• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #3 (עופר)

7 ביולי 2013 מאת עופר ליברגל

לפני שאעבור לדווח על הסרטים, כמה מילות תודה וסליחה ללב של הפסטיבל – לצד הסרטים, פסטיבל קולנוע הוא מפגש עם אנשים עימם אני מדבר על הסרטים ועל החיים, בשבוע בו ההבדלה בין שני המונחים שגויה. אז תודה לכל אלו שחלקו איתי בפסטיבל שיחות נהדרות וסליחה מכל מי שנטשתי באמצע שיחה, או כתבתי סקירה תוך כדי דיבור עמו. אני מספיק לא מעט סרטים ובכל זאת צריך למצוא זמן לרשום כמה מילים, אז הנה הן.

גבו והצל
Gebo and the Shadow
gebo_and_the_shadow

מדובר בבכי רך ועדין מאוד, בכי איטי, חרישי, מחושב וחושב. בכי המצניע את דמעותיו, מצניע את הבוכה, אך בכי שקשה שלא להבחין בו. בכי זה נמצא ברקע של הסרט ״גבו והצל״ בין אם מדובר בבכי שנראה על המסך ובין עם מדובר בתחושה שהסרט מעביר. ״גבו והצל״ הוא סרטו של מנואל דה אולייברה בן ה-104, אבל הוא נראה כמו סרט של במאי מעט צעיר יותר. נאמר בן 100. הוא מתרחש כמעט כולו בדירה צנועה אחת, שלא לומר בסלון, בתקופה שלפני המצאת נורת החשמל ועושה שימוש יפה בתאורת הנרות. הוא משתמש בשוטים ארוכים, כמעט ללא תנועות מצלמה או תנועת דמויות. הדיאלוגים (בצרפתית) מניעים את עלילת הסרט במה שיוצר לעיתים תחושה של קולנוע תיאטרלי – ולמעשה זה סוג של מחזה מוסר.

במרכזו, עימות בין שתי תפיסות עולם – גבו הוא גבר קשיש, המקבל את החיים כפי שהם. הוא אוהב את אשתו וגם את בנו, שנטש למסעות לפני שנים, משאיר את אשתו  עם הוריו, בציפייה ארוכה לשיבה. אלא שהבן חוזר, תחילה רק כצל שרואה אביו ולאחר מכן חוזר פיזית לבית, אך עם תפיסה מוסרית אחרת שצבר במהלך מסעותיו.

הבן מעמת את משפחתו וחבריהם עם פילוסופיה שונה, בה כל בני אדם הם אכזריים ואין מקום לחיבה, גם לא למשפחה. הוא טוען כי חיי השגרה בבית הפשוט אינם חיים. במידה זו הוא ממשיך להיות הצל של גבו: הצד האפל שהוא צאצא שלו. גם אם הוא המרד הטוטאלי בכל אמונתו וחייו של גבו, אין לגבו ברירה אלא להסתיר מאשתו ככל הניתן את מלוא האמת המרה ולהוסיף לאהוב את בנו, שמוביל את חייו להרס מוחלט.

הסרט לא קל לצפייה עקב הסגנון המינימליסטי שמאמץ דה אוליברה בסרטיו המאוחרים, אך בכל זאת מתגמל. לאו דווקא מפני שהוא מעמיק במיוחד (והוא אינו סרט רדוד) אלא בזכות האווירה שמגיעה לשיאה דווקא ברגעים המעטים בהם אין דיאלוג. המעלה הגדולה של הסרט הינה צוות השחקנים, בעיקר הוותיקים בהם – מייקל לונסדייל, קלאודיה קארדינלה וגם ז׳אן מורו, שמגיעה על מנת לגנוב את ההצגה לכמה דקות. גם אם מודבר בסרט עצוב מאוד, יש משהו מעודד בכך שכל המעורבים בו עדיין חיים ועובדים, עדיין רלוונטים בנוף הקולנוע האירופאי.

הסרט יוקרן שוב ביום רביעי ה-10.7 בשעה 18:45

מלך מומבאי
Mumbai's king
Mumbais-King

סרטו של מאנג׳יט סינג הוא מומבאי כפי שקהל הפסטיבלים המערבי רוצה לראות את המזרח: צבעוני וגם עני, עם תיבול של אלימות במשפחה ותיאור של חיזור של ראשית גיל ההתבגרות. הכל באריזה המשלבת מצלמת כתף אופנתית עם סיפור מובן יחסית, בפחות מ-80 דקות של סרט.
הדמות הראשית בסרט נקראת ראול (בתרגום לאנגלית בגוף הסרט) או רהוי (בתוכניה), נער צעיר שככל הנראה לא ראה בית ספר מבפנים, אבל מתפרנס ממכירת בלונים וגניבות זעירות עם חברו. במקביל אנו רואים את אביו המנסה להתפרנס אף הוא, אך משתכר בערבים ומכה את אשתו ואת הגיבור. על כן, ראול בורח מן הבית במה שיהפוך את חציו השני של הסרט למגובש יותר מבחינה עלילתית, לאחר חלק ראשון שיש בו משהו פרגמנטרי.

הסרט מתאר לא מעט מראות קשים, מתוקף תפקידו כסוחט דמעות המספק גם הצצה אנתרופולוגית, אך בכל זאת יש משהו קליל בעשייה שלו, קלילות המעניקה לו מספר רגעים של חן. יחד עם זאת, לתחושתי קיימת דלות מסויימת בחזונו של הבמאי – התחושה כי הוא יודע מה צריך להיות בסרט הודי ״חברתי״ על מנת לקסום לקהל המערבי, אבל לא ממש יודע להביא לסרטו ייחוד אשר יבדיל אותו מסרטים דומים. אולם יש לציין כי מסוגו, מדובר בסרט יעיל למדי.

הסרט יוקרן שוב הערב, ב7.7 בשעה 19:15 (לזריזים מבניכם)

עובדים
Workers
workers

תיאור של פערי המעמדות בחברה המקסיקנית ובחברה האנושית בכלל, בסרט המתאר שני סיפורים שלא נפגשים, עושה שימוש בשוטים ארוכים ובהתרחשויות מרומזות. התיאור הזה יכול להרתיע לא מעט אנשים במחשבה שזהו סרט פסטיבלים ״טיפוסי״, אך אלו עלולים להחמיץ את "עובדים", יצירת הביכורים של חוזה לואיס ואייה, שכולה קולנוע מרשים, ממזרי, אנושי ומעורר מחשבה לצד הנאה מפתיעה, בסיפור אשר מעניק חמלה וכבוד לא רק למעמד המנוצל, אלא במידה מסויימת גם למנצלים.

הסרט מכיל שני סיפורים ראשיים, שברקע שלהם עלילות מהעבר של הדמויות, שנחשפות בהדרגה ואף פעם לא עד הסוף. רפאל הוא מהגר מאל סלבדור שעובד באופן לא חוקי במקסיקו ועומד לצאת לפנסיה, רק שאין למפעל בו הוא מועסק סיבות לשלם לו את הזכיות שהוא חשב שמגיעות לעובד נאמן ויעיל. במקביל, אנו חוזים בשתי משרתות/מטפלות בביתן של מיליונרית וכלבתה. ואפשר להגיד כי אחרי הצפייה בסרט הזה, המושג ״חיי כלב״ מקבל משמעות שונה.

הדרך הקולנועית של ואייה אחידה לאורך היצירה ומבוססת על הפתעות קטנות, משחק דק עם הציפיות של הקהל וההנחות שהוא בונה לעצמו בכל סרט, והומור שמובן בחלקו רק בדיעבד. החל בשוט פתיחה פואטי שמשנה מיקוד, הסרט מכיל מספר רב של רגעים קולנועיים עשירים ומינימליסטים וכמה סצנות שישארו איתי עוד הרבה זמן – בין אם זה שוט ארוך המתאר מספר התרחשיות ברחוב, או הפתרון המפתיע לסיפור של רפאל. יותר לא אחשוף כי לסרט הקרנה נוספת ואיני רוצה להרוס סרט מלהיב, שעבורי הוא אחד משיאי הפסטיבל והשנה הקולנועית בכלל.

הסרט יוקרן שוב ביום רביעי ה-10.7 בשעה 13:00

דם אפל
Dark blood
dark_blood

סיפור הפקת והשלמת הסרט מצריך כנראה סרט בפני עצמו: הבמאי ההולנדי ג׳ורג׳ סלוצר החל לצלם אותו במדבר האמריקאי אי שם בשנת 1993, בהשתתפות הכוכבים ג׳ונתן פרייס, ג׳ודי דיוויס וריבר פיניקס. האחרון מת במפתיע במהלך הצילומים, מה ששלח את הסרט לויכוחים משפטים סבוכים שלמעשה לא לגמרי תמו גם היום. הבמאי הציל, באופן קצת פיראטי, את חומר הגלם מגניזה בסוף שנות התשעים ולפני כמה שנים, כשרופאים אמרו לו כי ימיו ספורים, החל לערוך את הסרט. בניגוד לדעת המומחים, הבמאי עדיין חי ואף הציג את הסרט בפסטיבל, ענה לשאלות הקהל לאחר ההקרנה הראשונה ונתן הקדמה להקרנה בה נכחתי.

סלוצר עשה עבודה לא רעה בכלל בהתגברות על העובדה שכרבע מן הסרט המתוכן כלל לא צולם – הקריינות שלו מגשרת על הפערים באופן לא מוגזם. לתחושתי, הפגמים שיש בסרט לא נובעים בסופו של דבר מנסיבות ההפקה. אבל לפני שניגע בפגמים, אדבר על מה שכן עובד בסרט הזה, "דם אפל", שהיה מעניין ויוצא דופן גם לו היה מושלם בדרך הקונבנציונאלית.

הפן המעניין ביותר בסרט הוא הקישור שהוא עושה בין פשעים היסטוריים שונים של האדם הלבן באמריקה. היחס לאינדיאנים משולב בביקורת על הניסויים הגרעינים, כאשר המערבון דן בילידים אמריקאים שהוצאו ממקום מגוריהם בחצי השני של המאה העשרים, עקב ניסויים צבאים בנשק להשמדה המונית, זכר להשמדה ההמונית שבני עמם עברו בעבר הרחוק יותר. אולם, מי שעוברים את מסע הייסורים בסרט הם מודלים של האדם הלבן המודרני: זוג נשוי הוליוודי בחיפוש אחר חופשה רומנטית. הוא שחקן קולנוע, לא כוכב אבל כזה שמזהים את פניו מדי פעם, היא שפנפנת פלייבוי בדימוס; הרכב שלהם מתקלקל ובלית ברירה הם נעזרים באלמן צעיר ממוצא אינדיאני, שלוקח אותם לחוותו ללילה שמתגלה כיותר מלילה – במקום מוסך בעיירה הסמוכה, הוא מאלץ אותם להישאר בביתו מספר ימים, בעודו מחזר באגרסיביות ובלי בוש אחר האישה. ככל שמתקדם הסרט, מאבק הכוחות בינו לבין הבעל הופך אלים יותר והציפיות שלו מן האישה מתגלות כטוטאליות יותר, כאשר המאבק בין הגזעים, המינים, הסדר החברתי והאמונות הרוחניות נמצא תמיד ברקע.

מדובר בסרט מוזר למדי, עם תסריט די רופף ובניית דמויות לא לגמרי משויפות, בעיקר ברמת הדיאלוגים. הדמות שמגלם ריבר פיניקס מייצגת סוג של מסתורין מפתה והכריזמה של הכוכב עוברת דרכה היטב, אבל יש בה גם משהו פלקטי וקיצוני מדי. הדמות שמגלם פרייס נותרת לא ברורה ולא ממש מעניינת, בעוד הדמות הראשית מרתקת ומרשימה, הרבה הודות להופעה הנהדרת כרגיל של ג'ודי דיוויס, שחקנית בעל אופי מאוד לא שגרתי שעובר לכל דמות שהיא מגלמת, ובסרט הזה הוא מנוצל היטב.

בסופו של דבר, מעבר להיותו לא גמור, קשה לשפוט את הסרט גם בהיותו לא באמת שייך לתקופה בה הוא נוצר – לו הסרט היה יוצא בשנות התשעים, יכול להיות שהיום היה לו מעמד של סרט פולחן. זאת מכיוון שלמרות שלא הכל עובד בו, מה שכן עובד מקורי ומסקרן.

10% מה הופך בן אדם לגיבור
10percent

סרטו החדש של יואב שמיר, מבכירי במאי התעודה בארץ, יוצא לבדוק מה הופך בן אדם לגיבור. שאלה שעצם הבנתה הוא אתגר, כי ההגדרה לגיבור היא דבר די נזיל ועושה רושם שגם ההגדרה של שמיר למונח משתנה מעט במהלך המסע שהוא מבצע ומציע לצופה בסרטו. אומץ הלב ששמיר מדבר עליו נע בין עמידה במצבי לחץ וסכנת חיים, הקרבה למען האחר, הליכה נגד הזרם המרכזי, העדפת הזולת על פני עצמך, פתיחותך לגבי בני אדם שונים ממך או היכולת לשנות משהו באידאולוגיה או בהתנהגות במהלך החיים.

הסרט הופק על ידי מייקל מור וההשפעה הסגנונית שלו מורגשת, בין היתר בכך שהסרט מאוד מנכיח את זהות היוצר שלו ושמיר מנסה לכאורה לגמד את אישיותו בכך שהוא חושב כי אינו גיבור, למרות שהוא מנסה לגלות הוכחות סותרות לכך. מצד שני, לא יכולתי להפסיק לחשוב כי על מנת לייצר סרטים כמו "השמצה" ו-"מחסומים" צריך לא מעט אומץ לב.

כמו ההגדרה לגבורה, גם הסרט נע בין הגדרות שונות, לעיתים הדגש הוא קומי יותר, לעיתים פילוסופי וחלקו האחרון של הסרט הופך במידה רבה לפוליטי-שמאלני בצורה די מובהקת, על סף המובהקת מדי. בעצם השאלה ששמיר מעלה אינה מהי גבורה ואם ניתן לאתר את התכונה אשר הופכת אדם לגיבור, או לפחות לא רק השאלה הזו. שמיר שואל מהם ערכים ובאיזו מידה אדם חייב לפעול על פי ערכים גם כשזה בניגוד לעמדת הרוב וגם כשזה מסכן את התועלת האישית שלו.

הסרט של שמיר מבולבל לפרקים ולהרגשתי לא אחיד ברמתו, אבל במשך רוב הזמן הוא מרתק, בין אם מדובר בהתבוננות בקופים, שיחה עם חסיד איין ראנד, מפגש עם חסידת אומות עולם או חוקרי מוח. גם בדקות בהם נראה כי שמיר מכניס את המסר הפוליטי של הסרט בצורה בוטה מדי, קשה שלא להרגיש בכנות של היוצר ושל היצירה.

דרקולה
Dracula
dracula

למרות שגופי עמד לקרוס מרוב עייפות נשארתי להקרנה המיוחדת הזו, אשר הפכה את אזור סינמטק 3 לקן ערפדים אפלולי ועמוס במיוחד. מדובר בפעם הראשונה בה שמעתי מוזיקה חיה כלווי לסרט מדבר. הגיטריסט גארי לוקאס, שלצד עבודה עם כמה ענקי רוק מתמחה בכתיבת פסקולים מחודשים לסרטי אימה אילמים, ליווה בגיטרה גרסה דוברת ספרדת לסרט ההוליוודי הנודע "דרקולה", שצולמה במקביל ועל אותם סטים של הגרסה דוברת האנגלית שהפכה את בלה לוגסי לכוכב.

כיוון שחלף זמן מאז שצפיתי בגרסה דוברת האנגלית, קשה לי לעמוד על ההבדלים בין הגרסאות. רק אציין כי זיהיתי רבות מן הסצנות והסרט הרגיש לי כמו צפייה בסרט שראיתי כבר, אבל עם האלמנט המרתק של שפה אחרת. לפחות על פי דברי ההקדמה, כנראה שכן יש מספר הבדלים מהותיים בין הגרסאות. השימוש של הסרט בסט ותאורה אקספרסיוניסטית עובד היטב, גם אם נופל מן הקלאסיקה האילמת "נוספראטו" שביים מורנאו בגרמניה (אבל זה בכל מקרה לא פייר להשוות סרטים לסרטים של מורנאו).

אבל העניין לא היה בסרט, אלא במוזיקה. לוקאס בחר בסרט מכיוון שכמעט ואינו מכיל מוזיקה עקב חסכון בתקציב (כשיש מוזיקה מוקלטת, לוקאס פסק מלנגן או הצטרף ללוות את "אגם הברבורים" שמושמע על רקע כתוביות הפתיחה). בהתחלה היה נדמה כי המוזיקה הייחודית של המלחין רמסה מעט את הדיאלוגים והאפקטים הקוליים, אבל מהר מאוד האיזון הוסג והמוזיקה של לוקאס, פרט להיותה חוויה בפני עצמה, התכתבה היטב עם הסרט ולפחות עבורי העשירה את הצפייה.

תגובות

  1. טובה ב. הגיב:

    תיקון טעות "עקב ניסויים צבאים בנשק להשמדה המונית, זכר להשמדה ההמונית שבני עמם עברו בעבר הרחוק יותר.".הבעיה העיקרית שהסרט מעלה בהקשר הזה, היא בעיה אמיתית שהייתה, והיא חוסר היידוע של האמריקאים את האינדיאנים שהם עוורכים ניסויים גרעיניים. על כן, כפי שנפטרה אשתו של הגיבור מסרטן, כך נפטרו גם מעל מאה אלף אינדיאנים כי לא הודיעו להם שהם צריכים להתפנות! סלוצר דיבר על כך במפגש הראשון, והשווה זאת גם לפצצות הגרעין שהטילו האמריקאים על יפן. לגבי ג'ודי דיוויס סיפר סלוצר מאחורי הקלעים שהיא הייתה שנואת נפשם של כל המעורבים בסרט, ולא הייתה מעוניינת בשום קשר לחידוש הסרט. הוא אף קרא לה זונה ומכשפה באותו מפגש:)

    1. מבחינתי לא מדובר בטעות. הרצח של המאה העשרים הוא תזכורת לרצח הקדום יותר

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.