"בית לחם", סקירה

אחת לכמה זמן מגיע למסכי הקולנוע סרט ישראלי "מדובר". ברוב המקרים, עיקר הדיבור נעשה לפני ההקרנות המסחריות. הסרט נחשף קודם בפני חברי אקדמיה, עיתונאים, מובילי דעת קהל למיניהם, ואנשים שהמקצוע שלהם קשור בדרך כלשהי בסרט. לכל אלה אפשר להוסיף גם הקרנות טרום בכורה לקהל הרחב, כאשר עוד בטרם הצפייה הצופה צריך להבין כי לא מדובר בסתם סרט, אלא בסרט "חשוב". ולאחר מכן, הצופה, בטח הצופה הכותב על סרטים, צריך לבחור האם להצטרף למקהלה המשבחת או לצאת כנגד ההייפ המוגזם. מסכן הסרט, כל זה כלל אינו באשמתו! חשוב שיהיו בקולנוע הישראלי סרטים חשובים, אבל לפעמים דומה כי השיח הזה לא רק פוגם בסרטים ישראלים, חלקם יפים מאוד ובעל פונטציאל להיות חשובים שיוצאים לקולנוע בלי הייפ, אלא גם בסרט עצמו, שקשה להאמין כי יצדיק את מה שפורסם עליו בטרם נחשף לקהל. אולם, בלי הייפ המוקדם, ספק אם הסרט היה מצליח במשימה האמת חשובה שלו – לנהל דיאלוג עם קהל רחב ככל הניתן בארץ.

"בית לחם", סרטו של יובל אדלר (בשיתוף עם התסריטאי עלי וואקד, שבפרסי אופיר מועמד גם על בימוי) הוא סרט חשוב מן הסוג הזה. אולי אפילו הסרט ה"חשוב" של השנה. נדמה לי שבלי פרסום אגסיבי מוקדם הוא לא היה מוצא קהל בארץ, שכן שוחרי הקולנוע כאן שבעים ובזים לעוד "סרט סכסוך", ועל פניו זה מה ש"בית לחם" מציע – מבט על חייו הקשים של צעיר פלשתינאי, לכוד בין הרשות לשב"כ, לארגוני טרור שונים. סרט על האפליה כלפיי הפלשתינאים, המאבק לעצמאות ומנגד – המאבק הישראלי בטרור.

אבל הבאזז המוקדם צבע את הסרט באור אחר: זה לא רק סרט פוליטי, זה גם סרט מתח/פעולה. הוא מאוד אינטסיבי. ואנושי. ובהרבה מאוד פרסומים שקראתי על הסרט, הכותבים ציינו כי הם לא אוהבים סרטי סכסוך אבל הסרט הזה הוא משהו אחר. ולא סתם אחר, אלא גם משהו טוב. בנקודה זו, אני מרגיש קצת מחוץ למקהלה, לפחות בעוצמת ההתלהבות: מצאתי בסרט את אותם דברים מרשימים, אבל גם לא מעט בעיות. לצד כמה קטעים יפים עד מדהימים בכל שיח קולנועי, ישראלי או לא, יש בסרט גם חולשות ניכורות. בסיכום, אני נוטה לצד החיובי – אבל בעוצמה פחותה מזו של יתר השיח הדומיננטי.

"בית לחם" הוא סרט ששואף לייצר הזדהות עם שני הצדדים בסכסוך – עם הצד הישראלי, המיוצג בידי השב"כ ובעיקר דרך הדמות של רזי (צחי הלוי), המפעיל מספר מקורת בשטחים. מולו, יש את משתף הפעולה העיקרי של רזי, סנפור (שאדי מרעי) – נער בגיל התיכון, ואח אוהב של מפקד גדודי חללי אל-אקצה בעיר בית לחם. ההצלחה הגדולה ביותר של הסרט היא שהוא מצליח לפגוע בשני הצדדים: כבר שמעתי עליו שהוא ימני ושמאלני, פרו-ישראלי ופרו-טרור, חושף יותר מדי את שיטות הפעולה של השב"כ ומציג את השב"כ בצורה לא אמינה. לכך צריך סרט על הסכסוך (וזה בכל זאת סרט סכסוך) לשאוף.

הסרט גם נפתח בסצנה טובה מאוד – שלט הדרכים המורה על הדרך לעיר, שהוא גם שם הסרט, סופג ירי מנערים המשחקים בנשק, רגע לפני המשחק המסוכן יותר של בדיקת יעילות אפוד מגן שמצאו בשטח. קצת מזכיר את סצנת הפתיחה של "קיק אס 2" (Kick Ass 2) רק בהבדל מהותי – בבית לחם זה אמין יותר, סוחף יותר, בונה את הדמות הלא מוכרת היטב גם דרך ניואנסים, ומסביר כי רובים לא צריכים להיות משחק בשום סיטואציה. משם הסרט יוצא די מהר לעלילת המתח הדרמטית שלו: השב"כ מנסה למנוע פיגועים ורזי נעזר לשם כך בנער שראינו בפתיחה, שאולי יודע יותר ממה שהוא מספר אבל לא ממש רוצה לעזור ובכך לפגוע באמונות בהן הוא מאמין, ובמשפחתו. בכל מה שקרוב לו. אבל מפעיל השב"כ מייצר עליו שילוב של לחצים וקירבה המזכירה קירבה משפחתית, ובגידה בכל מה שחונכת עליו הופכת פתאום לא רק לדבר אפשרי, אלא לדבר מתבקש. אבל זה לא אומר שהלחץ ייפסק.

הסרט מתחיל בסיטואיצה דרמטית טעונה ומפיק ממנה הרבה, מפתח אותה וגולש גם לקונפליקטים קטנים אחרים בתוך הקונפליקט הגדול. הוא בעיקר מיטיב לתאר את התככים בתוך החברה וההנהגה הפלשתינית, תככים אשר פוגעים בסופו של דבר בכל המעורבים. איני רוצה לחשוף יותר מדי על העלילה של הסרט, אז רק אציין כי המערכה השנייה שלו מציגה הרבה סצנות דרמטיות מצויינות וסצנת קרב ארוכה ומעולה. כמעט מיד אחריה מגיעה סצנה שהיא בו זמנית טרגית, טעונה פוליטית ובעיקר מצחיקה מאוד. כלומר, אמצע הסרט אכן מצדיק כל מילה חיובית בהייפ.

עוד מעלה גדולה של הסרט היא דמותו של בדאווי, פעיל להוט לקרב ולכוח בחללי אל-אקצה, המונע גם על ידי רגשות קיפוח בתוך החברה הפלשתינאית עקב היותו בדואי. הוא מגולם בצורה אמינה ומרשימה בידי השחקן הלא מקצועי הייתאם עומארי, הבולט בקרב הקאסט הלא מקצועי ברובו של הסרט.

אבל לצד המעלות הללו, יש שני חסרונות גדולים למדי בסרט. ראשית, הצד הישראלי לא מצליח ממש להיות קונטרה דרמטית לצד הפלשתינאי. הוא אינו מעורר הזדהות באותה מידה (או בכלל), אינו מציג מכלול של ניגודים, דמויות מורכבות או קונפליקטים פנימיים בצורה עדינה, כפי שנעשה בצד הפלשתיני. מכך נובע גם החסרון השני – הסוף של הסרט, בו המוקד עובר לצד הישראלי, חלש בהרבה מן האמצע שלו, מכל בחינה. כולל מן הבחינה הטכנית, שהייתה נהדרת באמצע הסרט ובסוף נראית, לפחות עבורי, חלשה בהרבה, אפילו לא מוגמרת לעומת הפתיחה והאמצע החלקים של הסרט. והסוף הזה לא מיותר – הוא אמור היה להיות הלב של הסרט, הנקודה אליה מתנקזים המתחים הדרמטים והעלילתיים, אבל הוא מרגיש לא רק צפוי, אלא גם באנלי ועשוי בזריזות.

הסיום הזה חושף שטחיות מסוימת שקיימת לאורף כל הסרט, המשולבת בבאנליות של התסריט שבוחר לא פעם בפתרונות נוחים, המסתמכים על צירופי מקרים ואינטליגנציה נמוכה של הדמויות, כולל כאלו שאמורות להיות מבריקות. יש סרטים צפויים ושטחיים ממנו, אבל החלקים הטובים של "בית לחם" עד כדי כך טובים, שרמת השיפוטיות כלפי הסרט עולה מדרגה. ומול הכישרון שיוצריו מפגינים, המכלול מותיר תחושה כואבת של פספוס, על אף כל האיכויות. יחד עם זאת, דומה כי הבמאי יובל אדלר הוא תוספת מבורכת לנוף הקולנוע בארץ.