ארה"ב ממש לא סמל סטטוס.
זה מרגיז כי יש יוצרי קולנוע חרוצים ומוכשרים שעושים ימים כלילות כדי להרים פה סרטים, ובסופו של דבר מקבלים קדם-אירווויזיון. וזה נכון גם לאווירה וגם לביצוע.
פתח וסגר. "גט"פרסי המשחק השנה גם הם עניין לעסוק בו. קודם כל, לראשונה אי פעם כל הזוכים כבר נצחו בעבר, זה מצב שלא קרה מעולם. זאב רווח זכה על "בית"ר פרובנס", דאנה איבגי על "אור" וששון גבאי על "עונת הדובדבנים" ו"ביקור התזמורת".
הזכייה של רווח הלכה נהדר עם הפרס למפעל חיים ליהודה ברקן, ועל אף תפקידו הכביר של מנשה נוי, רווח גם הוא היה מופלא ב"מיתה טובה", הוא אחד השחקנים הגדולים של ישראל, והנאום המאולתר שלו היה אחד מרגעי השיא של הטקס. לכן גם אני, מעריץ "גט" ונוי נלהב, לא יכולתי שלא לשמוח עם הזכייה הזו. מדובר באחת ההפתעות הגדולות ביותר של הקטגוריה הזו מאז אריה אליאס ו"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (2003).
הזכייה הכפולה וההיסטורית של דאנה איבגי (אף שחקן או שחקנית לא עשו זאת לפניה) הייתה כמובן משמחת מאוד, כי בכל זאת מדובר בשחקנית מדהימה עם שני תפקידים כל כך שונים זה מזה שמפליא שמישהי אחת עשתה אותם בזמן סמוך כל כך. ועם זאת, בשנת שיא של שחקניות ותפקידים נשיים, רק שחקנית אחת לוקחת את שני הפרסים?
אין לי עדיין מחשבה למה זה קרה, או האם בכלל צריך להתייחס לזה, אבל זה כן משהו ששווה לחשוב עליו.
וגם מילה אחת צריכה להיאמר על "שנת היוצרות" של הקולנוע הישראלי, כי עכשיו זה כבר עניין חתום וסגור: פרס הסרט, הבימוי, התסריט, הסרט הקצר והתיעודי הקצר, כולם נלקחו על ידי יוצרות. באופן אירוני, דווקא פרס העריכה, שלרוב נשלט על ידי נשים, הגיע לידיו של עורך.
והערה קטנה אחת: זוכת הטקס מבחינתי היא קרן מור, על שלושים השניות שלה בקליפ ליהודה ברקן. כל כך הרבה האישה הזו מצליחה לעשות עם כל כך מעט, זה מופלא בעיני.
פרסי אופיר 2014 היווה בתוכו שמחה גדולה אך גם צער גדול באותה המידה.
השמחה מכיוון שהזכיות היו מפתיעות ומעניינות, כי הקולנוע השנה היה נהדר, כי על אף שהמגישים היו די עייפים (בדיחת השחקן שלא מועמד ומנצל את הבמה כדי להגיד תודה כבר לא תופסת, לתשומת לב הכותבים), נאומי הזכייה היו מקסימים לרוב והריקודים של אורית אזולאי ורונית אלקבץ, כל אחת בתורה, הפיחו קצת חיים בטקס.
הצער הגדול מגיע גם כי ליוצרים שלנו מגיע טקס ראוי ולא משהו כל כך רעוע ובלתי צפי, אבל בעיקר בגלל שיטת ה"אופיר לפני הפצה" של הסרטים הישראלים, שמייצרת מצב שלקהל בבית אין שמץ של מושג מה קרה מול המסך, וכמה מתח וכמה התלהבות הטקס של 2014 טמן בתוכו. ומגיע להם לדעת.
רשימת הזוכים:
הסרט הטוב ביותר: "גט – המשפט של ויויאן אמסלם" (שלומי אלקבץ)
הבימוי הטוב ביותר: טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש")
השחקן הראשי הטוב ביותר: זאב רווח ("מיתה טובה")
השחקנית הראשית הטובה ביותר: דאנה איבגי ("אפס ביחסי אנוש")
שחקן המשנה הטוב ביותר: ששון גבאי ("גט – המשפט של ויויאן אמסלם")
שחקנית המשנה הטובה ביותר: דאנה איבגי ("את לי לילה")
הצילום הטוב ביותר: טובי הוכשטיין ("מיתה טובה")
התסריט הטוב ביותר: טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש")
העריכה הטובה ביותר: אריק להב לייבוביץ' ("אפס ביחסי אנוש")
העיצוב האמנותי הטוב ביותר: אביב אביבי ("יונה")
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: מיכל דור וענבל רוזנטל ("יונה")
המוסיקה המקורית: רן בגנו ("אפס ביחסי אנוש")
הפסקול הטוב ביותר: אביב אלדמע ("מיתה טובה")
האיפור הטוב ביותר: אורלי רונן ("מיתה טובה")
הליהוק הטוב ביותר: אורית אזולאי ("אפס ביחסי אנוש")
הסרט הקצר הטוב ביותר: "פריז על המים" (הדס איילון)
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "כופר נפש" (קרן שעיו)
הסרט התיעודי הטוב ביותר: "הנסיך הירוק" (נדב שירמן, עומרי עוזרד)
פרס מיוחד על הישגים מקצועיים בקולנוע: אלי ירקוני
פרס על מפעל חיים: יהודה ברקן
חולה עליך
לצערי, אני הייתי הולך יותר עם האופציה השנייה (שמתחילה בא') כסיבה לפיצול. אז מבחינתי אין שינוי גדול, הרי אם לא היה את עניין האוסקרי, סביר להניח, ש"אפס ביחסי אנוש" היה מקבל את הסרט ולא היינו מדברים על שום שינויי מגמה.
ואני גם מדגיש ואומר, שלהפריד בין הפרסים לא יעזור. צריך לקחת את בחירה של הנציג מידיי האקדמיה (או לפחות מידיי כלל חבריי האקדמיה) וכל פעם להרכיב וועדה מצומצמת (עד 10-15 אנשים, גג) שתחליט בעניין. אני פשוט בחיים לא אאמין שחבריי האקדמיה יהיו משכילים למדיי (כן, אני קצת מזלזל) לעשות גם הפרדה מנטלית בין הקטגוריות ולבחור בשני סרטים שונים. שלא לדבר על כך שקטגוריית הנציג תהפוך לדבר האמתי ואם הסרטים יהיו שונים, יוצרי הסרט הטוב ביותר ירגישו מקופחים.
נ.ב. אם כבר הזכרנו את אוסקר, גם שם לרוב (ב15 שנים האחרונות, היו רק 6 מקרים כאלא), הסרט מקבל גם את פרס הבימוי וגם את פרס התסריט.
מה פתאום שוועדה תחליט מי יישלח לאוסקר? מי בדיוק המבינים שיהיו חברי הוועדה? האם היא תורכב ממדגם המייצג את האוכלוסייה בישראל? נציג הפריפריה, והמגזר הדתי, והערבי, ולהט"בי? ומי צריך את כל הליחשושים והרינונים על אינטרסים וושיקולי דעת מוטים של אותה ועדה? גם לא חושב שצריך לייצר הפרדת קטגוריות בין הסרט הטוב לנציג לאוסקר. למה מה זה האוסקר הזה שעושים ממנו יותר ממה שהוא? בוא פשוט נתייחס למועמדות לאוסקר כבונוס! זה הסרט הישראלי הכי טוב לדעתנו? יופי, שייסעו ללוס אנג'לס, שיתחככו עם כוכבים, יקבלו יחסי ציבור, ייזכו אולי להפצה בינלאומית, מגיע להם, הם הסרט הכי אהוב פה.
ולגבי תחרות בין סרטים שהקהל כלל לא ראה? פדיחה לא מובנת עד כדי טמטום. עוד לא שמעתי אפילו טיעון אחד הגיוני בעד השיטה הזאת (הטענה שהתחרות והטקס מסייעים להפצה וליח"צ מתעלמת מכל הסרטים הטובים עד מצוינים שלא זוכים בפרס ולעיתים אפילו לא זוכים במועמדות).
מסכימה עד מאד עד לפסיק לטענה הראשונה.
אבל חולקת, כפי הנראה על רבים ומכובדים, על הטענה השנייה. זה שומט את הקרקע מתוך כל הקונספט של בחירת אקדמיה.
זה נכון שאין עניין לציבור בטקס אם הוא לא ראה את הסרטים, וזה כפי הנראה מסביר את העלייה ברייטינג שמדווחת פה, כי היו יותר סרטים מוקרנים, שגם היתה להם צפייה נכבדה השנה, אולי מאי פעם.
אבל אם מחליטים לעשות את התחרות אחרי שהציבור צפה ועבורו, אז כבר באותה מידה אפשר לעשות את הבחירה בסמסים של כל העם, כמו כל תוכנית ריאליטי.
אני דווקא רואה יתרון בהצבעה על סרטים שעוד לא הוקרנו, בלי שהתערבבו בהם שיקולים מסחריים, או שהוכחה הפופולריות שלהם.
גם האיזכורים פה ובעיקר בסמסים המאסיביים (שכותב המדור הלין עליהם ובצדק רב) של זכיות או השתתפויות בפסטיבלים, מיותרת בעיני עד מאד.
מצד היוצרים ברור שזו בעיה קשה שקודם הם לא יכלו להקרין סרטים לפני פרסי אופיר, וזה קיץ – עונת הקופות.
אבל הלוואי והיתה דרך שחברי האקדמיה באמת יראו סרטים בלי שום יח"צ ושום באזזז ובטיח. כמו שלקטורים בהוצאות ספרים קוראים כתבי יד.
הבימאית של כופר נפש היא קרן שעיו
וועדה לבחירת הנוסע לאוסקר זה הרעיון הכי גרוע שאפשר. הייתה וועדה בדוקומנטרי וביטלו אותה כי זה היה אסון
עורך לא יוצר מן "נראות טכנית" של קאטים בסרט, עורך, ביחד עם הבמאי, בונה את השפה האומנותית של הסרט מצד אחד, ומוצא איתו את המבנה והתסריט המדויק הסופי של הסרט (זה שמשתנה תמיד לאחר הצילומים) אי אפשר "לראות עריכה" אפשר לראות סרט. מכאן שהמשוואה סרט טוב= עריכה טובה. היא המשוואה הכי טובה שאפשר ליצור כדי להעריך עריכה. למרות שלאריק מגיע הפרס, כעורכת, אני יכולה לשער איזה תסכול בטח הורגש על ידי זואל אלכסיס, נראה כאילו חברי האקדמיה רצו לייצר מאין "תקו" בין אפס ביחסי אנוש ל"גט" כי הם לא הצליחו להחליט בין שני הסרטים. במקרה הזה, באופן שרירותי הפסיד העורך. אבל אני לא באה בטענות לחברי האקדמיה, שני סרטים טובים, מספר מוגבל של פרסים… מה לעשות…
גם בסקירה וגם בחלק מהתגובות נעשה שימוש בביטוי "חברי האקדמיה" בצירוף פועל בצורת רבים (חושבים, יראו, רצו…).
כחבר אקדמיה אני שמח לבשר לכם שאין לנו צורת רבים…
במקרה הטוב אני משוחח עם אנשים שראו את הסרט, ולא פעם אני יוצא נרגש מסרט שחברים קטלו, ולהיפך.
אני (ולמיטב ידיעתי רבים אחרים, אולי כולם) לא מחשבים חישובים ולא דנים או מתכנסים כדי לתמוך במועמד זה או אחר.
לרובנו אין באמת סיבה לעשות את זה…..
יתרה מכך – חוסר האובייקטיביות המובנה של חברי אקדמיה שהיו שותפים ליצירה של סרט או סרטים מועמדים, הוא טבעי מעצם מעורבותם הרגשית ביצירה.
אני הצבעתי ואצביע למי שאהבתי, ואין שום סיבה לחשוד בי שאני לא סובייקטיבי ;).
חלק מאלו שבחרתי זכו, וחלק לא, ומאלו שזכו, לא את כולם אהבתי….
אז אנא, הניחו ל"חברי האקדמיה" ולתיאוריות קונספירציה.
היתה לנו שנת קולנוע טובה (לדעתי), ונאחל שתהיה שנה טובה עוד יותר.
הי, ערן. תודה על התגובה.
גם אנחנו חברי אקדמיה ולכן אנחנו יודעים ומכירים איך העניין פועל. לא מדובר פה בקונספירציה, חלילה, אלא בהלך מחשבתי שסוחף לכיוון מסויים, אחרת הפרסים היו מתחלקים כל שנה אחרת. אם כל אחד היה מצביע באופן נקודתי לכל קטגוריה בפני עצמה (ויותר מזה, אם רוב חברי האקדמיה היו רואים את רוב הסרטים) לא היו נוצרות תבניות כל כך ברורות במהלך השנים.
כל מה שאתה אומר הוא נכון וידוע, ואני מצטרף לאיחולים, אבל כל פרס בסופו של דבר כן מייצר צורת רבים, וזה בהחלט בולט באופיר.
אנחנו חלוקים כמובן….
אולי אני היוצא מהכלל (ואולי גם מהיוצאים מהכלל שרואים את מרבית הסרטים…), אבל אני מצביע נקודתית לכל קטגוריה בפני עצמה, ואין לי שיח עם חברי אקדמיה אחרים בעניני ההצבעה.
"הלך הרוח" נובע לדעתי לא מחישובים והתחשבויות, אלא פשוט מייצג סטטיסטית את מה שחשבו המצביעים.
האם דעתם של אחרים משפיעה עלי (עלינו)? כמובן!
אני נהנה לקרוא ניתוחים ומחשבות (כולל כאן :)), אבל מוצא לא פעם שאינני חולק את אותה הדעה עם הכותבים.
מותר.
בסופו של דבר, ישנם כנראה רבים השותפים לאהבה לתוצאה מסויימת, ואם נוצר "דפוס הצבעה", כנראה שרבים חולקים את אותו הלך מחשבה – אולי בגלל קרבה תקבותית, ואולי בגלל החינוך הקולנועי שרכשו ופיתחו עם הזמן.
מבחינתי – המשיכו לכתוב ולבקר, נמשיך ליצור ולראות הרבה סרטים טובים, ונמשיך לא להסכים.
הכי אהבתי את "אפס ביחסי אנוש" והצבעתי לו בסרט הטוב ביותר. וגם לפרס "העריכה" בעיקר בזכות התזמון הקומי המופלא. אבל למרות שדאנה איבגי הייתה נהדרת בתפקיד הראשי (היא תמיד נהדרת) הצבעתי לה כשחקנית משנה באת ליל לילה כמפגרת הכי אמיתית ועגולה שראיתי בקולנוע, כך שחשבתי שמגיע ללירון בלן שלוש לקבל את הפרס על התפקיד הראשי. היו עוד מועמדות מעולות אבל התחשבנתי, כי היא גם כתבה תסריט מצוין, והיא עוד אף פעם לא זכתה, אז יללה, מגיע לה. זאב רווח? – לא יודע, שחקן תיאטרון נהדר אבל בקולנוע לא כל כך. במיוחד ביחס להופעה המדהימה של נוה צור בעמק, וגם מגיע פרס לליהוק שלו – לקחת את הילדון השמנמן והחנון הזה ולהפוך אותו לארס אלים ומפחיד, נהדר! גם הצילום של "מיתה טובה" לא עשה לי את זה, מלוקק מידי, כמו פרסומת, כמו הסרט כולו, מראה שגם האקדמיה שלנו (כמו האמריקאית) חובבת קיטץ' והומור בנלי.
ובעיני הסרט הכי מפוספס השנה (מבחינת יחס האקדמיה) זה פרינסס, שעיצבן צופים שטענו שהוא מיופיף ומנייריסטי, ובעיני היה מקורי ואמיץ באמת, ונעזר בתחבולה מרהיבה (שלדעתי גם הצליחה) להמחיש את המצב הנפשי הכל כך מורכב של הגיבורה (שגם היא שיחקה נהדר).
וגם גט היה מצוין כמובן, אם כי לדעתי קצת פחות ממה שאתם בסריטה מייחסים לו.