"Bully", סקירה

אני לא מכיר הרבה אנשים שמסתכלים לאחור על תקופתם בבית הספר היסודי או חטיבת הביניים כזמן מאושר. בגיל הזה אומרים לנו המבוגרים הרבה פעמים שאלו שנותינו היפות ביותר ובאיזשהו מקום תיאורטי הם צודקים. זוהי תקופה שאין לנו באמת דאגות אמיתיות כמו כלכלה או אחריות על עצמינו או על מישהו אחר. כל מה שנדרש מאתנו אז הוא ללמוד בשביל ציונים טובים, לא להכנס לצרות ולשחק עם חברים שלנו. בסוף שנות העשרים שלך והלאה אתה יכול רק להתפלל שאלו יהיו הדברים שיעסיקו אותך.
אבל האמת המרה היא – ואת זה כולם יודעים – שתחילת שנות העשרה הם הגיהנום. הגוף שלך משתנה והופך להיות מוזר, אתה כמעט תמיד מביט מההחוצה פנימה, תמיד מרגיש כאילו השאר טובים ממך. ההורמונים משתוללים והעתיד נורא נורא מפחיד. בגדול אפשר לומר את זה על הרבה תקופות בחיים, אבל הדבר הכי בעייתי הוא שהשנים האלו הן השנים בהם אישיותינו מתעצבת. ולהתעצב בצל התופת הזו זה אף פעם לא דבר בריא.
אני לא זוכר מי אמר את המשפט היפה הזה, אבל הוא צדק: "אנחנו מולחנים בשלב מאוד מוקדם של חיינו ומאותו הרגע אנחנו נידונים לשמוע את אותה מוזיקה שוב ושוב עד יומינו האחרון".

לחלקנו הייתה תקופת התבגרות מאושרת, לחלקנו פחות ולרובינו היה מאוד קשה כך או כך, והכל בגלל הילדים האחרים אתם נאלצנו לבלות את התקופה הזו. וילדים הם עם רשע במיוחד. לא משנה כמה אמא ואבא שלנו אהבו אותנו ואמרו לנו שהכל נפלא אצלנו, אם כשהגענו לבית ספר אף אחד לא הסכים לשבת לידינו, החיים שלנו היו אסון.
ואז מגיע סרט דוקומנטרי כמו Bully (שהוקרן בדוקאביב האחרון כ"בריונות") ומציג לנו את התקופה הזו דרך עיניהן של כמה דמויות. התוצאה היא הסרט הכי מטלטל רגשית שאני ראיתי מזה שנים. אני כותב "הכי" ועומד מאחורי זה בכל דרך שאני יכול. לי הסרט הזה היה אגרוף לפנים, אגרוף לבטן, סטירה וחנק. ואני באמת לא יכול להפציר בכם יותר לראות את הסרט הזה.

זה קשור כמובן למטען האישי שאני הבאתי איתי לצפייה. תקופת היסודי הייתה עולם שלם של אימה מבחינתי. התבגרתי יחסית מהר, הייתי מאוד גבוה ומאוד מסורבל. מהאלה שבחורף המכנסיים הארוכות תמיד מגיעות בקושי למעלה מהקרוסליים. והיה לנו את מלך הכיתה, והוא היה אכזרי באמת. בערך על בסיס שנתי הייתה עלי תקופת חרם אישית ואני אפילו לא יכול לספור את כמות השיחות שהיו לי עם המחנכת, המנהלת, ההורים, הפסיכולוגיים וכל ארסנל אנשי החינוך בסביבה כדי לנסות לשפר את המצב.
אבל הקטע היותר נורא הוא שבשאר שלושים אחוז מהזמן שהייתי כן צמוד לפופולריים, הייתי נורא אף יותר אל הילד האומלל שהיה הקורבן באותו הרגע. לא בטוח אם זה בגלל שלא זכרתי כמה זה נורא להיות בצד הזה, או שפשוט כל כך שמחתי שהאש לא מופנת אלי שהייתי חייב להנציח את האומללות של האחר, אבל כשלא הייתי המחורם, הייתי אחד האיומים.
Bully מתעסק ממש ברגעים האלה. לי הירש, בעצמו קורבן לבריונות בילדותו, מכניס מצלמה לעולם הנורא של הדחויים וקולט את הרגע הזה שבו התמימות שלהם נשברת. הרגע שבו הם מבינים שזה עולם של לאכול או להיאכל והם נרדמו רק בשביל להתעורר בצד הלא נכון. בנוסף הוא מראה את ההורים שאו לא יודעים בכלל מה קורה כשהילד לא נמצא בהישג ידם, או שפשוט עומדים חסרי יכולת לשנות את זה. האם אתה אומר לילד שלך להרביץ בחזרה? האם אתה מתעלם ומחכה שזה יעבור כי הרי לכולם זו תקופה לא קלה? האם אתה לוקח את הילד שלך ומעביר אותו מקום עם כל הקשיים הנילווים?
אני חושב שמשרד החינוך צריך לחלק עותקים של הסרט הזה לכל הורה שרושם את ילדיו לבית ספר יסודי.

כשניגשים לתאר את הסרט כמעט אוטומטית הולכים על המקרו: "זה סרט על תופעת הבריונות בבתי הספר". אבל האמת היא שתיאור כזה עושה עוול גדול לסרט. זה לא סרט על תופעה או על תקרית. זה סרט על שלושה ילדים, שלושה זוגות הורים ואם-חד הורית אחת שמתמודדים עם בריונות בבתי הספר. הסרט סובב סביב אנשים שאנחנו מכירים, שהיינו, או שאנחנו עכשיו. אין בו סטטיסטיקות או דיונים ארוכים במשרדי הממשלה. אין בו גרפים או אילוסטרציות. רק בני אדם וההתמודדות שלהם.

העניין הוא שכפי שאתם ודאי יודעים, "סריטה" הוא בלוג לקולנוע ולא לסוציולוגיה. לכן אני מרגיש שאני קצת מועל בסיבה שאני כאן כשאני לא מדבר על העריכה של הסרט, על בניית הנראטיב, על הבחירות הצילומיות ועל המוזיקה. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא שכל המוזכרים מעלה הם אלמנטים מעולים בסרט. זהו אינו סרט תיעודי בסגנון הראיונות והשחזורים (כפי שעשו בעיני בהצלחה גדולה ב"המתחזה" עליו גם הרחבתי במילים, או בפחות כמו ב"שומרי הסף"). זהו סרט שעוקב אחרי הדמויות ברגע הספציפי הזה. אף אחד לא מדבר בדיעבד. אנחנו איתם כשהם עולים על האוטובוס, אנחנו עם ההורים בפגישות עם אנשי חינוך. הילדים המשתתפים בסרט – אלו שלא התאבדו – לא יושבים בגיל שלושים ומדברים על פעם. זה קורה, וזה עכשיו וזה מתסכל וזה נורא. האלמנטים הקולנועיים של הסרט כמובן אחראים באופן לא מבוטל להצלחה שלו, אבל הנושא שבמרכזו כל כך פוגע שסביר שהוא היה מצויין גם אם עשייתו הייתה פחות טובה ממה שהיא.
הסיבה השנייה היא שלא כל כך יכולתי לחבוש את כובע המבקר השקול וחמור הסבר בזמן הצפייה. תוך שלוש דקות (בדקתי) הבנתי שאני בממלכה שתאגף אותי ולא תיתן לי מנוחה. זה תפס אותי מהמשפט הראשון שנאמר בסרט ("כשטיילר נולד הייתי כנראה האבא הגאה ביותר בעולם") ועד סופו. מי שלא מרגיש את הדמעות על צווארו כבר בתום חמש הדקות הראשונות של הסרט או שאין לו לב או שנמצא במקום די מרשים של הדחקה. באחריות.
הסרט נקנה על ידי ווינשטין קומפני ישר אחרי הקרנתו בפסטיבל טרייבקה. ווינשטין הם אשפי הפצה ומכירה ולכן מדהים אותי עדיין שעל אף הצלחתו בביקורת ובפרסים – ומיני פרובוקציה מדוברת בנושא דירוג הצנזורה של הסרט בארה"ב – הוא לא נכנס לחמשת המועמדים לפרס האוסקר. תוסיפו לזה את ההתעלמות מ"המתחזה" וההצלחה של "מחפשים את שוגרמן" (סרט שאני כנראה היחיד בעולם שלא הבין על מה המהומה) ותבינו שמבחינתי לקטגוריית הסרט התיעודי באורך מלא לא היה שום תוקף השנה.

זה אלכס. הוא גם קצת דומה להילרי סוונאק וגם הילד שהכי תרצו לחבק מסרט השנה.

להרלן קובן, אם תרשו לי, יש רגע אחד שמאוד בולט באנושיות שלו בספר "אל תגלה". בפעם הראשונה שאנחנו נחשפים לאנטגוניסט של הסיפור הוא מובא לנו על ידי מונולוג ארוך בגוף ראשון  ובו הוא מספר על הרגע הזה שבו היה צריך לשים את בנו הבכור לראשונה על ההסעה לבית הספר, ואיך הוא סרב להרפות את היד כי הוא ידע שברגע שהוא עושה את זה, ילדו כבר לא בשליטתו. מעכשיו הוא לא יוכל להגן עליו (המונולוג גם הופיע בעיבוד הקולנועי הצרפתי הדי מבאס של הסרט בשנת 2006). Bully נמצא ממש ברגע הזה, ובהשלכות של האירועים האלה על הילדים וההורים.

כמה דקות אחרי תחילת הסרט מוציאה מנהלת בית הספר מאחת הכיתות ילד, בכיתה ב' או מקסימום ג', ומושיבה אותו בכיתה ריקה. מדובר באחד הילדים הכי מתוקים שיש, ילד שיצא מפרסומת לדגני בוקר חוץ מזה שהמבט שלו נורא עצוב. עצוב באופן שילד בכיתה ב' לא אמור להיות.
"אתה רוצה לספר לי מה קרה בקפטירייה היום?" שואלת המנהלת.
חצי מתבייש הוא עונה, "אחד הילדים קרא לי מתרומם".
"ואיך זה גרם לך להרגיש?"
"זה שבר לי את הלב"

גם לי.

הסרט נמצא בספריות "האוזן השלישית". בנוסף תוכלו לצפות בו החל מחודש מרץ ב-VOD של "יס".