פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #9 (אורון)

את הפוסט הזה אני כבר כותב מתל אביב, לאחר שפסטיבל ירושלים הסתיים עבורי אתמול, במועד הרגיל שלו. על יום הבונוס שהתווסף השנה לעשרת ימי הפסטיבל המסורתיים, החלטתי/נאלצתי לוותר. כמו בכל סוף שבוע אחרון של פסטיבל, החוקים והנהלים התרופפו מעט. היומיים (הפעם אלה השלושה) האחרונים בדרך כלל מביאים עימם אווירת סוף ושחרור, שבמסגרתה תגי העיתונות מאבדים מעט מכוחם והחברויות שנרקמו עם הסדרנים והעובדים מתחילות לצבור משמעות. השנה החליט הפסטיבל לעטר על דלת של כל אולם בשלט "לא תתאפשר כניסה למאחרים", מה שאמור למנוע את אותם תקריות בהן דודה חביבה נכנסת לאולם כשמונה דקות לאחר תחילת הסרט, דורשת לשבת במקום שלה (באמצע השורה) וצועקת שיתחילו את הסרט מהתחלה כי היא הגיעה, ואף שילמה כסף על הכרטיס שמבטיח לה סרט מלא, לא חצי סרט (סיפור אמיתי לגמרי, משנים עברו). הייתי שמח לו הפסטיבל היה אוכף באדיקות יתר את החוק הזה, שאכן יצר השנה חוויות צפייה נקיות יותר מהתנהגות בהמית.

בכלל, אולי זה קרה רק בהקרנות בהן נכחתי אני, אבל למעט "אפסטרים קולור", בו לפחות שני זוגות סביבי ניסו להסביר אחד לשניה את המתרחש על המסך (חבל שהם לא עשו זאת בקול רם יותר, אולי הייתי מבין משהו גם אני), אציין לטובה את הקהל הירושלמי המנומס והמאופק הפעם. אולם, סוף שבוע אחרון הוא איזור ללא חוקים, וגם היוזמה המבורכת הזו נדרסה תחת רגליהם של המבקרים בפסטיבל, בין אם אלה רוכשי כרטיסים שמישהו כנראה הבטיח להם מניה בסינמטק יחד עם ארבעים השקלים שלהם, או בעלי תגים שכנראה הוסבר להם בטעות שמה שענדו להם על הצוואר הופך אותם לנעלים יותר משאר בני התמותה. כפי שניתן לקרוא בין השורות, אני גם שמח שזה נגמר. בתור שבוע שאמור להיות אסקפיסטי מבחינתי, ניהלתי דווקא המון אינטרקציה אנושית. אה, וגם ראיתי עוד כמה סרטים שחלקם מצויין, אשר התווספו ליבול המוצלח למדי של מהדורת 2013. בקרוב הסיכום, כעת הסיום.

ראשית, ברצוני להצטרף לשבחים של עופר על שני סרטים אסיאתיים, ומאוד שונים זה מזה, שתפסתי ביום שישי. הראשון הוא "36" של הבמאי התאי נאוופול תמרונגרטנריט, עליו אני שומע מפבלו שבחים לפחות חצי שנה כך שהציפיות שלי היו בשמיים. אבל הסרט התגבר. מכירים את זה שאומרים על סרטים שהם פואטיים או כמו שירה? אז הסרט הוא ספר שירה. 36 שירים יש בו. 36 שירים בשוט אחד כל אחד, עם שם ומספר. השם לעיתים מבאר את התמונה, לעיתים מוסיף לה רובד נוסף ולעיתים מתכתב עם שירים/שוטים אחרים. השוטים עצמם יפהפיים עד כדי הבאתי לדמעות (למרבה המבוכה זה קרה יותר מפעם אחת, ואני כותב מבוכה כי אני לא ממש יודע למה או ממה התרגשתי כל-כך), או שאולי זו השפה התאילנדית המרגיעה, המוזיקה מעצימת הרגשות או הנושא של הסרט, העוסק בזיכרון בעידן הדיגיטלי, פטיש פרטי שלי. אולי זה דווקא הסיפור, שקל לא לייחס לו חשיבות בסרט שהמימד הויזואלי שלו כה מרהיב ומדוייק והמבנה שלו לא תורם להיסחפות אלא להיפך, מכריח להרהר. והסיפור, כיאה לשירה, מקפיד על כל מילה שנאמרת ועל אלה שלא. שמתי לב למשל שרבים מן הפרקים מסתיימים בשאלה, שאין עליה תשובה מיידית. צריך ממש להקשיב לסרט הזה, שממש מתחנן לצפייה נוספת.
הסרט השני הוא "מגע של חטא" שגם הוא התהדר במבנה עלילתי אפיזודיאלי וביופי חזותי שאין שני לו, אבל כאן בערך מסתיים הדמיון ביניהם, שכן כל כולו אלימות ולא פיוט, ארציות ולא נשגבות. או שאולי דווקא כן אפשר למצוא נקודות השקה נוספות? גם בסרטו של הסיני ז'יה ז'אנג-קה, מורגשת יד של יוצר מחונן בהרכבת תסריט ובבחירת המילים (הסרט אף זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן), במיוחד כאשר ארבעת הסיפורים שמסופרים בו מהדהדים זה את זה, במשפטים שחוזרים, במוטיבים, או בתנועות מצלמה שמגיעות תמיד באותם רגעים של כל סיפור וסיפור. מצד שני, זהו כבר השלב בפסטיבל בו נדמה לצופה המואבס שכל הסרטים שראה מתכתבים זה עם זה. לדוגמא, בסצנה המכילה קמאו של במאי הסרט, כאיש גס רוח אשר מגיע לבית בושת, הוא אומר משהו כמו: "נתראה במקאו". בערב הראשון של הפסטיבל הוצג סרט בשם "הפעם האחרונה שראיתי את מקאו", וזה השלב שבו אפסיק עם האסוציאציות ואעבור ליום האחרון שלי בפסטיבל, שהתחיל באכזבה.

מצד אחד, לא להצליח להשתחל להקרנה אחת מתוך עשרות, ועוד ביום האחרון, זו סטטיסטיקה לא רעה בכלל. מצד שני, כשמדובר בסרט שהכי רציתי לראות בפסטיבל, התחושה היא של כישלון מהדהד. אז את "פרנסס הא", החדש של נח באומבך וגרטה גרוויג, אתפוס כנראה בהזדמנות אחרת. שלושה סרטים אחרים שכן ראיתי ביום שבת, ניסו לפצות על שברון הלב. הראשון שבהם עשה זאת על ידי ריסוק עצם ה-WTF שלי, ובחיי שידעתי להגיד את זה בסינית, אבל עכשיו שכחתי.

הלי
Heli

אינני זוכר את הפעם האחרונה בה יצאתי כל-כך מזועזע, מהסיבה הלא נכונה, מסרט קולנוע אלים וברוטאלי. "הלי" זיכה את אמאט אסקלנטה, מבני חסותו של קרלוס רייגאדס, בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון. יחד עם "מגע של חטא" שהזכרתי לעיל, הוא משלים צמד סרטים שלא מתוכננים להגיע ארצה כרגע, מפאת מה שנחשב לאלימות יתר וחוסר יכולת לתקשר עם הקהל, כך ניחשתי. אך בעוד במקרה של הסיני אני לגמרי לא אסכים אם מפיץ שיגיד לי שאי אפשר לשווק כזה סרט, המקסיקני הזה שבר את רוחי ושאב ממנו את הרצון לחיות לכמה רגעים ארוכים כאשר הסתיים. האלימות בו היא קודם כל חסרת פשר, או הסקס-אפיל הקולנועי שגורם לאנושות לחשוש מפני סרטים כמחנכים, אבל חמור מכך – היא עלובה למדי. סצנת עינוי בה מרביצה דמות א' לדמות ב' בעזרת מחבט פשוט מבויימת רע ולא נראית מכאיבה בשום צורה. מאידך, אם אי פעם רציתם לראות איבר מין זכרי עולה באש – זה הסרט. אני לא מתלונן חלילה וחס שהאלימות כאן אינה מספיק כיפית או אפילו אותנטית, אלא פשוט מנסה להעביר את תחושת החידלון.

יש גם סיפור ב"הלי", ודמות ראשית בשם הלי, בחור צעיר שמתגורר עם אחותו, אשתו, אביו ותינוק קטן בבית מוזנח. הוא עובד במפעל למכוניות, אחותו הקטנה מתאהבת אהבה ראשונה, אהובה גונב לבנות קוקאין מכנופיית סמים, הגנגסטרים מתחילים בטבח כולל ואיטי – אתם יודעים, הסיפור הרגיל, ובעטיפה מרשרשת של סרט ארטהאוס – שוטים ארוכים, הרבה שתיקות מלאות משמעות, תסריט רזה המתוח על פני דקות רבות. וכל זה בשביל מה? תשאלו את חבר השופטים בפסטיבל קאן. סתם סרט. מיותר במקרה הטוב, מזיק לנפש במקרה הפחות טוב. הלאה ומהר.

ימי דיג
Días de pesca

גם על הסרט הזה עופר כבר כתב, אבל בקיצור ובאופן שגרם לי להניח שנהנתי יותר ממנו מן הצפייה בסרטו החדש של קרלוס סורין הארגנטינאי ("הכלב בונבון"). "ימי הדיג" הוא אכן, כפי שציין עופר, סרט קטן ועדין. אפילו הייתי אומר נעים, שכן שום דבר דרמטי באמת, פשוט לא קורה בו. רוב רובו הוא חיוכים מנומסים, תאורה רכה, שיחות חולין שחושפות יותר על נשמת הדמויות מאשר על נושא השיחה, ואווירת חביבות וחמידות כללית. ממש מתחשק לי לבקר בפטגוניה, אם כולם שם אכן כה מסבירי פנים ושום דבר רע לא יכול לקרות, אפילו בציד כרישים. הגיבור הוא גבר כבן חמישים שטוען כי הגיע לאיזור כדי לעסוק בספורט התיירותי והאכזרי, אך מטרתו האמיתית היא חידוש הקשר עם בתו, אותה לא ראה שנים רבות מספור.

הסרט הזה היה כה מחבק ומרגיע עד כי הוא המס את כל הציניות הטבעית שלי, והחלטתי להתמסר לו. בעשותי זאת, אני מרגיש שהרווחתי כמה רגעים קולנועיים מוצלחים למדי, כולל הרגע בו המלנכוליה מתגנבת פנימה (בתמונה לעיל) ומערערת על הסדר הקיים בסרט לפיו הכל טוב ויהיה בסדר. כי למעשה, מתחת לפני השטח, נובט לאט ובעדינות הסיפור האמיתי שמאחורי החיוכים, שהוא לא עמוק במיוחד אבל לבטח עמוק יותר ממה שנראה בתחילה. בשלב זה הייתי מספיק בתוך הסרט כדי להעריך את הבחירות של הבמאי דווקא בשתי העלילות הללו, שהקשר ביניהן תמטי אבל קיים, בליהוק דמויות המשנה המקסימות (במיוחד מאמן האגרוף המקומי, שהעובדה ששמו בסרט היא כשמו של השחקן מרמזת שמדובר בטיפוס מיוחד גם בחיים) ובעיקר בהימנעות מקונפליקטים או הצנעתם. לא תמיד צריך לפוצץ הכל ברעש, לסבך ולהתחכם איפה שפשטות הייתה מתבקשת או אפילו להעלות דציבלים בכדי ליצור עניין והזדהות רגשית – כך מסתבר. אני לגמרי רואה את הסרט הזה מופץ בהצלחה בבתי הקולנוע בישראל, והוא היה יכול להיות סרט נהדר לסיים איתו פסטיבל קולנוע, אלא ש…

מצולות
The Deep

הייתי משוכנע שגם את הסרט הזה כבר פספסתי, שכן הוא הוצג באולם 2 הקטן שהיה סולד-אאוט לפי לוח ההקרנות הגדול שבקופות הסינמטק (מדבקה אדומה ליד שם הסרט מציינת שנגמרו הכרטיסים, שיטה לא רעה לדעת באיזה אולם כדי לעמוד עם תג עיתונות ועל איזה שווה לוותר מראש ולמצוא אלטרנטיבה). אך אל איסלנדי כלשהו הרעיף עליי מטוב ליבו כאשר כמה דקות אל תוך ההקרנה הורשתי להיכנס ולצפות בסרטו החדש של בלתזר קורמאקור, אחד המאסטרים הלא-מספיק-מוערכים של האמנות השביעית בעיניי, שפועלים כיום. "מצולות", כך הוא נקרא בעברית, מתחקה אחר סיפור אמיתי ולא לגמרי ייאמן שהפך לסרט עלילתי, אשר במרכזו דייג איסלנדי חביב וגדל גוף, שספינתו טובעת בלב האוקיינוס האטלנטי הצפוני והכמעט-קפוא. מכל אנשי הצוות המיומנים, גיבורנו הלא מרשים הוא היחיד ששוחה חזרה אל החוף וצועד על פני קילומטרים של סלעים וקרח כדי להציל את עצמו, מה שהופך אותו לסנסציה תקשורתית.

בגסות, הסרט מתחלק לשלוש. בראשית אנו מתוודעים לשגרתה של ספינת הדיג, המשייטת ללא פחד במי הקרח ונחשפים בפנינו החיים הקלאוסטרופוביים למדי של חברי הצוות והדינמיקות ביניהם. חלקו המרכזי והארי של הסרט הוא מותחן הישרדות מורט עצבים ומקפיא דם, המתרחש בלב ים ובבדידות מזהרת. בסיום מפנה הסרט זרקור אל החיים שאחרי, כאשר בין לבין משולבים זכרונות ילדות של הגיבור מפינוי מצלק שלו ושל משפחתו עקב התפרצות געשית, ודיונים עכשוויים על ההתפרצות הנוכחית שטלטלה את איסלנד הקטנה ואת העולם כולו. בכל אחד משלושת החלקים האלה, מוכיח קורמאקור את איכויותיו כקולנוען, שכן במספר דקות שהיו אולי יכולות להיות סרט קצר, הוא משיג את האימפקט שמעטים הסרטים באורך מלא שמשכילים להגיע לעוצמתו הרגשית והקולנועית. הדחיסות של החיים בספינה מחד, והמלחמה על החיים במים, הרעידו את נפשי. אך בעיניי הנדבך המרתק ביותר היה הסיום, שחשף למעשה את אופיו של הסרט – זהו הסיפור על האדם הלא נכון. כלומר, השאלה שנשאלת כאן היא מה היה קורה לו הניצול היחיד מאסון בלתי אפשרי היה דווקא הפשוט שבאנשים, שאין בו דבר מיוחד? זהו גם השלב בו מוזג פנימה הבמאי את ההומור השחור שלו, במה שהופך להיות שיר הלל לרוח האנושית. ובפסטיבל שרוב התוכניה שלו השנה הייתה קודרת ושונאת אדם, בדיוק כך אני רוצה לשוב הביתה – בהתרוממות רוח.