"איירון מן 3", ניתוח

בשורה התחתונה, כמו הסרטים הקודמים שהציגו את הדמות, גם "איירון מן 3" (Iron Man 3) היה מהנה עד מהנה מאוד הרבה בזכות הכרזימה של רוברט דאוני ג'וניור. כמו הסרטים הקודמים, גם הסרט הזה רחוק מלהיות מושלם והכיל כמה סצנות שלא חשבו עליהן עד הסוף, או לפחות כך זה נראה. אבל הוא מכיל הרבה מאוד דברים שהם לא רק מבדרים, אלא גם מעניינים באמירה שלהם. ולכן אני פונה לניתוח ארוך יחסית של הסרט, אחרי ההקפצה. הניתוח מטבעו עמוס בספוילרים. לדעה נטולת ספוילרים (יחסית), נסו את הסקירה של אורון.

ראשית, לא מדובר ממש בחלק שלישי בסדרה ובניגוד לטריילרים, גם לא ממש מדובר בסרט אפל יותר משני הסרטים הקודמים. הייתי אומר כי הוא לא מחליט אם הוא רוצה לסגור טרילוגיה או לקדם סרט "נוקמים" חדש (או את המשך מעלליו של טוני סטארק). אבל האמת היא שחוץ מביתו של סטארק ודמויות חוזרות, הסרט הזה שונה מבחינת הנושאים מן הסרטים הקודמים בסדרה וממעט להתייחס לאירועים בהם (אם בכלל) בעוד הוא מרבה לרמוז לאירועים שקרו בסרט של "הנוקמים".

בראש ובראשונה, הנושא המרכזי שעבר בצורה טעונה בשני הסרטים הראשונים כמעט ולא נוכח כאן: "איירון מן" הראשון היה משל בעייתי על נשק לא קונבנציונאלי ועל הזכות לפתח אותו ולהחזיק בו, ו"איירון מן 2" חזר על אותו נושא ורק החליש, ובמידה רבה סתר, את הטענה כי ליחידי סגולה (דוגמת טוני סטארק) עדיף שיהיה נשק על מנת שבכל זאת יוכלו להציל את העולם. בסרט השלישי עדיין יש כלי נשק בעלי עוצמה רבה ויש גם שאלות של מוסר מדעי, אבל התחושה היא כי הן רחוקות ממרכז הדיון בסרט והעיסוק בשאלות אלה נדחק לשוליים. עיסוק באתיקה של מדע ופיתוח יש בסיקוונס הפותח את הסרט בצורה בולטת ובצורה של שרידים של עיסוק בהמשך, דרך המחקר בהנדסה גנטית שמאפשר לגוף לרפא את עצמו (וגם להתפוצץ פה ושם, וכנראה גם להצטרף לרעים של הסרט) ומתפקד יותר כמקגאפין. עיקר הסרט מתעניין בדברים אחרים.

גם חלק מן הרבדים שבמרכז סרט זה כבר היו בסרטים הקודמים, אך הטיפול בהם היה פשוט יותר ונעלם די מהר. אני מדבר על ההשתלבות של איירון מן הדמות בגל הסרטים העוסקים בגבר האינפנטילי, כאשר בסרט זה תהליך ההתבגרות שצריך הגיבור לעבור מקבל יותר דגש. במידה רבה, זהו סרט על גבר במשבר, אשר האישה בחייו צוברת עוד ועוד כוח – היא מקבלת את החברה שלו, את המאבטח שלו ובסופו של דבר נכנסת לחליפה שלו, בצורה הכי מילולית שאפשר. בזמן הזה, הוא מתעסק כל הזמן בצעצועים טכנולוגיים, במידה רבה כמו כל התרבות האנושית, שהתמכרה לחידושים טכנולוגיים עתירי אפליקציות ושכחה את החיים הפשוטים. לכן גם התיקון שהוא צריך לעבור לא נעשה באחת ממדינות החוף של ארצות הברית, אלא בטנסי, המסמלת את ארה"ב הישנה והפשוטה. איירון מן יוצא להתחבר לשורשים שלו, בעזרת ילד לו הוא משמש כאב חלופי ומעריצים שמזהים או לא מזהים אותו. טוני סטארק חי מן הטכנולוגיה, אבל הוא צריך לחזור להיות מכאני ולא מתכנת. הוא גם צריך לטפל באנשים באמצעות אהבה ומגע אישי ולא רק באמצעות כסף. הוא צריך להוריד את הטכנולוגיה מן החזה ולחזור להשתמש בלב לא מתוחכם, כמו אדם פשוט ולא כמו אדם עשיר שהפך את עצמו לאל. כי בסרט הזה יש גם ביקורת מסוימת, גם אם קלה מאוד, כלפי טייקונים, בעיקר טיקונים של נפט.

הדבר נובע מכך שהסרט, כמו כל סרטי גיבורי העל, נוגע בטראומות ובמשברים המוסריים שפקדו את החברה המערבית, בעיקר את החברה האמריקאית, במאה ה-21. טוני סטארק לא יכול להתגבר על "ניו יורק", זה הביטוי בו הוא משתמש שוב ושוב – לא הפלישה של החייזרים או מה שזה לא היה בדקות הסיום של "הנוקמים", אלא על "ניו יורק". והוא לא מתכוון לסיום של "אירון מן 2" שגם התרחש באותה עיר, אם כי ברובע קווינס הפחות מפורסם ממנהטן. הטראומה של ניו יורק היא הטראומה המכוננת של המאה ה-21, כלומר ה-11 בספטמבר. "ניו יורק" היא גם הטראומה הגדולה השנייה – נפילת הכלכלה האמריקאית והעולמית עקב שחיתות בוול-סטריט.

טוני סטארק הוא מעצמה כלכלית וצבאית ולכן שתי הטראומות הללו מקושרות אליו באופן ישיר. לכן גם יש בסרט רמז למשבר האקולוגי של דליפת הנפט ולמעשה הקליימקס שלו מתרחש על רקע הדבר שגרם למשבר. ניסיון לרפא טראומה בעזרת טראומה אחרת – ובמהלך הקרב האחרון הגיבור חווה תיקון כאשר מות אהובתו למעשה הופך אותה לגיבורת על הניצלת מן המוות, מצילה אותו ומאפשרת לו להציל אותה בחזרה. עוד באותו קרב אחרון – החליפה שאמורה להיות נשק ההגנה המתקדם משנה את עורה והופכת למכשיר הכולא את נשיא ארה"ב (במהלך אשר לא הוסבר בצורה מספקת בתסריט). הכוח הצבאי של ארה"ב הופך לנקודת תורפה, כשם שהחידושים המדעיים מביאים עימם יותר סיבוכים ורשע מאשר ברכות. במקרה הזה, הסרט דן בהשבחה גנטית וטיפול רפואי בעזרת תאי ד.נ.א. – כיווני מחקר שנראים בסרט פנססטיים למדי אך יש דמיון ביניהם לבין חקר הרפואה המודרנית והסרט מעלה סוגיות לגבי הקידמה המדעית, גם אם הוא עושה זאת בדרך הנראית קלילה ובידורית.

אמירה רדיקלית יותר של הסרט נמצאת בדמותו של המנדרין ובעיקר בניסיון לתפיסתו, אשר מזכיר ביותר מאופן אחד את המצוד אחר אוסמה בין לאדן ותפיסתו באחוזה. אלא שבמקרה זה בין לאדן, או תואם בין לאדן, הוא לא רשע גדול אלא בובה, רק דמות אדם שממלאת את התפקיד הפסיכולוגי של רשע שצריך לשנוא, אבל לא ממש רשע אמיתי. כי האויב הוא גדול יותר מאדם אחד ואי אפשר לפתור את המניעים שלו רק כ"רשע" או רצון ליצירת כאוס. למעשה, הסרט טוען כי הטרור גדול יותר מן הטרוריסטים ואדם ספציפי. יש כאן חתירה נגד מוסכמות הז'אנר של גיבורי העל וגם חתירה נגד המדיניות האמריקאית (או הישראלית, או המערבית) שממקדת את המאבק ברדיפה אחרי אנשים בודדים ולא בשינוי תפיסה מערכתית של הגנה מפני איומים. או, אם תרצו, יש כאן טוויסט עלילתי משעשע.

אולם לא מדובר סתם במתחזה עבור בצע כסף – אלא בשחקן. בשחקן עם בעיות סמים שמקבל את תפקיד חייו. בכך נוצרת הקבלה בין הדמות שהיא לא באמת הנבל לבין הגיבור שהוא הרבה יותר רוברט דאוני ג'וניור מאשר איירון מן. בניגוד לכל סרטי גיבורי על אחרים, בסדרת סרטי איירון מן הכוכב הפך ללא פחות גדול מן המותג, דבר שעומד בסתירה כלפי המגמות הבולטות בקולנוע העולמי. במידה רבה, מפתה להתייחס לסרטי "שרלוק הולמס" של גיא ריצ׳י בכפיפה אחת עם סרטי "איירון מן". לא רק משום שבשני המקרים דאוני ג׳וניור מגלם פחות או יותר את אותה דמות, אלא ששתי סדרות הסרטים עושות שימוש בדמות שהייתה מיתולוגית עוד קודם על מנת לבנות את המיתולוגיה של אחד מכוכבי הקולנוע המייצגים של ימינו.

לא במקרה הפך רוברט דאוני ג'וניור לכוכב פופולארי דווקא בתקופה זו. מעבר לכישורי המשחק שלו, בסרטים האחרונים הוא פיתח אישיות קולנועית המבטאת את הגבר האינפנטיל הבטוח בעצמו – אך השביר מאוד רגשית, גם אם הוא מנצח בסוף. גבר בעל מאפיינים נשיים ואולי גם נטיות הומוסקסואליות נסתרות, אך בסופו של דבר – גבר הטרוסקסואל. גבר המציג חזות קלילה תמידית, אך נאבק בשדים ובאויבים שלרוב חבויים בו. גבר שמתעסק בחליפות נוצצות וטכנולוגיה מתקדמת, אבל צריך לזכות בגאולה על ידי הכרה מחדש בחיים פשוטים, על ידי ההבנה השחוקה כי הוא אוהב את הבחורה שבחייו לא רק מבחינה מינית. גבר שצריך לקחת את עצמו בידיים ולהפסיק לעשות הצגות.

ולכן בסיום הסרט – ובניגוד למה שנאמר לנו בסרטים הראשונים של הסדרה – ליבו של טוני סטארק חוזר לפעול כאחד האדם. אחרי שהוא הופך את אהובתו – שלא רוצה כוחות על – הוא מבצע גם אקט של האנשה עצמית, גם אם זה כרוך בניתוח מסובך. הוא אומנם מבצע אקטים חיצוניים של ויתור על תסביך הגדולה שלו, אבל זה רק משום שהוא הגיע לשלב בו החליפות חזקות מספיק גם בלי התוסף שיש בחזה שלו. הוא מוותר על הצעצועים מבלי לוותר עליהם באמת – הם מתפוצצים בזיקוקי דינור, אבל הוא מצהיר בסיום כי הוא איירון מן. ואת כל הסיפור הזה הוא מספר (למקרה שלא נשארתם עד סוף הכתוביות – ולמה לעזאזל לא עשיתם את זה בסרט של מארוול?) לברוס באנר. כלומר הוא לא יצא מעולם גיבורי העל ואף פונה לגיבור על היחידי שממש לא רוצה בכוחות שלו, אולי מתוך תקווה לא לרצות בהם בעצמו. אבל סטארק/דאוני ג'וניור מכור לאיירון מן ולמה שאירון מן מייצג – לא רק ליכולת להציל את העולם ולהיות גיבור, אלא גם לשורות השנונות וגם להתגברות המחודשת על הטראומות. גם למראיינים האקראיים שמעיזים לשבור את ההסדר ולשאול את דאוני ג'וניור שוב על ההתמכרות שלו לסמים – הוא אוהב כל דבר בפרסונה שלו, בתור אחד מן השחקנים המוערכים בעולם ובתור איירון מן.