"כוכב הקופים: השחר", סקירה

תייגו תחת אירוניה: הקיץ הקודם, זה של 2013, בישל ציפיות גבוהות למדי בטרם הגעתו. עם זאת, הלכה למעשה הוא התגלה כרצף של מפחי נפש עם מעט מאוד נקודות אור במהלכו. על אף זאת, ההכנסות שלו היו גבוהות למדי, ועדיין היו בו מספר כשלונות מהדהדים ביחס של תקציב-הכנסה. לעומתו, קיץ 2014, זה שגרם לנו לפסוע אליו בחשש בשלב בו הטמפרטורות נסקו, מתגלה כמפתיע לטובה עם סרטים נהדרים או לפחות מניחים את הדעת. ועדיין הוא מרוויח פחות מקודמו. כדי להתעלות על התמהון הזה, הסרט שעושה לכל שאר הסרטים בית ספר בקופות הוא הסרט הרע ביותר של החודשים האחרונים, "רובוטריקים 4: מבקרים הם אוויר".

נכון לכתיבת שורות אלו, נתוני ההכנסות של "כוכב הקופים: השחר" (Dawn of the Planet of the Apes) אינם ידועים, אך אם לשפוט לפי סרטי האקשן-הרפתקאות חביבי הביקורת האחרים של הקיץ, כמו "קצה המחר", חשש גדול מלווה את יציאתו. זאת מכיוון שהסיקוול לפריקוול "כוכב הקופים: המרד" הוא סרט שראוי שיצליח, בטח בהקשר של מתחריו. אבל הקהל – האמריקני לפחות – מתעלם מהדברים הטובים שסביבו, כך שאני מניח שמנהלי אולפן "פוקס המאה ה-20" בטח חווים שבוע מלחיץ למדי ומקווים שהסרט יהיה יותר "אקס-מן: העתיד שהיה" מאשר "הדרקון הראשון שלי 2".

רגע לפני שאנחנו דוהרים כשימפנזות על סוסים לקראת הסרט המדובר, קצת היסטוריה כדי למקם אותנו: בתחילה היה "כוכב הקופים" (Planet of the Apes), קלאסיקת מד"ב משנת 1968, המבוססת על ספרו של פייר בולה. הסרט המצליח הוליד ארבעה סרטי המשך בין השנים 1970 ל-1973, שהצליחו פחות. לאחר מכן יצאו לטלוויזיה שתי סדרות קצרות מועד, אחת בלייב-אקשן והשנייה באנימציה.
בשנת 2001 ניסה הבמאי המהולל דאז טים ברטון לאתחל את המותג בסרט עם מארק וולברג, אך "כוכב הקופים" של המילניום החדש היה איום ונורא, ועל אף עבודת איפור טובה (שמשום מה לא הייתה מועמדת לאוסקר), נדמה שברטון הצליח לקבור אותו לחלוטין. אבל בהוליווד אף פעם לא מתייאשים, כידוע, ועשור לאחר מכן יצא בחשש-מה סרט מקדים ל"כוכב הקופים" של 1968, בשם "כוכב הקופים: המרד" שביקש לספר לנו איך קרה שכוכב הלכת שלנו הפך להיות נחלתם של קופים תבונתיים מדי.
הסרט, שבויים על ידי הבריטי רופרט וואיט, היה להצלחה קופתית וביקורתית וכך נסללה הדרך לנקודה בה אנחנו נמצאים כיום.

על אף ההתלהבות היחסית גורפת מ"כוכב הקופים: המרד", אני הייתי מסוייג. בעיני היו שם שני סרטים באיכויות שונות. הראשון הוא על התבגרותו של השימפנזה סיזר אצל מגדלו המדען הצעיר, והשני הוא שבייתו והפיכתו למנהיג המרד. החלק הראשון לא עבד לי בכלל, היה עמוס קלישאות והאפקטים שלו אכזבו. אבל אז, במחצית הסרט, כאשר סיזר גונב בחשאי סכין, הסרט מהתפך לחלוטין והופך להיות מותחן אקשן מהמעלה הראשונה, כולל כמה סצנות בלתי נשכחות כמו הקרב על הגולדן-גייט ברידג'.
וואיט לא המשיך לסרט ההמשך, ואותו החליף הבמאי מאט ריבס שנאלץ להתמודד עם הרבה מאוד ציפיות.

"כוכב הקופים: השחר" מתחיל כעשור לאחר סיום הסרט הראשון. המגיפה התפשטה בעולם והשמידה אחוז ניכר מאוכלוסיית בני האדם. ביערות שליד סן פרנסיסקו, פיתחו להם הקופים ששרדו קהילה, ואותם מנהיג סיזר. הם מתפתחים בקצב מהיר, לומדים לדבר, לקרוא ולבנות עולם שלם משל עצמם ללא מפריע.
כל זה מתערער כאשר קבוצת אנשים המנסה להגיע לתחנת כח נטושה בסביבה נתקלת בהם, ושתי התרבויות נפגשות בדרך מהירה למדי לעימות.

שלא כמו הטריילר הדי פושר שהסרט הציג, עלילת הסרט אינה זו של "אוואטר" או "פוקהונטס", למרבה השמחה. לא מדובר בקבוצת חיות חביבות ושוחרות שלום, אשר מתמודדות עם זוועות הטבע האנושי, כאשר צדיק אחד מנסה לפייס בשני הצדדים, רק כדי שאיזה אנטגוניסט צבאי/קפיטליסטי יהרוס לו את זה ברגע האחרון. "כוכב הקופים: השחר" הולך על מקום מעט יותר מורכב, ומציג צדדים חיוביים ושליליים בשני הצדדים. למרבה ההקלה לא מדובר במשל אקולוגי דידקטי, אלא במצג של סכסוך שבו הרוע ההדדי גובר על הטוב. אפילו יש פה רפרנס לשייקספיר. יוליוס קיסר, בכל זאת…

האתגר של הסרט הוא להביא לנו חוליה נוספת בכרוניקה שאנחנו כבר יודעים את תוצאותיה. הרי אנחנו זוכרים מהסרט המקורי – או מהשם שלו, למי שלא ראה – לאיזה מצב מגיעים הקופים ובני האדם, וידו של מי על העליונה, כך שהתוצאה הסופית אינה מפתיעה במיוחד. ככזה, "כוכב הקופים: השחר" צריך להסתמך על דמויות ועל עיצוב וחוויה קולנועית כדי לגרום לנו להתרגש ולהלחץ ולדאוג ולשמוח מסרט שמוביל אותנו למקום שאנחנו מכירים. בזאת "כוכב הקופים: השחר" מצליח, כי לדעתי מדובר בחוויה סוחפת במיוחד, אבל יש גם לא מעט שפוגם בה, ומונע ממנה להיות סרט גדול באמת, ולא פרק נוסף לקראת הקליימקס הגדול.

ההצלחה של הסרט נזקפת בעיקר לזכות הקופים. מבחינת עיצוב ואפקטים, הסרט מגיע לגבהים חדשים ביצירת דקויות של פרווה, עור, אישונים ותנועה. אני לא חושב שאי פעם בקולנוע הוצגו חיות ממוחשבות שנראות כל כך אמיתיות, ונעות על הקו של אנושיות ופראיות בצורה כה חלקה ומרשימה. אפשר להבדיל בקלות בין דמות לדמות, לכל אחת האיפיון שלה, התנועה שלה וההתנהגות שלה. זה כל כך מדהים, שזה בהחלט גורם לך לתהות למה בני האדם בסרט נראים כל כך גנריים ולא מעניינים.
זה המשבר האמיתי של הסרט הזה. הדמויות האנושיות פשוט לא מזיזות לאף אחד. השחקנים מצודדים ואין אף אחד שבאמת עושה תפקיד רע, אבל באמת שלאף אחד לא אכפת. שחקן הבית של "סריטה", גארי אולדמן, סובל מחוסר שימוש משווע בתפקיד שמבוזבז עליו ועל יכולותיו לחלוטין. ג'ייסון קלארק, סוף סוף בתפקיד ראשי, גם הוא בסדר גמור, אבל אני לא יכול בשום אופן לאפיין לכם את הדמות שלו. הוא נשכח בכל רגע שהוא לא על המסך. את השאר אין טעם להזכיר.

לעומת אלו, סיזר מנהיג הקופים בדרך די סלולה להפוך לאחת הדמויות הקולנועיות הגדולות ביותר בכל הזמנים. סקארלט אוהרה, מייקל קורליאונה, ריפלי, דארת' ויידר, טראוויס ביקל ואיניגו מונטויה צריכים להתרגל לתוספת החדשה לשורותיהם. זה קשור לתסריט, כמובן, אבל זוהי גם ללא ספק הצלחתו של אנדי סרקיס, שמגלם אותו. בעולם מושלם, סרקיס היה כבר בשלב הזה בדרך למועמדות לאוסקר (אחרי שכבר היה אמור להיות מועמד על "שר הטבעות", "הרפתקאות טינטין" ובטח "כוכב הקופים: המרד"), אבל אפילו אין טעם לשגות בחלומות מתוקים בשלב זה. מצד שני, למי אכפת? סיזר הוא אחד הגיבורים המרשימים והאהובים ביותר שאני נתקלתי בהם מהיבול הקולנועי של הזמן האחרון.
גם הדמויות הבולטות האחרות של הקופים כמו קובה, מוריס ובנו של סיזר, הן מעולות. יחסית לאנשים בסרט הזה כל אחת מהן היא עולם ומלואו.

מאט ריבס, הבמאי של "קלוברפילד" והרימייק לסרט הערפדים השבדי "תן לי להכנס", הוא בעיני במאי מצויין והוא מוכיח זאת גם פה, כאשר הצליח ליצור תחושה אפית לסרט שכשחושבים על זה לעומק, כולל בתוכו משהו כמו שלושה לוקיישנים בסך הכל. העיצוב האמנותי בסרט נפלא, הצילום והעריכה עובדים מעולה, והסרט טומן בחובו כמה אימג'ים וסצנות בלתי נשכחים.

מכיוון שהסרט החדש אחיד יותר מקודמו, אני חושב שהוא גם טוב יותר ועוד חולייה בהפיכת קיץ 2014 לאחד הטובים שהיו לאחרונה.
כרגע נותר לקוות שבסרט הבא השקעה תסריטאית תופנה גם לדמויות של בני האדם, והם לא ירגישו כמו לכלוך שצריך לפנות כדי להגיע לחלקים הטובים באמת, וישמשו כמשהו שיקדם את הסרט ולא יעכב אותו.