פוסט אורח: "ממלכת אור הירח", דעה נוספת
6 ביוני 2012 מאת יהונתן בר אילןהקדמת אורון: בחיי שרציתי לכתוב סקירה נגדית לזו של עופר על "ממלכת אור הירח" ("Moonrise Kingdom") של ווס אנדרסון, סרט שיופיו ועושרו הויזואלי אינם מוטלים בספק, אבל גם כנראה הסרט שלו שאני אישית הכי פחות התחברתי אליו. אבל עוד לפני שהצלחתי לנסח מחשבות בנושא, הפתיע אותי יהונתן בר אילן עם הצעה לפוסט אורח בסריטה שיעשה בדיוק את זה – יצביע על אותם דברים שעופר הילל, ויסביר למה הם יכולים להתפרש גם כלא מאוד מוצלחים. לצנן מעט את ההתלהבות הגורפת (מדי) כלפיי הסרט הזה. אז אליך, יהונתן –
ווס אנדרסון עושה את הקולנוע שכולנו רוצים לעשות. קולנוע נושם, קולנוע מרגיש וכל זאת תחת מעטפת צינית, קנטרנית, חסרת שרירים ואופי. הוא מצמצם את המיזנטרופיות של דמויותיו כך שכל מה שתראה לנגד עיניך הוא פרצוף בו לא זע שריר אך למעשה סערת הרגשות הרוחשת בנפשה של הדמות ידועה לכולם. הוא יכול לקחת סצנה קטנה ולנפח אותה למימדים קולוסאליים בעזרת סלואומושן (למשל כשהטננבאומים יוצאים מבית הקברות) ובאותה הנשימה הוא יכול לקחת סצנה גדולה מהחיים ובאותה הטכניקה בדיוק להקטין אותה ולהפוך אותה לסצנה האישית והפרטית ביותר שלו (למשל היציאה של שוורצמן ונטלי פורטמן למרפסת של מלון שבלייה). הוא יכול לקחת את ג'ייסון שוורצמן ולהפוך אותו לשחקן הכי מגניב בשוק. הוא יכול לקחת את ג'ין הקמן, אחד שכבר שיחק הכול בשביל כולם ולגרום לו לתת את ההופעה הטובה ביותר בחייו חד וחלק. לא "השיחה", לא "הבלתי נסלח" לא "הקשר הצרפתי", אלא "משפחת טננבאום". ולעזאזל הוא יכול להעמיד את השוטים המושלמים ביותר אי פעם. ועכשיו, לראשונה מזה שבע עשרה שנים, הוא מוכיח לכולם שהוא גם יכול לעשות סרט גרוע. כן, גרוע. אבל נחכה עם זה רגע.
אנדרסון מעולם לא כתב לבד. את שלושת הסרטים הראשונים שלו הוא כתב עם אואן ווילסון ("פשיעות קלות", "המירוץ לצמרת של מקס פישר", "משפחת טננבאום") שני סרטים הוא כתב עם נח באומבך הנהדר ("עמוק במים", "מר שועל המהולל") את "רכבת לדארג'לינג" כתב עם ג'ייסון שוורצמן ורומן קופולה ואת "ממלכת אור הירח" כתב עם קופולה בלבד. מבט מהיר ברשימה הזו מגלה חולשה אחת בסיסית וקוראים לה רומן קופולה. שלושת הסרטים שכתב עם ווילסון היו גם שלושת הסרטים הראשונים שלו ושניים מהם נחשבים לטובים ביותר שלו – "ראשמור" ו"טננבאום". את שני התסריטים הטובים ביותר שלו הוא כתב עם באומבך, "עמוק במים" שהוא ככל הנראה אחד הסרטים הטובים ביותר מאז ומעולם, ו-"מיסטר פוקס" שהוא עיבוד לספר ילדים של דאהל והוא חתיכת סרט נהדר. "דארג'לינג" היה קצת קשה לעיכול, הקהל לא התחבר אליו ואחרי שהתקשו להתחבר ל"עמוק במים" החליטו לוותר כליל על נסיעה ב"רכבת". רומן קופולה הרס אותו. אמנם מי שיחזור ויצפה ב"דארג'לינג" יגלה שמדובר בחתיכת טריפ ששווה לקחת אך באותה נשימה הסרט מחוויר לעומת סרטיו הקודמים.
קופולה ביים סרט אחד בחייו בשם "CQ" אי שם ב -2001. מספרים שם על במאי ארטסי פארטסי שמנסה לביים סרט מדע בדיוני שיגדיר מחדש את הז'אנר אך הסרט סוחף אותו למערבולת של כישלונות מהם הוא לא יודע איך לצאת עד שבאה בחורה יפה וגואלת אותו. מה הסרט הזה מספר לנו? שלקופולה יש תסביך אב קשה. הרי הוא נסחב עם אבא שלו לכל פסטיבל כשהיה קטן. הוא שיחק ב"הסנדק", "הסנדק 2", ו"אפוקליפסה עכשיו" כשהיה ילד, אמנם ניצב אך קיים על הסט. ועוד איזה סט. הוא ראה את אבא שלו מהנדס את השחקנים הגדולים בהיסטוריה בסרטים הגדולים בהיסטוריה ומקבל את האהדה הגדולה בהיסטוריה וכל זה לפני שאביו חגג ארבעים ולפני שהוא חגג 16. לאירועים האלה יש השפעה על נער קטן.
מצד שני ווס אנדרסון עושה כבר קרוב לעשרים שנה סרטים על משפחה לא מתפקדת. מסרטו הראשון ועד לסרטו האחרון, כולם מתעסקים בתא משפחתי מפורר ובעיקר בתסביך אב קשה. ב"בוטל רוקט" לגיבורים אין אבא והם הופכים לפושעים, ב"ראשמור" מקס פישר הוא בן של ספר והוא שונא כל רגע, מבחינתו ביל מוריי הוא אביו האמיתי. ב"משפחת טננבאום" האבא הוא הלוזר הכי גדול בסרט והוא מנסה לחצוב דרכו חזרה לחיק משפחתו ללא הצלחה. ב"עמוק במים" אואן ווילסון מגיע לספינה של מוריי (זיסו) כדי להודיע לזיסו שהוא אביו שלא ידע על קיומו במשך שלושים שנה, זיסו מוציא ג'וינט ומעשן. ב"מיסטר פוקס" האבא הוא שועל גנב שמסבך את משפחתו ואת כל העיירה שמעליו בפיצוצים, אש ותמרות עשן והוא גם מעדיף את האורח הצעיר בביתו מאשר את בנו בשרו ודמו. וכמובן "רכת לדארג'לינג" שם שלושה אחים יוצאים למצוא את אימם בדרך ללוויה של אבא שלהם. החיבור עם קופולה לכאורה אמור להיות בסיסי.
כשהתסריטאים האחרים של ווס כתבו יחד איתו הם כתבו קודם כל סיפור, אחרי זה הם פיתחו את דמויות המשנה שבו עד לקצה ולבסוף שפכו פנימה קיטונות של הומור. ב"מונרייז" ישנה הרגשה שהסיפור לא משנה. אז ילד וילדה הלכו לאיבוד ועוד רגע יש סערה, אז בואו נמצא אותם מהר. התחושה הכי קשה שעברה אליי בזמן צפיית הסרט היא שאנדרסון וקופולה וויתרו על תסריט מוקפד והחליטו לתת לסטייל לעשות את העבודה. כלומר המחשבה הנרטיבית הבריאה וזו שעבדה נהדר עד עכשיו התמוטטה, ובמקומה נשארו שוטים ממש יפים.
דמותו של ברוס וויליס היא אנמית, חסרת מעוף, התגלמות הלוזר, ורזה עד כדי כאב. תפקידו היחיד בסרט, שאמור היה להיות למצוא את הילדים, הופך להיות זה ששוכב עם זאת שאסור לו ונראה מתייסר. אדוארד נורטון המצוין בדרך כלל פותח את הסרט טוב אך אט-אט נעלם והופך לצללית של וויליס. ביל מוריי בכלל לא קיים כאן, הוא אמור להיות בעלה עורך הדין של פרנסיס מקדורמנד ואביה של הילדה שנעלמה, אבל זו בערך רמת הפיתוח של הדמות כאן. אני נשבע שהוא לא עושה כלום בסרט מלבד לעמוד מול מקדורמנד, לומר את ההפך ולשתוק. התפקיד שלו ב"דארג'לינג" היה עבה יותר והוא נמשך בדיוק 91 שניות.
והילדים, אבוי הילדים. דבר ראשון, מדובר בשני נערים לא מוכשרים. ג'ארד גילמן מדבר כמו פלגמט וזו לא הוראת במאי, שמעתי אותו מדבר במסיבת עיתונאים. הוא עוד מצליח איכשהו לצאת בסדר, אך זו לחלוטין השפעה של הסטייל וחלילה לא של השחקן. והילדה, קארה הייווארד, מלבד עיניים גדולות ובהירות, חסרת כריזמה ואם המשקפת לא מכסה את עיניה בסרט היא נראית אבודה ולא שייכת.
יש גם את טילדה סווינטון, אחראית על שירותי הרווחה שמגיעה כדי לקחת את הילד. אין לי מילה רעה לכתוב עליה, היא נהדרת. היא תמיד נהדרת. וכמובן פרנסיס מקדורמנד אחת מהשחקניות הגדולות בדורה שלדעתי שעושה כאן תפקיד טוב, הטוב בסרט. היא עמוד השדרה של המשפחה, היא מעשנת בשרשרת, בוגדת בבעלה, דואגת לילדה שלה עד מוות ומנסה להסתיר את דבר בגידתה. יש לה עם מה לעבוד גאד דאמט! (על אף העובדה המביכה שהיא מדברת במגאפון בתוך הבית ללא סיבה).
ויש כמובן את העולם של הסרט – בזה אנדרסון תמיד היה טוב, לפחות עד לסרט הזה, כאמור – אי במזרח ארה"ב שמנותק מכל מקום, בשנת 1965, רגע לפני שסערה אוקיאנית שוטפת אותו. מה זה אומר לנו? שעוד רגע הכול יעלה באש. מלחמת וייטנאם עומדת בפתח והיא עומדת לשאוב את הנערים בסרט לשורותיה, כולל את אדוארד נורטון. בנוסף, באותו האי בדיוק באותה השנה נבנה גשר שחיבר אותו ליבשה ועד שנת 73 הוא התמלא בבתים, קניונים ושאר ירקות. למעשה אלו השניות האחרונות של עידן התמימות, רגע לפני שהכול קורס. אנדרסון וקופולה לא נוגעים בזה. נשבע לכם. נכון, אפשר לספר סיפור ולתת לקהל לעשות את העבודה, אבל מי בכלל יודע את הדברים האלה?
אני מבין שהכותבים החליטו לכתוב אגדה על אנשים ללא אהבה, שלאחר הרפתקה כלשהי מוצאים את עצמם ואת האהבה שהם חיפשו, בכל אחת מהדמויות. הכותבים החליטו לכתוב על שכיית חמדה, כלומר מפרצון קטן במפה אליו בורחים הילדים, שאמור באיזשהו אופן לסמל את אמריקה שאף פעם לא תחזור, את הפינה הקטנה בעולם, הניטראלית, המקסימה, שטופת אור הירח ומלאת האפשרויות. הנקודה היא שזהו סיפור אגדות לילדים בו מככבים ילדים ואל ילדים הוא פונה. אין בו מחשבה בוגרת, אפילו השנה הקריטית שבה בחר במאי היא למעשה רנדומאלית לגמרי (כשנשאל אנדרסון על השנה בה בחר הוא אמר שזו פשוט השנה הראשונה שקפצה לו לראש, רק אחר כך הוא יצק לתוכה תוכן). ובכל זה אשם רומן קופולה. אני רק יכול לדמיין את נח באומבך בתוך הסרט הזה או את הממזריות של ווילסון בתוך מחנה הצופים. הכבדות, הלאות, רגשי הנחיתות ותסביך האב של קופולה מושכים את הסרט ביגון שאולה.
ועדיין "ממלכת אור הירח" הוא סרט לא טוב של אנדרסון, אך כמעט לכל במאי אחר הוא היה עושה פלאים ברזומה (נגיד אם טים ברטון היה מביא אותה באיזה סרט כזה הכול היה נסלח לו). לווס אנדרסון הוא מעכב את ההתפתחות. רומן קופולה צריך ללכת הביתה, ראיתי אותו יושב במסיבת העיתונאים בקאן, בקצה השולחן, רחוק מכל ההמולה אך להוט לקחת בה חלק. איש לא התייחס אליו מלבד המנחה שהחליט לשאול אותו שאלה, מה ההשפעה שלך על התסריט? קופולה חשב רגע, ואז בטון דיבור שנשמע כאילו נשדד מאביו אמר שתפקידו היה לכוון את אנדרסון אל עבר הדברים שהוא מכיר כל כך טוב. ובכל זאת, ועל אף כל הכשלים, אני מת כבר לראות את הסרט הבא שלו. ואילו רק בגלל העובדה שאנדרסון גורם לי לרצות להגיב לסרטיו.
זה לא מעט.
הסגנון של אנדרסון מתאים יותר מכל בשביל לספר אגדות – ולכן דווקא נראה שהסרט הזה עובד (עבורי), בעוד שלעתים בסרטים האחרים אתה דווקא יותר הולך לאיבוד בברדק (מתחת למים). יותר הגיוני שגיבורים של סרטים ילדותיים יהיו ילדים (או באמת אוון ווליסון הילד המגודל).
אם אנדרסון היה מגלה הכל בסרט, או בראיונות – מה היה נשאר למבקרים? לאור מה שאתה מספר, לא רק ויטנאם אלא הגשר ששינה את האי – לא נראה שיש אפשרות שזה "במקרה". למה לדחוף בכוח רובד טקסטואלי לסרט אגדה כשהמבקרים יכולים להוסיף את זה עבור הצופה מאוחר יותר.
המגפון לא סתמי. זה משהו יפה שהבנתי מהביקורת של עופר היא שאין כאן סתם בדיחות שנוצקו פנימה, אין "סתם" מאפייני דמויות אקראים שרק נועדו להראות יצירתיות. למשקפת יש משמעות, למספרי השמאליים, לכובע פרווה שהופך לכובע שוטר – הדמויות מעוצבות דרך המוזרות שלהם, ובעצם הן נורמליות לחלוטין – משהו שלדעתי רק ווס אנדרסון והאל הארטלי (של פעם) יודעים לעשות.
לדעתי, בית הבובות של ווס אנדרסון עדיף על פני כל שאר הצעצועים שהוליווד מספקת בעונת הקיץ הבלתי נגמרת. קצת חבל שמבין שלל סרטים הוליוודיים עתירי תקציב דווקא את ההתלהבות ממנו מנסים לצנן (אין לי בעיה עם צינון זה, אבל יש סרטים שהצלחתם בעייתית הרבה יותר). נראה לי שיש צורך להבהיר מדוע סרט של אנדרסון, או ברטון, שונה במהותו, לא רק סגנונו, מסרט כמו "הנוקמים" (סרט שחוגג קפיטליזם באופן הכי נצלני וקונוונציונאלי שיש). אחרי "הנוקמים" סרט של מייקל ביי נראה כיצירת אוונגרד מבריקה (קיץ מאוד עצוב בשביל מי שמצא עניין בבאפי וחבריה). ביחס למגמות שמעצימים בהוליווד, יצירתם של אנדרסון ושותפיו זו נחמה קטנה.
בכל מקרה, די התמוגגתי מ"ממלכת אור הירח", ושמחתי לקרוא דעה שונה משלי.
מתנצל על איות לא ברור, התכוונתי למילה "קונבנציונלי". כנראה שגם בשפה לא צריך להשתמש בקונבנציות.
קודם כל היי יונתן, כיף לקרוא אותך תמיד, וכיף לקרוא אותך כאן.
דבר שני, r, אתה צודק מן הסתם, ובבית הבובות של אנדרסון נחגוג כולנו במסיבות תה לא נגמרות עד סוף היקום והדגים וכל השאר. אבל דווקא בגלל זה אנחנו, או לפחות אני, קצת יותר מתבאס מסרט מוצלח פחות של ווס אנדרסון מאשר עוד סרט היפר קפיטליסטי.
דווקא פוסט על מדוע יצירתו של מייקל ביי היא יצירה אוונגרדיסטית יכול להיות פוסט מאוד מעניין.
ויונתן – אני פשוט לא מצליח להבין מה זה הקונצנזוס השלילי הזה כנגד רכבת לדארג'לינג. אני חושב שהוא הסרט הכי טוב שלו. אני גם אנסה לנמק את זה בזמן הקרוב, ולנסות לשכנע עוד אנשים להצטרף לקבוצה שלנו.
אני מסכים שאכזבה מסרט של אנדרסון היא מתסכלת יותר מסרט הוליוודי שגרתי ושקוף. בשביל מאוכזבי ווידון ואנדרסון מדובר בקיץ מדכא במיוחד.
פוסט על הקשר בין מייקל ביי ואוונגרד אכן יכול להיות מרתק ומאתגר. הבעיה היא שלא חסרים סרטים מוגזמים אותם אפשר לתרץ ע"י אוונגרד (גם ווס אנדרסון מגזים).