• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2012: "עוף בשזיפים", "אהבת נעורים", "פופופידו", "אתה תהיה בני"

18 במרץ 2012 מאת עופר ליברגל

הקולנוע הצרפתי מצליח בישראל. הוא זוכה לא רק לפסטיבל שנתי, אלא גם למסגרת נחרבת בפסטיבל ירושלים ולכמות הפצות מסחריות שלא דומה לאף ארץ דוברת שפה זרה אחרת. לא ברור אם ההצלחה הזו נובעת מתדמית האיכות שהייתה בעבר ואולי ישנה גם היום לקולנוע הצרפתי, או מקירבה תרבותית מסוימת בין שתי התרבויות, שהרי גם הקולנוע הישראלי מצליח במיוחד בצרפת. בכל אופן, ההצלחה הזו פירושה שאנו מקבלים מגוון רחב של הקולנוע הצרפתי, גם מבחינת הנושא וגם מבחינת האיכות. בכל אופן, היובל של הפסטיבל הנוכחי מסתמן כחביב בהחלט, לפחות על פי המדגם האקראי של סרטים בהם צפיתי לקראתו. הנה סקירה קצרה על סרטים אלו – "עוף בשזיפים", "אהבת נעורים", "פופופידו" ו-"אתה תהיה בני".

עוף בשזיפים (Poulet aux prunes)

מבחן הסרט השני אחרי סרט מצליח ביקורתית הוא תמיד מבחן קשה. מה גם שבמקרה של יוצרי פרספוליס היה ברור מראש כי הסרט הראשון והמצליח הוא תופעה חד פעמית: השילוב בין סיפור אישי של מארג'ן סאטראפי על התבגרות בצל המהפכה האיסלמית באירן וסגנון האינמציה של וינסנט פארונו, הצליח בין היתר משום החדווה שבגילוי היוצרים, שפעלו בדרך שכמעט ולא נעשתה בעבר. קשה לשחזר לא רק את המפגש הראשוני, אלא גם את הכוח של האמירה הפוליטית והחברתית של היצירה המוערכת, אמירה שאומנם זוכה להאהדה רחבה, אבל היא גם די באנלית.

לכן, בסרט השני בחרו בחוכמה היוצרים את מה לזנוח ואת מה לשמר: האנימציה צומצמה לסיקוונסים ספורים, המימד האישי נעדר לחלוטין והעיסוק בפוליטיקה האירנית צומצם למינמום, או לעיסוק סימבולי. אבל אירן נוכחת בסרט, שהוא מאין תיאור של אגדת עם פרסית המתרחשת במאה העשרים. זהו סרט המציג את התרבות הפרסית לקהל המערבי. למרות זירת ההתרחשות שהיא ברובה טהרן (עם מספר קפיצות לשאר העולם) הסרט דובר צרפתית למהדרין, כאשר את התפקיד הראשי מגלם מתייה אמרליק, מבכירי השחקנים הצרפתיים של השנים האחרונות (וגם במאי שהיה אורח הפסטיבל לפני שנה).

גיבור הסרט הוא נאסר עלי, בכיר כנרי אירן אשר ב1958 נשבר כינורו האהוב. מכיוון שאף כינור אחר לא יניב את אותו צליל, מחליט נאסר למות. בשבוע שחולף עד מותו, אנו צופים במעברים אל עברו של הגיבור, לעתיד של ילדיו (כולל סיקוונס פארודי על סיטקומים אמריקאים) וגם בעבודתו של מלאך המוות אשר צפוי לפגוש את הגיבור.

הסרט מרגיש כסדרה של סיפורי פולקלור, העשוים במגוון סגנוני מרשים, המזכיר לא פעם את היותם של היוצרים מתחום הקומיקס, למרות שמדובר בסרט מצולם. לא כל הסיפורים מוצלחים באותה מידה, אבל בסופו של דבר היצירה המצחיקה מחברת את כל הסיפורים לאמירה אנושית מרגשת, גם ללא קשר לשיוך תרבותי. זוהי יצירה הנראית קלילה מאוד לעומת הסרט הקודם של היוצרים, אבל יש בקלילות הזו מימד אותנטי. ייתכן כי בסופו של דבר, ניתוח מעמיק של הסרט יראה כי יש בו רבדים מורכבים יותר מן ההקבלה בין אהבת עבר אבודה לגלות מן היצירה האמנותית או המולדת.

אבל חשוב להדגיש את המגוון והעושר הסגנוני – יש כאן קטעים עשירים באור וצבע לצד קטעים אפלים לגמרי, משחקי תאורה וקומפוזיציה כמעט בכל שוט. הסרט הזה אומנם לא מצוייר ברובו, אך הוא עדיין עבודה של אמני קומיקס ואנימציה.

אהבת נעורים Un Amour de Jeunesse

סרטה של מיה הנסן לאב מתחיל בהצגה של זוגיות בעייתית: נערה בת 15 המאוהבת בטוטואליות ובתמימות בנער המבוגר ממנה בשנים ספורות. היא מצהירה כי היא תמות אם יעזוב אותה, הוא כבר מתכנן טיול ארוך לדרום אמריקה, בלעדיה. כבר בסצנה הראשונה השניים נראים בעירום היוצר תחושה לא נוחה עקב גילה הצעיר של הדמות. תחושת חוסר הנוחות ליוותה אותי כל עוד הסרט התעכב על תיאור מערכת היחסים הזו, שיש בה משהו תמים על סף המסוכן, אך גם משהו מרתק. זאת משום שהסרט מציג גיבורה אשר מאמינה, לפחות בראשית היצירה, כי האהבה היא דבר העומד מעל לכל דבר אחר בחיים ומעל לכל היגיון.

כעבור חצי שעה הנער אכן עוזב והסרט משתפר. אנו חוזים בנערה בעודה מתבגרת ולא ממש מצליחה להפוך לאישה נורמלית ומתפקדת, לפחות לא בשנים הראשונות (הסרט מתרחש על פני תקופה של יותר מ-10 שנים). גם כאשר היא זוכה להצלחה מקצועית ולחיי זוגיות חדשים, הצל של אהבת הנעורים מלווה את הסרט לקראת עימות בין החיים הפרקטיים לאהבה הראשונה שלא הייתה אמורה להיות טוטאלית עד כדי כך. או אולי כן? ככל שהסרט מתקדם ולמרות שגם הקפיצות בזמנים גדלות, גובר דווקא היחס של הבמאית לרגעים הקטנים של החיים, בהם היא מצליחה לייצר לא פעם רגעים של פיוט. למרות שהדמויות הגבריות בסרט מעט פלקטיות וגם לדמות הנשית לוקח זמן להיבנות, התוצאה הסופית מצליחה לא רק לרגש, אלא גם לעורר מחשבה.

הרבה מן הקרדיט צריך ללכת לשחקנית הצעירה לולה קרטון, אשר מבעירה תחושה של בלבול ותמימות, גם כאשר הדמות שהיא מגלמת חושבת שהיא כבר מצויה בשלב יותר מתקדם בחיים.

פופופידו (Poupoupidou)

אם אתם כמוני, קשה לכם לקרוא את הכותרת של הסרט מבלי לזמזם בחיוך. החיוך שלי רק גדל כאשר קראתי את תקציר עלילת הסרט: מחבר ספרי פשע מגיע לעיר הקרה ביותר בצרפת, בדיוק כשכוכבנית מקומית נמצאת מתה. המשטרה מניחה שהתאבדה ולא חוקרת מסיבה בירוקרטית, אבל הוא סבור שמדובר ברצח. ככל שהוא מתקדם בחקירה, הוא מגלה כי האישה חשבה כי הייתה בגלגול קודם מרלין מונרו. ויותר מוזר – הוא מוצא הקבלות בין החיים של מונרו לחיים של הצעירה המקומית.

השאלה היא, האם הסרט יעמוד בציפיות שמייצרת הכותרת? נקודת המוצא העלילתית נשמעת מסקרנת ובאנלית בו זמנית, כאשר הסכנה של הפיכת הסרט לריקני ונדוש היא גדולה מאוד. בזמן הצפייה, שמתי לב כי הסרט אכן נופל ללא מעט מלכודות, כמו עיסוק בעייתי באלמנטים מיסטיים והצגה מעט שטחית של אנשי העיירה. הסרט אומנם מצחיק לא פעם, אבל עלילת המתח שלו לא באמת מותחת. יחד עם זאת, הוא מהנה כמעט לכל אורכו ולמרות הבעייתיות שבו, הוא מצליח לייצר אמירה לא שטחית לגבי המיקום של המיניות והדימוי המיני בתרבות.

הסרט למעשה מרדד את דמותה של מונרו אך ורק לאלמנט המוכר ביותר שבה – סקס. למעשה, הדמות הנשית הראשית מנוצלת לא רק על ידי כל הגברים בחייה, אלא גם על ידי הסרט עצמו, שכן גם הוא משמיע את הדברים בקולה (והיא כותבת ביומנה גם אחרי המוות) ומדובר בקול אשר למד לראות את העולם מתוך עמדה של אובייקט. אולם הסרט לא עוצר שם, ומציג גם את הגיבור הגברי שלו כאובייקט מיני המנוצל בידי דמויות אחרות. כמו כן, יש בסרט כמות לא מבוטלת של עירום גברי, אשר מדגיש את הטבעיות בה אנו מקבלים את ההצצה השגרתית בקולנוע דווקא לדימוי הנשי.

מצד שני, זירת ההתרחשות הקרירה חודרת גם למערכות היחסים המתוארת בסרט, המציגות עולם שלם של קרירות אנושי. אולי לכן נזכרתי במהלך הצפייה לא פעם בסרטי נערה עם קעקוע דרקון המשלבים גם הם עלילת מתח באנלית עם עיסוק במיניות ואכזריות אנושית. בניגוד לסרטים הללו, פופופידו לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות וכאשר לקראת סוף הסרט השיר אשר נתן את ההשראה לכותרות מושמע בפסקול, קשה מאוד שלא לחייך.

אתה תהיה בני (Tu Seras Mon Fils)

סרטים על אוכל מביאים קהל, אשר נהנה לא רק מן הסיפור, אלא גם מן התיאבון אשר הסרט מעורר. הדבר נכון גם לגבי סרטים על יין, ובייחוד במקרה הזה – סרט המתרחש ביקב שהוא כנראה אחד מן המצליחים בצרפת, עד כדי קבלת תואר אבירות מן האומה הצרפתית.

אבל לא על היין לבדו יחיה הסרט. דרושה גם עלילה דרמטית, שעוסקת במשבר בין דורי. פול הוא מנהלו של היקב המצליח, מרטין הוא הבן שלו שאומנם למד ייננות באוניברסיטה, אך פול מרגיש שאין לו את הכישורים הדרושים על מנת להשתלב בניהול היקב. פול מנהל את היקב בעזרת עוזרו הנאמן פרנסואה, אבל כאשר זה חולה בסרטן, עתיד היקב מוטל בספק.

בעקבות המחלה מגיע פיליפ, בנו של פרנסואה, הישר מקליפורניה עטור תהילה, לאחר שעבד כיינן הראשי של פרנסיס פורד קופולה. למרות שפול מזלזל מעט ביקב המאוד המסחרי של הבמאי ("קופולה זה וולקירות") ללא ספק מדובר בצעיר אשר יכול להיות יורש ראוי למורשת היקב. אלא שפרנסואה לא ממש מרוצה מכך שפול רואה בפיליפ את ממשיך דרכו, מה גם שהסיבה האמיתית לרתיעה של פול מבנו היא כנראה גדולה יותר.

הדרמה שנוצרת מן הסיטוצאיה הזו היא לעיתים צפויה, אך יש בה כמה הפתעות. המשחק של השחקנים, בעיקר נילס ארסטרופ ופטריק שנה הותיקים, מרומם את הסרט מעבר לבאנליות. טוב, המשחק והריח המדומה של היין.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    עופר, מעולה!

    למרות שהסגנונות הללו לא מעניינים אותי במיוחד.

    אור סקר סרטי פשע מצרפת, ז'אנר יותר קרוב לליבי 🙂

    1. אתה מכוון ל"לילה אחד"? בעיניי זה פשוט סרט לא מוצלח במיוחד. בכל מקרה, "פופופידו" הוא גם קצת סרט פשע. ואין לי דרך להגדיר מבחינת ז'אנר את "מלחמה הוכרזה" שהוא נכון לעכשיו הסרט האהוב עלי מבין סרטי הפסטיבל.

      1. לפי התקצירים, הז'אנר של "המלחמה הוכרזה" הוא סחטנות רגשית ("תינוק עם גידול סופני, הוריו שנלחמים על חייו, מבוסס על סיפור אמיתי של היוצרים"). אני מקווה ומעריך שהסרט רחוק מזה.

        1. זה כן סחטנות רגשית, אבל עשויה היטב – ובסגנון שהוא לעיתים קליל. פירוט בקרוב

  2. גל הגיב:

    אפשר לגרום לכך שעוף בשזיפים כן יגיע להקרנה מסחרית או לפחות להקרנות נוספות?

השאר תגובה