"אמיצה", סקירה

לצופי הקולנוע בעולם יש הרבה על מה להודות לאולפני "פיקסאר".
מאז הפיצ'ר הראשון שלהם בשנת 1995 אולפן האנימציה הזה הוכיח לכולם שאפשר לייצר פעם אחר פעם קולנוע שהוא גם בידורי, גם מרהיב וגם אינטליגנטי, תוך כדי שהוא פונה לכל בן אדם באשר הוא ללא הבדל מין, גיל או מוצא. שזה לכל הפחות מפואר. "פיקסאר" לימדו אותנו איך אפשר לקחת תבניות רגילות ולספר אותן כאילו זו הפעם הראשונה, על ידי שימוש בהומור ורגש ברמתם הגבוהה ביותר. הם לקחו סיכונים בלתי הגיוניים ויצאו מנצחים (תארו לכם את ישיבת ההנהלה אי שם ב2007 – אחרי שעולם המחשב יצר דור של צעירים עם סף גירוי מאוד גבוה וסובלנות מאוד נמוכה – כשמישהו אמר "יש לי רעיון… זה סרט על רובוט! והוא לא יודע לדבר!! והוא נשאר לבד בעולם!!!") והעניקו לנו לא מעט מהרגעים הקולנועיים הכי גדולים וזכורים של השנים האחרונות.

הבעיה נוצרה כאשר "פיקסאר" הצליחו לייצר סטרייק בלתי יתואר של 15 שנה. מהסרט שפתח את טרילוגיית "צעצוע של סיפור" ב95 ועד האחרון בשנת 2010 (אני לא בטוח אם נעשה עוד סרט אנימציה שגרם לכל כך הרבה אנשים מבוגרים למרר בבכי בסצנת הסיום שלו), לא רק ש"פיקסאר" ייצרו רצף של סרטים שנוגעים בשלימות – להוציא כנראה את "מכוניות" ב2006 – הם גם התעלו על עצמם כל פעם מחדש. שזה משהו שיום אחד דוקטורים לקולנוע יאלצו לחקור. נדמה ש"פיקסאר" פיצחה איזה משהו: בעזרת אומץ, תושיה, כשרון ללא גבולות ויצירתיות שלא עמדה מול כלום, הם נתנו לנו את הטובים שבסרטי השנה פעם אחר פעם כמעט שני עשורים. תחפשו טוב ולא תמצאו עוד רצף כזה.

עכשיו מגיע אלינו סרטם הארוך ה-13 במספר, "אמיצה" (Brave), בבימויים של מארק אנדרוס וברנדה צ'פמן. שניהם מביימים לראשונה בחסות "פיקסאר". אבל האמת היא שזהו סרט של דיסני, הרבה יותר מאשר של חברת הבת המגניבה שלהם.

לכן להגיד ש"אמיצה" הוא סרט מעט מאכזב, זו הכרזה שמקורה בפינוק. בעקבות ההיסטוריה, אנחנו דורשים מ"פיקסאר" שיעלו גבוה יותר, ולא יעשו סתם עוד סרט טוב. "פיקסאר" צריכים למעוך לנו את הלב ולסחוט לנו את הראות. בלי רחמים. אבל באמת, אם להיות הוגנים, כמה גבוה עוד אפשר לעלות?

"אמיצה" הוא סיפורה של מרידה, נסיכה סקוטית אדמונית שיער שמסבכת את עצמה ואת הממלכה עם כישוף שהשתבש. אני לא אכנס ליותר פרטים מזה מחמת הספויילרים, אבל כן – זו העלילה הכי דיסניאית של "פיקסאר" אי פעם.
למעשה, הדבר היחיד שמפריד את "אמיצה" מלהיות סרט דיסני פרופר הוא שגיבורתינו איננה גיבורה רומנטית. לא משהו מובן מאליו בהתחשב. זה מה שהכי הציק לי בסרט – אין לו את הטאץ' הפיקסארי המופלא הזה שאנחנו מכירים. הסרט, יותר מכל פיקסאר אחר אי פעם, זורק אסוציאטיבית לסרטי דיסני כמו "בת הים הקטנה" ו"אלאדין". אפילו חלק מהדמויות נראות כמו משהו מבית היוצר של דיסני.
לא שזה דבר רע בהכרח. כיליד תחילת שנות ה80, דיסני עיצבו לי את כל עולם הילדות. אין פה תלונה באמת (חוץ משני שירים די נוראיים שמשובצים ברקע במהלך הסרט). רק הרמת גבה קלה.
מחוץ לעולם של דיסני, הסרט מזכיר שני סרטים, ושניהם מעט יותר סוחפים מ"אמיצה" כל אחד בדרכו. הראשון הוא יצירת המופת המונפשת של הבמאי היפני האיאו מיאזאקי "הנסיכה מונונוקי" (Princess Mononoke) משנת 1998, שאם טרם יצא לכם להכיר חובה עליכם לעשות את זה השבוע. השני הוא המועמד לאוסקר האנימציה של שנת 2009 "סוד הקלס" (The Secret of Kells) האירי שלצערי לא הרבה מכירים, וחבל.

לסרט יש מערכה שלישית סוחפת ונפלאה, ודיבוב משובח של – להוציא את יואן מקגרגור – כל השחקנים הסקוטיים שמתהלכים על פני האדמה בניהם בילי קונלי ("הוד מלכותה, הגברת בראון"), קווין  מק'קיד (ד"ר האנט מ"האנטומיה של גריי"), רובי קולטריין (סדרת "הארי פוטר"), קרייג פרגאסון ("להציל את גרייס") ובתפקיד הנסיכה – קלי מקדונלד המקסימה ("ארץ קשוחה", "אימפריית הפשע"). את הבריטים מייצגות אמה תומפסון וג'ולי וולטרס.

לעומת שני הניצחונות האלה, הנקודה החלשה המרכזית של הסרט הוא שאין בו שום דבר יוצא דופן, אין בו שום רגע ושום הברקה שאמורה להפוך סרט אנימציה לאירוע. יש רגעים מקסימים, אבל אין את האחד הזה. אין את הכלבים המדברים של "למעלה", את הנשיקה בחלל של "וול-אי", או הקרקס הנודד של "באג לייף".
טוב אולי יש אחד: עיצוב השיער של הגיבורה. הרי ידוע ששיער הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר של אנימטורים, ובסרט הנוכחי רעמת השיער של מרידה היא ריאליסטית יותר מרוב התספורות שראינו גם בקולנוע שאינו מונפש. זה לגמרי השיער הכי מגניב לדמות מאז אריאל מ"בית הים הקטנה".
אבל הבעיה הכי גדולה של "אמיצה" הוא שעל אף שהוא סרט טוב מאוד, הוא בכלל לא בליגה של שאר סרטיהם. לא צחקתי בו כל כך חזק עד שלא שמעתי את הסאונד (כמו ב"למעלה" ו"מפלצות בע"מ") ולא התייפחתי כאילו איבדתי את נעורי (כמו ב"צעצוע של סיפור 3" וסצנת הרטטווי ב"רטטווי").
כן, חברים. עיני נשארו יבשות לחלוטין, לראשונה אי פעם בסרט "פיקסאר".
מצד שני, גם נשארתי יבש כאצטרובל גם ב"מחוברים לחיים" ו"העולם מצחיק". אם לשפוט לפי כמות משיכות האף מסביבי בשתי ההקרנות האלה – מגיעים למסקנה שפשוט אין לי לב.

חשיבות "אמיצה" ברצף של "פיקסאר" נעוצה בעובדה שזהו סרטם הראשון שבמרכזו גיבורה. שזה אחלה, אילולא היינו עומדים מול עוד סרט – כפי שראינו (ונראה) הרבה לאחרונה – בו כדי שבחורה תשיג את עצמאותה המיוחלת היא צריכה להוכיח שהיא לא יותר ממגה-גבר. שזה בעייתי נורא מבחינתי, אבל פוריטניות אמריקנית תישאר פוריטניות אמריקנית גם אם היא מתרחשת בסקוטלנד.

באופן אישי, שני הסרטים האהובים עלי מבית היוצר הזה הם "וול-אי" ו"משפחת סופר-על" (כזכור, סרט הסופר-גיבורים הטוב ביותר, על פי סריטה) ומכיוון שלא צפיתי באף אחד משני סרטי "מכוניות", מבחינתי אין סרט "פיקסאר" שהוא פחות ממדהים.
"אמיצה" הוא לא סרט מדהים, בטח שלא בתוך המכלול של "פיקסאר". אבל אכזבה בצד, אין ספק שהוא סרט הרפתקאות טוב מאוד, בטח שיותר טוב מרוב מה שאנחנו נתקלים בו.