פסטיבל חיפה 2012: היום השמיני

אתמול היה אחד הימים הנפלאים ביותר, על הכרמל ומחוצה לו.
הצלחתי לראות ארבעה סרטים שכל אחד מהם מעולה לסוגו. היו לי שני קראוד-פליזרים (קומדיה וסרט אקשן), ארט-האוס כבד, ואפילו סרט דודות מצטיין.
בערב טקס הנעילה הביא בשורות משמחות עם רשימת הזוכים שעליה נעבור בהמשך. בנוסף, בן כיתתי ינאי יעקב ליין זכה באחד מפרסי הסרט הקצר על "המעיין הנעלם" שלו (הייתי על הסט יומיים בתפקיד בום-מן. אתם יכולים לגעת בי אחר כך). אחרי שבן כיתה אחר שלי, יניב לינטון, לקח את הפרס המקביל בפסטיבל ירושלים, אני לא יכול שלא להרגיש גאווה ושמחה גדולה במיוחד.
טקס הנעילה בדרך כלל מאוד מדכדך אותי כי זה מעיד באופן טבעי על סיום הפסטיבל, אבל השנה יצא שישנם עוד יומיים שלמים לאחריו, ולכן הגלולה פחות מרה.
מחוץ לעולם הפסטיבל (פחות או יותר), "סריטה" שבר את שיאי הכניסה של כל הזמנים אתמול. 2079 אנשים יפים נכנסו לבלוג במהלך היום והעלו את הרף שלנו. אז תודה לכם ולכן. כנראה שהכתיבה האובססיבית שלי על הפסטיבל עניינה מישהו, ובוודאי תרם לכך הפוסט הנרגש של עופר כל הדרך מניו יורק.
וכדי בכלל להקפיץ את העניין, כשיצאתי מהסרט האחרון קיבלתי סמס שלבן דודי נולד בן בכור (מזל טוב, עמרי!).
כמו שאמרתי, אחד הימים הנפלאים.

הפרסים לתחרות העלילתית התחלקו בין ארבעה סרטים מתוך השמונה שהתחרו. למעשה שלושה סרטים זכו בפרס הסרט: "עלטה" ו"למלא את החלל" התחלקו בתואר הרשמי, כש"שש פעמים" קיבל את פרס" סרט הביכורים". העובדה שגם "עלטה" וגם "למלא את החלל" הם סרטי ביכורים בעצמם (!) מבהירה שישיבת השופטים לקביעת הזוכים הייתה סוערת וקשה במיוחד. ארבעת השופטים מסתבר לא רק שלא הצליחו להחליט פה אחד על זוכה אחד, הם אפילו לא הצליחו להחליט על שניים. ואם זה לא מספיק, ציון לשבח הוענק לסרט רביעי: "איגור ומסע העגורים".
אני מניח שכבר הבנתם ש"למלא את החלל" ואני לא חברים טובים, ואני כנראה אצטרך להתמודד באיזשהו שלב עם החיבה המוחלטת והלא ברורה בעיני לסרט הזה. אבל זה מבחינתי נזק משני. הזכייה של "עלטה" משמחת אותי במיוחד גם מכיוון שכאמור זה סרט שיש לי חיבה רבה אליו, וגם מכיוון שאחרי שמשה איבגי זכה בפרס השחקן על "מנתק המים" (ובצדק רב, יש לציין) חששתי שמא סרטו של מיכאל מאיר יצא בידיים ריקות מהפסטיבל. כמה כיף היה לגלות שחששותי היו לשווא.
"שש פעמיים" שכל כך אהבתי זכה בשלושה פרסים, שזה המון לא משנה איך מסתכלים על זה. מעבר לפרס סרט הביכורים, סרטו של יונתן גורפינקל לקח את פרס התסריט ופרס השחקנית, כפי שייחלתי שיקרה בפוסט הקודם. השחקנית אסיה נייפלד מ"חדר 514" (לא יאומן כמה הבחורה הזאת יפה) קיבלה פרס מיוחד על הישג אומנותי.
הדבר היחיד שמעט ביאס אותי היו העובדה ש"מנתק המים" הפסיד את פרס הצילום לזוכה האופיר "למלא את החלל". אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.
אז אני רק רוצה לחזק את ידיהם של השופטים בבחירותיהם ולברך את היוצרים.
well played, everybody…

וכן, היו גם ארבעה סרטים שצפיתי בהם במהלך היום, ועל כולם נדבר עכשיו.

"גייבי" – Gayby
למשקיעים שהגיעו לפסטיבל בשבת בבוקר חיכה צ'ופר אדיר – קומדיית האינדי "גייבי", שבמרכזה זוג חברים, היא מדריכת יוגה בשלב שבו הצורך בתינוק מתחיל להיות לחוץ והוא גיי שעובד בחנות קומיקס עם צורך בזוגיות אמיתית, שמחליטים להביא ילד לעולם.
כשמדברים על סרטים שנעשים בשקל וחצי, מתכוונים בדיוק לזה. הלוקיישנים מצומצמים, את כל הדמויות בסרט אפשר לספור על יד אחת, והסצנות מורכבות בעיקר מדיאלוגים ודינמיקה רגשית. ועדיין, זה בקלות אחד הסרטים הכי מהנים, מצחיקים ומעוררי חיבה שראיתי לאחרונה – בטח בהתחשב בכמות היסורים הפיזיים והנפשיים שעברו גיבורי הסרטים שראיתי בשמונת הימים האחרונים. זה ממש היה מוזר לשבת באולם בפסטיבל ולצחוק בקול רם יחד עם עוד כמה עשרות צופים. חששנו שמא הפסטיבל יקרוס לתוך עצמו לפתע בגלל פרץ שמחת החיים שניתז מהמסך אל הצופים ובחזרה.
השחקנית הראשית בסרט היא ג'ן האריס שעושה תפקיד פשוט מעולה, ולצידה מת'יו ווילקס שהוא בסדר גמור גם. הוא בעיקר נראה ממש טוב. הבמאי והתסריטאי הוא ג'ונתן ליסיקי שגם חטף לעצמו את תפקיד גונב הסצנות בתור הידיד המגה-גיי-לשעבר-נשי-כיום-מנסה-להיות-bear. הסרט משובץ בהמון הופעות אורח של אושיות גאות מעולם הקולנוע והתרבות הניו יורקית. אני זיהיתי איזה שניים והייתי שיא המרוצה מעצמי.
חפשו את הסרט בהמשך. הנאה מובטחת.

"הרי האלפים" – Alps
במסגרת "וואו, כמה שהיוונים האלה מוזרים" שהחלה שלשום, אתמול הוקרן סרטו החדש של יורגוס לאנטימוס, הבחור שאחראי על החזרת יוון למפה הקולנועית בזכות "שיני כלב" שלו מלפני שנתיים. קשה שלא לעשות השוואה בין שני הסרטים האלה למרות שאני לא בטוח אם זה הכרחי.
גם בסרטו החדש לאנטימוס מייצר סביבה מנוכרת של אנשים עם הפרעות אישיות די מטרידות. רק הפעם המקוריות הסגנונית והטירוף של סרטו הקודם המירו את עצמם בריאליזם בוטה ומינימליזם מורט עצבים. עיקר הסרט סובב סביב אישה צעירה שמנסה להתקבל לחבורה של אנשים שתפקידם הוא להציע את עצמם לאנשים שיקירהם מתו, לגלם אותם בסיטואציות שונות ובכך להחיות את הזכרון. באמת, זה התסריט של הסרט הזה.
על אף שמאוד קשה להזדהות עם מישהו או משהו מהפרטים של "הרי האלפים" אני מצאתי את הסרט מעניין מאוד, אם כי אשקר לכם אם אומר שהייתי עירני מאה אחוז מהזמן (שוב ישנתי מעט מאוד בלילה הקודם). זה מסוג הסרטים שגורמים לרוב הצופים לשנוא קולנוע, אבל משהו בדרך הבימוי הייחודית והפתולוגית של לאנטימוס עושה לי את זה.

"שון לי והמשורר" – Io Sonso Li
לסרט הזה נכנסתי בגלל שהייתה לי משבצת פנויה ושום סרט אחר לראות. לא ידעתי עליו כלום וכשהוא התחיל חשבתי שהנה אני שוב הולך לעבור מאה דקות בחברת סרט קולנוע לב אקזוטי-אנתרופולגי על אנשים מסכנים שלא עושים כלום בארצות נידחות. זו הייתה טעות קשה מבחינתי לחשוב ככה, ועל אף שזהו לא סרט שישאר אתי זמן רב לאחר ההקרנה, מדובר באחת ההפתעות הנעימות של הפסטיבל.
אם לשרטט את העלילה בקווים כללים מאוד זה יראה ככה: "שתי דמויות ששונות במהותן זו מזו מפתחות קשר מפתיע בזכות בעיותיהן עם הסביבה ומחזקות זו את זו על רקע חיבתן ההדדית". תודו שזה מוכר לכם מאיפשהו, ואם אתם שייכים לרישום האוכלוסין של ישראל, גם סביר להניח שצפיתם בסרט כזה בשנה האחרונה.
ההבדל הוא ש"מחוברים לחיים" הוא עיסה נטולת מוח, מתאמצת, מתחנפת ובואו נודה בזה – די גזענית. "שון לי והמשורר" היא דרמה עדינה ורגישה נורא שמצולמת מרהיב. סיפור ההתחברות היפה בין המהגרת הסינית והדייג האיטלקי הוא לא הסרט הכי מהודק בסביבה והוא לעיתיםמתאר תפיסת עולם נאיבית מדי בשבילי, אבל הוא הצליח להקסים אותי מהר מאוד ונותרתי שלו עד הסוף, על אף נטייתו לגלוש לקיטש בחלקו האחרון.

"ה"סוויני"" – The Sweeney
היום הזה הסתיים עם סרט אקשן משטרתי מעולה. לפי הבנתי הוא כבר שייך ליונייטד קינג ולכן סביר שנראה אותו על מסכי הקולנוע בארץ בחודשים הקרובים. אתם לא יודעים כמה אתם שמחים באינפורמציה הזו.
ל"ה"סוויני"" יש את כל מה שצריך ובגלונים: דמות ראשית של שוטר קשוח שלא רואה בעיניים (ריי וינסטון. אחד השחקנים הכי טובים ולא מוערכים דים בממלכה המאוחדת, ויכול להיות שגם בעולם כולו), הסייד-קיק שנותן מטען רגשי וקומי באותו זמן (בן דרו שעושה חיקויים של טום הארדי), בחורות יפות וחכמות שיודעות ללכת מכות, צילום מטאלי מגניב, מוזיקה פאתוסית שמפמפמת את הלב, סאונד מוגזם, אלימות אבל במידה, כמה משפטי מחץ לא רעים בכלל, טוויסטים, מרדפים קטלניים, ויותר מדי קליעי כדורים באוויר.
אם הסרט הזה היה יוצא לפני 2007, כנראה שהוא היה נכנס לבנק הרפרנסים של "שוטרים לוהטים" (Hot Fuzz). אקשן מצויין וכל מה שצריך בשביל שתרגישו שיש שם יותר מזה.

מחר "לורנס איש ערב" מתחיל את ההקרנה בשעה 10:00 באודיטורים ולדרישות הקהל ישנן שתי הקרנות של "למלא את החלל" בזו אחר זו. "אנה קרנינה" של ג'ו רייט יוקרן על תקן סרט ההפתעה.
האמת שיש לא מעט מה לראות מחר, אבל אני הכי מתרגש מ"אהובות" של כריסטוף הונורה. אבל אל תקחו את המשפט הזה כהמלצה, כן? הונורה הוא במאי הפכפך מאוד ואו שנורא אוהבים או שנורא לא. אני משתייך לקבוצה הראשונה (וגם אני נאלצתי להודות שכמה מסרטיו הם שטות) ואין דבר יותר משמח מסרט חדש שלו, ועוד על מסך גדול.
שבוע מצויין לכלום. תמשיכו לחזור אלינו.