"הארטיסט", סקירה קבוצתית

ביום ראשון בבוקר נדע כולנו בדיוק בכמה פסלוני אוסקר זכה "הארטיסט" ("The Artist") אחד הסרטים המדוברים (אך האילמים) של השנה. הימור נועז שלי: בין 0 ל-10. בשלב מעט מאוחר יותר נוכל לגלות האם אפקט האוסקר ישפיע על מספר הצופים הישראלים של הסרט, שהתחיל לא משהו וכרגע נמצא בסביבות ה-70 אלף כרטיסים, כך לטענת מקור מהימן. לא רע, אבל לא להיט בסדר גודל ארצי, כפי שהיה אמור להיות, לפחות לדעתי. אין זה סוד שהבלוג מחבב מאוד את הסרט ומייחל להצלחתו בטקס האוסקר, מי יותר ומי פחות, כפי שניתן להתרשם מההתייחסות הרבה שלנו אליו -עופר שראה אותו בניו יורק, או הפגנת חיבה קצרה מצידו של אור וגם מצידי, במהדורת השבת ההיא שבא הבנתי שהבלוג הזה חייב סקירה קבוצתית של הסרט. אז הנה היא.

מה שהוליד את הצורך בסקירה מפורטת, מעבר לעובדה שדעה מורחבת באמת טרם נכתבה בבלוג, הוא דווקא דעות של אחרים. מאז שעלה לאקרנים גרם "הארטיסט" להמון פרצופים מאוכזבים, חלקם גם לא מפרגנים כלל. או שאולי יצא לי להיתקל בלא מעט כאלה מה שיצר את התחושה המוטעית שמדובר בלא מעט צופים. אז אנחנו כאן כדי לספר לכן ולכם, בכמה אלפי מילים ולא יותר, מה כל-כך אהבנו בסרט הזה. ואולי אף לענות על השאלה הרטורית ששמעתי לא פעם בהקשר של הסרט הזה – מה, זה הכל?

אגב, התשובה הקצרה היא – לא. התשובה הארוכה מעט יותר היא "אויש, נו תעשו לי טובה, ב-חיי-כם!". התשובה המלאה – אחרי הקפיצה. אזהרת ספויילרים מכאן ואילך, למרות שבמקרה הזה יש כאן מלכוד. הטקסט נכתב כדי להמליץ ולעודד אנשים לראות את הסרט, אך לצורך כך יש להעמיק בו עד לרמת ניתוח קטעים אקוטיים מתוכו. אז אם לא חשבתם לצפות בו עד עכשיו, קראו ללא חשש ואולי נצליח לעורר חשק. ואם כבר ראיתם וראיתן, הצלילה היא נטולת פחד. רק תשתדלו לא להיות כמו הקהל בהקרנת הבכורה בה נכחתי, אלא להיות בשקט בעת הזינוק – סרט אילם, בכל זאת. אחר-כך יהיה מותר להרעיש באיזור התגובות.

אורון: למרות, או בגלל, שהסקירה הזו תהיה קצת מסבירנית ובאה בטענות לאנשים כי הם מעצבנים, נראה לי שכדאי לפתוח בחיוב. אני מניח שכולנו מסכימים ש"הארטיסט" הוא קודם כל סרט מבדר, מרגש ומקסים לפני שהוא מופת של כתיבה ומטא-קולנוע. השאלה היא רק איך אפשר לגרום לאנשים לדעת או להאמין לזה. הפתיחה שלו הייתה די חלשה (ששת אלפים צופים בסוף השבוע הראשון), הוא לא לגמרי להיט כרגע עם משהו כמו פי עשר מן הכמות ואני תוהה האם האוסקר באמת יעזור כאן. כלומר, האם זכייה תשכנע אנשים בשנת 2012 ללכת ולצפות בסרט אילם בשחור-לבן. משום מה, ואני מתחשב בעובדה שיש אנשים שכבר בטוחים שהוא זכה באוסקר ועדיין לא להוטים ללכת – אני קצת סקפטי.

עופר: קשה לשפוט את הביצועים של הסרט אחרי השבוע הראשון. זה לא ממש בלוקבאסטר שחייבים לשפוט כשהוא יוצא ובארץ. ממילא ההתנהגות של הסרטים בקופות לא קיצונית כמו בארה"ב. קשה גם לשפוט איך הקהל יגיב לסרט הזה כי אני מאוד מופתע מן התגובות הקרירות-עד עוינות לסרט מצד אנשים שהייתי משוכנע שהסרט ידבר אליהם. לצידם, יש גם עוד קולות מתלהבים (חוץ מאיתנו) כך שבאמת אני לא יודע כלום לגבי האופן שבו הסרט ימשוך קהל והאופן שבו הקהל יהנה ממנו.

בכל מקרה, האוסקר הוא קללה כשם שהוא ברכה למשיכה של הסרט. אנשים מצפים מן הסרט להיות משהו יוצא דופן ומתאכזבים כשהם מגלים שהוא אינו כזה עבורם (הוא כזה עבורי). יש גם אווירת אנטי-אקדמיה הנוטה לזלזל בבחירות שלהם מראש. אחרי הרצף של "נער החידות ממובאי-מטען הכאב-נאום המלך", שלושה סרטים שונים אשר הביאו להרבה שונאים, גם אם השונאים הם לא אותם האנשים – ניתן לפקפק ברלוונטיות של האוסקר והפרסים בכלל כמוקד משיכה. מה גם שהזכייה בפרסים רבים מרתיעה את הקהל, שחושב שמדובר בסרט "אמנותי" משעמם בשחור לבן ובלי מילים. הם מפחדים מעוד "עץ החיים". או סרט למבקרים. זה חבל כי למרות העדר הדיאלוג, הצילום בשחור לבן והמסך הצר, "הארטיסט" הוא הרבה יותר קראוד-פליזר מסרט אמנותי לא נגיש. הוא מספר סיפור מקסים, קל להבנה (או כך חשבתי) מצחיק מאוד ולפחות עבורי גם מרגש מאוד. יותר משהסרט הזה מנסה להגיד משהו על הקולנוע ועל האמנות, הוא מנסה לענג את הקהל. וזה לא אומר שאין לו מה להגיד על הקולנוע.

לכן, אפתח ברשותכם בניתוח דרך האלמנט הראשון בסרט – הכותרת שלו. "הארטיסט" מתחייס כמובן לאחת משתי הדמויות הראשיות, ג'ורג' ולנטיין, שממשיך לעשות סרטים אילמים כי זו טבעה של אמנות הקולנוע. יש בכותרת אירוניה לצד הצדעה – מצד אחד הסרט לועג לגיבור שלא מסוגל להסתגל למציאות החדשה ונאחז באמנות במקום להאיחז בבידור. מצד שני הוא מצדיע ליושרה האמנותית שלו ולעשייה הבלתי מתפשרת. בכך, הכותרת גם מתיייחסת לסרט עצמו – סרט המנסה להיות אמנותי ודן בעצם טבעה של האמנות, אבל כמו הגיבור שלו הכוח שלו הוא דווקא ביכולת לבדר את הקהל. אולי האמנות האמיתית נמצאת דווקא בבידור ולא בניסיון ליצירה עמוקה ההולכת בניגוד לטעם הפופולרי. דווקא כשמנסים ללכת לפי התפקידים שהקהל דורש, מוצאים דרכים יצירתיות יותר להעביר את המסר ומגלים מהו הלב האמיתי של היצירה והכישרון האמיתי של היוצר.

אורון: גם אני קודם כל התמוגגתי במשך 100 דקות (באמת! החל מבחירת הפונט של כותרות הפתיחה ממש) ורק בסיום הרגשתי שצפיתי גם בסרט רפלקסיבי ועמוק. אבל זו בראש ובראשונה צפייה מהנה, רצופה בכל סוגי הצחוק הקיימים – מחיוכים פנימיים ועד רקיעות ברגליים תוך שאגות רמות. אני לא זוכר מתי כאבה לי הלסת ככה אחרי סרט, מרוב חיוכים וצחוק. החלק השני שלו פונה יותר לכיוון הרגש, והדופק שלי היה בשמיים בחצי שעה האחרונה בזמן שנמסתי אט אט על רצפת האולם. אבל גם שם לא חסרות בדיחות וגאגים. לכן אני כל-כך מתפלא על התגובות הצוננות מצד אלה שכן ראו ולפי דבריהם פספסו לפחות שני דברים שאני תפסתי כמרכזיים ביותר.

ראשית, שמעתי יותר מפעם אחת שסיפור האהבה לא עובד. באופן אישי, אני מאשים את החברה האנושית ולא את הסרט. אנחנו חיים בחברה שבה בחור יכול להסתכל על בחורה במלוא הרגש, אבל עד שהוא לא פולט את המילים חסרות המשמעות "אני אוהב אותך", אין לצופה במתרחש סיבה לחשוד שזה המצב. אני מצטער על ההתנשאות אבל לא להבין שפפי מילר מאוהבת בג'ורג' אחרי סצינת המעיל, או שליבו של ג'ורג' מתרגש לכבודה בסצינת הטייקים הרבים והריקוד הצמוד – זה פשוט לא להבין מה זו אהבה. כבר שכחנו איך להרגיש מרוב מילים, כפי שניסחו יפה גם אבנר שביט וגם יאיר רוה בביקורות שלהם על הסרט. אז כאשר יש סרט שאף אחד לא יכול להגיד בו "אני אוהב אותך", מסתבר שיש מי שיפספסו את אחד מסיפורי האהבה העדינים והמרגשים של השנים האחרונות בקולנוע. מרגשים באמת, לא מרגשים פלסטיק-הוליוודי.

דבר נוסף שאני מעוניין להתעכב עליו כי נדמה לי שהוחמץ, הוא הזהות של הגיבור. לאורך כל הסרט הוא לא מוכן לדבר, דבר שמוצף אל הסאבטקסט בסצינת הפתיחה המעולה, בסצינת הפרידה מאשתו וכד'. הוא טוען שהקהל לא ירצה לשמוע אותו מדבר. וכל הזמן במהלך הצפייה שאלתי את עצמי למה? מה הקטע שלך יא ארטיסט? ואז מגיע סצינת הסיום. והוא מדבר. והוא אומר שתי מילים והוא אומר אותן במבטא כל-כך צרפתי עד שאני מתפלא שהאסימון שנפל לי לא עשה חור ברצפת האולם, או לפחות יותר מדי רעש בסרט אילם. ג'ורג' ולנטיין הוא למעשה ז'ורז' ולנטין. הוא לא יכול לעשות סרטים מדברים כי המבטא שלו יפריע לקהל האמריקאי, כמו כל-כך הרבה כוכבים שלא צלחו את המעבר הקולנועי בסוף שנות העשרים, כי הקול שלהם לא התאים לפרסונה שלהם או שהמבטא שלהם היה כבד מדי. מי שראה את "שיר אשיר בגשם" ודאי יבין את כוונתי. בעיניי זה לא פחות מטוויסט בעלילה ורגע חשוב מאין כמוהו. אבל רוב האנשים שדיברתי איתם או שלא הבחינו במבטא או שלא הבינו את הביג דיל. בעיניי, זה הופך את הגיבור לארטיסט קצת מזוייף שמתחבא מאחורי אמירות בשם האמנות כי הוא חושש להידחות על-ידי מעריציו. בקיצור, הוא יותר מוריס שבלייה מאשר דאגלס פיירבנקס. תקנו אותי אם התחלתי לדבר שטויות.

אור: שנייה, לפני הדיון על "הארטיסט": לפני כמה חודשים כתבתי באיזה יום שבת את הפוסט "על ספילברג, חפרפרות, שיווק וציפיות" ובו כתבתי – במה שאני תפסתי כאקט תמים לחלוטין – שאני פשוט לא מצליח להבין איך אנשים לא אהבו את "טינטין" ואת "החפרפרת". קיבלתי על זה בראש. אנשים ממש הגיבו לזה קשה. אחרי עשורים של חפירה על קולנוע עם אנשים זה תמיד מדהים אותי איך אנשים אחרים פשוט לא מצליחים להבין כשמישהו לא מסכים איתם. "הארטיסט" מבחינתי הוא מסוג הסרטים האלה שאתה מת לתפוס בן אדם ולהגיד לו "אבל מה יש לא לאהוב פה, גאדמיט?!". לא כמו, נגיד, סרטים אחרים שכשמישהו שואל אותך אם הם טובים אתה רוצה לשאול אותם "אתם מתכוון ל'האם הסרט טוב' או 'האם אתה תהנה ממנו'? כי זה לא בהכרח אותו דבר", שגם נשמע נוטף התנשאות. דווקא בהקשר הזה יהיה מעניין לדבר עם מישהו שבאמת לא אהב את "הארטיסט" ומסוגל להסביר למה.

ועכשיו לסרט. אני חושב שהבעיה הרצינית שלו היא שמדובר בסרט גימיק. זה נכון שבשורה התחתונה הוא מתעלה על זה, אבל סרטי גימיק תמיד סובלים מכך שמתייחסים אך ורק לזה. "דוגוויל", "אל תוך הריק" של גאספר נואה, "אלוהי הקטל", "ממנטו"… הרשימה עוד ארוכה. זה גם הדבר הראשון שמתייחסים אליו בכתיבה. בגלל זה רוב האנשים לא מתייחסים לסצינות המבריקות שבאות אחת אחרי השנייה או לדמות הבאמת חד-פעמית של ג'ורג' ולנטין. מתייחסים להיעדר הצבע והסאונד. "הארטיסט" הוא קודם כל אילם ורק אחר כך סיפור אהבה. הוא קודם כל בשחור-לבן ורק אחר כך סיפור מרגש על נפילתו של כוכב. הפריזמה הזו מבלבלת מאוד וגורמת לאנשים – גם לנו – להביט על הסרט לא נכון. הגימיק כרגע גדול יותר מהסרט עצמו.

אורון: אתה מחזיר אותי לדברים שאני שומע שוב ושוב מצידו של חלק מהקהל. התגובה "מה, זה הכל?" מתחילה להימאס עליי. כלומר, אם אתה תופס את הסרט רק כגימיק, ברור שזה הכל עבורך. אבל אפשר גם להסתכל מעבר, ובדיוק בשביל זה אנחנו כאן. אבל לפני כן, שני סינגורים נוספים.

קודם כל, נראה שכולם מתעלפים (ובצדק) מההופעה של ז'אן דוז'ארדן. אני, כזכור, מאוהב בו עוד מסרטי OSS 117. למרות שזוהי בהחלט קפיצת מדרגה שלו, כי חוץ מטונות של קסם אישי כובש הוא גם עושה תפקיד שהוא חצי קומי וחצי דרמתי, ומצטיין בשניהם. צחקתי כשהוא הצחיק אותי, הרעתי לו גם כשהיה אכזרי כלפיי עמיתיו, וכאבתי את נפילתו. לעומתו, אני לא שומע מספיק שבחים לברניס בז'ו. לדעתי היא הייתה מצויינת, לא פחות ולא יותר מדוז'ארדן. וזוהי דווקא כן הפתעה משום שאני לא זוכר אותה כמצטיינת במיוחד בסרט הקודם שלהם, למרות שכימיה תמיד הייתה שם. אבל כאן היא עוברת טרנספורמציה מרתקת מול עינינו, מנערה פשוטה עם חלומות גדולים לסופר-סטארית. המראה שלה לא מאוד קלאסי, אבל היא מצליחה להיות קצת מכל מיני כוכבות עבר נוצצות ממנה – קצת מונרו, קצת קתרין הפבורן, אולי טיפה הייוורת'. אבל גם לצופה שלא מכיר אף שם ברור שניצבת לפניו איזו דמות ארכיטיפית של כוכבת הוליוודית, או כך לפחות חשבתי. לדעתי בז'ו, דווקא בשל העובדה שהפרצוף שלה לא מוכר לצופה הסביר לפני הסרט, עושה עבודה מעולה ביצירת האשליה של הכוכבת. כזו שיש בה איכות שאין לאחרות. אני מאוד מאוד אהבתי את ההופעה שלה, לפחות כמו את של דוז'ארדן.

עניין נוסף ששמעתי ירידות עליו הוא המוזיקה, לעניות דעתי המאוד לא מקצועית אחד הנדבכים החזקים בסרט. אפשר להתווכח על הנעימה הראשית, אני אישית מזמזם אותה להנאתי מאז הצפייה הראשונה ועד היום. אבל השימוש של הזנוויציוס במוזיקה הוא מדהים. הרבה יותר טוב מאשר בסרטים מדברים מהשנים האחרונות, בהם השימוש במוזיקה היה כה חסר השראה עד כי הוא עבד עליי הפוך לגמרי – הוציא אותי מהחוויה במקום לעזור לי להבין מה אני אמור להרגיש. ב"הארטיסט" אין למוזיקה אפילו דיאלוג להתחבא מאחוריו ברגעים דרמתיים או חשובים, אבל היא לא מפריע לרגע אחד. הזנוויציוס אפילו לא מתבייש להשתיק לגמרי את הרמקולים כשצריך ואף עשה שימוש הפוך-על-הפוך בסצינת החלום המבריקה שבה לפתע פתאום יש צלילים. הסצינה הזו, יחד עם ההתנשפויות של הרקדנים בסצינת הסיום, סחטו ממנו תגובה רגשית שלא דומה לשום דבר שחשתי באולם הקולנוע השנה. זה כאילו כאשר חזר לרגע הסאונד לסרט, מישהו השיב לי אבידה יקרה מפז, בעלת ערך סנטימנטלי חשוב. אבל יש מי שמעדיף לקטר על הפסקול מכיוון שהמערכה האחרונה בעצם מתנגנת לצלילי "ורטיגו" שהלחין ברנרד הרמן האלמותי לסרטו של אלפרד היצ'קוק. הזנוויציוס סיפר שהוא ביקש מהמלחין שלו, לודוביק בורס, ליצור איזו קטע מדהים במיוחד לסיקוונס הסיום. בינתיים, רק כדי לראות שהכל עובד, הוא ניגן ברקע את הקטע מ"ורטיגו" – ואז שום דבר שבורס הלחין לא התעלה על זה והקטע נשאר בסרט. נדמה לי שהיה זה עופר ליברגל ששאל בסרקסטיות: "מה, הם לא הצליחו להתעלות על קטע שכתב מלחין הקולנוע הגדול בכל הזמנים?". ואני שואל, ברצינות – איפה הבעיה פה? חסרים סרטים שיש להם פסקול מקורי אבל בחרו ברגע מסויים לערוך מחווה לסרט אחר? חסרים סרטים שהשתמשו בטריילר שלהם בנעימה של "רקוויאם לחלום"? בגלל זה לפסול עבודה יפה של מישהו?

עופר: קודם כל, אני מצטרף לכל המחמאות לגבי הפסקול ולגבי השחקנים הראשיים. יש לציין כי הסרט מתייחס לציפיות של הקהל מהסאונד לא רק בסצנת החלום. הסצנה זו מסתמנת כסצנה שגם אנשים שלא אהבו את הסרט אהבו והם טענו כי הסרט לא מפתח את זה מספיק. לדעתי הוא עשה את השימוש בסצנה בדיוק במידה, על מנת להשאיר טעם של עוד. אבל הרי גם במקומות אחרים הסרט מתייחס לפסקול- למשל בסצנת הקרנת הסרט בפתיחה, שם המוזיקה דוממת לאחר ההקרנה ואנו שומעים שקט מוחלט. הציפייה היא שנלמד את התגובה של הקהל על ידי מבט אליו – אבל המצלמה נשארת על יוצרי הסרט ואנו לומדים מן השמחה שלהם על התגובה של הקהל. יש כאן סתירה בין הפסקול – דממה מעיקה – לבין השמחה של אנשי הצוות. לדעתי הקטע הזה מתייחס גם לאופן בו אנו חווים סאונד בקולנוע, לא רק בסרט האילם, אלא גם כיום.

בכלל, קראתי בכמה ביקורות ניסיונות להשוות בין הסרט הזה לסרטים מן התקופה בה הוא מתרחש (שנות השלושים) או לסרטים אילמים מתוך טענה כי הוא לא היה נחשב לטוב במיוחד בהשוואה אליהם. אני מבין את המקום ממנו ההשאווה הזו באה, אבל לדעתי היא רלוונטית הרבה פחות מן השוואה בין הסרט לבין סרטים אחרים מן התקופה בה הוא נוצר – כלומר ימינו. הרי יש הסכמה כי הסרט מתייחס גם לסרטים שנוצרו אחרי התקופה שהוא מתאר. יתרה מכך, הוא מבוים בסגנון אשר אינו רק מחווה לסרטים ישנים – אלא גם המשך של הקולנוע כפי שהתפתח מאז. העיסוק של הסרט ביחסי יצירה-קהל (הקיים גם בכותרת) רלוונטי גם לימינו. האם נוצרה השנה סצנת התאהבות מקסימה יותר מן הסצנה בחדר ההלבשה? – אולי. סצנת צילומי הריקוד, או תחרות הריקודים מבעד לקרטון התפוארה אשר אינו מאפשר לראות את הפנים, הן מתחרות קשות (שתיהן מהסרט הזה). אבל נחזור לסצנה בחדר הלבשה שכן יש בה רובד נוסף – זו לא רק סצנת התאהבות, זו גם סצנה על ההערצה לקולנוע ולאלילים שלו. הקולנוע גורם לנו לדמיין. מהרבה מבחינות, פפי מילר נכנסת מעולם המציאות לעולם בו הפנטזיות שלה מתממשות. היד המלטפת שלה מתחלפת באישיות ה"אמיתית" עליה היא מפנטזת. אולם האהבה האמיתית תתרחש רק אחר כך, כשהיא תבין שהיא אוהבת לא רק של ג'ורג' ולנטיין הכוכב, אלא גם את ג'ורג' ולנטיין האדם. אגב, גם התאהבות זו נראית בסרט ליותר מסצנה אחת.

לגבי המבטא של הכוכב – שבלייה דווקא הפך לכוכב בזכות המבטא שלו וגם גרטה גרבו (המצוטטת בסרט) הפכה לכוכבת גדולה אף יותר בזכות המבטא. אבל יש בג'ורג' ולנטיין גם משהו משבלייה והוא ללא ספק לא רק דאגלס פיירבנקס, למרות שיש כמה הומאז'ים ברורים לסרטיו. יש גם הרבה מג'ון גילברט ורודולף ולנטינו (שמת רגע לפני משבר הסאונד) בדמות הגיבור. אפשר לומר שהוא תמצית כל כוכבי הקולנוע האילם בדמות אחת – כשם שמילר היא תמצית כל הכוכבות של שנות השלושים בדמות אחת. עוד הערה לגבי השחקנים – צריך גם להעריך את העבודה של שחקני המשנה האמריקאים. יש כאן שניים מגדולי שחקני המשנה בעשורים האחרונים: ג'ון גודמן וג'יימס קרומוול. שניהם עושים עבודה טובה יותר מחלק מן המועמדים לאוסקר לשחקן משנה השנה. ולגבי הקהל – אני פחות זועם. מי שלא נהנה מן הסרט כמוני – ההפסד כולו שלו.

אורון: אשלב שלושה מהדברים שאמרת לעוד נקודה מהותית שבזכותה נהניתי מהסרט. בשונה מסרטים אילמים אחרים, היו רגעים רבים ב"הארטיסט" בהם ממש יכולתי "לשמוע" בראשי דיאלוגים של חלק מן הדמויות. הרבה מאוד בזכות העובדה שאני כל-כך רגיל לג'ון גודמן ולקול שלו, עד כי הוא לא באמת צריך להוציא הגה, אלא רק לעוות את פניו ולהזיז את גופו כדי שאדע, למשל, שהוא צועק על פפי מילר "Get the Fuck Out of here" זועם במיוחד, בסצינה בה הוא מגלה שהסטטיסטית החדשה היא היא הנערה שאתמול עשתה בלאגן כשהצטלמה עם הכוכב שלו לעיתון. כאשר הוא סוף סוף מדבר, בסצינת הסיום, הרגשתי סוג של הקלה, של שיבה הביתה. הרי אי אפשר לראות לאורך זמן שחקן כל-כך מוכר ואהוב כמו גודמן רק מניע את השפתיים, מבלי שיבקע מביניהם הקול העמוק והדובי שלו. אני חושב שזו הסיבה שדמיינתי שאני שומע אותו מדבר לאורך הסרט, ואני מאמין שהבמאי התכוון לזה וליהק אותו בדיוק בשל כך. וזוהי חתיכת הברקה עצומה – ללהק שני שחקני משנה מפורסמים כמו גודמן וקרומוול (שעשה תפקיד עצום בעיניי, שוב בזכות גופו, המוארך והדקיק, שכמו נשבר בסצינה בה הוא מפוטר) ומצד שני ללהק שני שחקנים מאוד כריזמטיים וחייכנים, אבל שאינם מוכרים לצופה הסביר, כדי להלביש עליהם פרסונות שהם ארכיטיפ של כוכב הוליוודי.

אפרופו הברקות – הרגעים החביבים עליי בסרט, שהוא לא פחות ממחרוזת שלמה של סצינות מושלמות אחת אחרי השניה, הם דווקא הרגעים הקטנים האלה של קומדיה ג'ים-אברהמסית, או מל ברוקסית (או אדגר-רייטית, למתקדמים). היו כמה וכמה רגעים בסרט שבהם צחקתי בקול רם כאילו בלי סיבה, שכן הייתי היחיד. כך למשל, סצינה אחת בביתו של ג'ורג' (בה אשתו אומרת שהם צריכים לדבר – גדול!) נפתחת עם צילום תקריב של פטיפון ועליו תקליט מסתובב. הפסקול לעומת זאת לא מתייחס לכך יותר מדי. לא מנוגן ברקע איזה קטע קלאסי ידוע, אלא יש המשל לנעימה הקודמת. בקיצור, אנחנו בסרט אילם, אבל הסצינה מתחילה כאילו יש איזו חשיבות לפטיפון המנגן, למרות שאנחנו לא שומעים כלום. לא יודע, אותי זה קרע מצחוק. בכלל, כל ההתייחסות של הסרט למוזיקה בכלל ודיבורים בפרט היו מבריקים. החל מהעובדה שהסרט נפתח בג'ורג' שאומר: "אני לא אדבר!" וכלה בסצינת הסיום שמתחילה במילה "קאט!" (המילה הראשונה שנאמרת בסרט) ומסתיימת במילה "אקשן!" (המילה האחרונה שנאמרת בסרט). הברקה רודפת הברקה.

עופר: מכיוון שהסרט אכן עתיר בהברקות, אני רוצה להתחיל מרגע מבריק על מנת להיכנס רק רגע לניתוח דמותו של ג'ורג' ולנטיין. זאת מתוך תחושה כי הסרט הזה מהווה התקדמות בקולנוע של הזנוויציוס לעומת OSS 117 – הוא עדיין מחקה סגנונות ועושה מחוות נפלא, אבל הוא גם מייצר דמות מורכבת. בסצנה שבה אשתו של ג'ורג' מודיעה לו על גבי גלויה על כך שהיא עוזבת אותו, אנו חוזים בשלושה דימויים של הדמות: בחלק העליון של הפריים ניצב הדיוקן המאופר של ג'ורג', המציג אותו זוהר ומחייך בשיא תאפרתו. בחלק התחתון – הגלויה שאשתו ציירה עליה בעט, המציגה את ג'ורג' כפי שהיא רואה אותו -נלעג, מושפל, חסר כבוד. באמצע יש את ג'ורג' האמיתי – אדם שבור, אשר אינו מוצא את מקומו בין שני הדימויים. הוא בעיקר לא מצליח לעמוד מול הדימוי הקולנועי המצליח שלו, דימוי אשר שונה מן האופן בו הוא חי באמת. הוא הופך לצל של ג'ורג' וולנטיין הכוכב ולכן בהמשך הסרט הצל שלו ינטוש אותו. מצד אחד הוא רוצה להתחיל להיות אדם חדש, אך הדימוי הישן שלו כל כך חזק עד שהוא לא יכול להתקיים בנפרד ממנו, לפחות לא בעיניי עצמו, אם כי ייתכן ויש רק שלושה אנשים בעולם שהדימוי הזה עדיין חזק עבורם (הוא אחד מהם). ההשתלטות של דימוי הכוכב ואופן ההתנהגות של כוכב על חייו הייתה כל כך גדולה עד שהוא הפך בעיני אשתו לקריקטורה, לפנים מעוותות ומלוכלכות. יש לשים לב שהוא לא מסרב לדבר רק בסרטים, אלא גם לא ממש מדבר איתה (ההרמז לסצנת ארוחות הבוקר ב"האזרח קיין" הוא חלק מדרכו של הסרט להראות את חוסר התקשורת בין בני הזוג) ולמעשה אין לו חיים אישיים, רק חיים ככוכב קולנוע. כשהוא מפסיק להיות כוכב, אין לו חיים ונותרים לו רק החפצים שעזב. שהוא מוכר אותם, נשאר לו רק משהו גדול יותר מהחיים – האמנות שייצר. בסופו של דבר הוא מצמצם זאת על ידי שריפה את האמנות הזו עד שנותר הרגע האמיתי היחיד, בו הוא פעל במבוכה בניגוד לדימוי הרגוע והמצוי בשליטה שלו – הרגע בו חיבתו לפפי מילר מנעה ממנו לעבוד באופן מוצלח.

לעומתו, פפי מילר מקבלת את ייחודה בשני אופנים – על ידי נקודת החן שג'ורג' ולנטיין צייר על פניה ועל ידי השריקה שהיא בראה בעצמה. בעוד נקודת החן היא סמל לאופן בו היא מתנהגת על המסך, השריקה היא כולה שלה ומראה על עצמאותה ועל יכולתה לסגל לעצמה גם זהות עצמאית ללא הזהות שנוצרה לה ידי אחרים. בניגוד לשחקניות רבות מאותה תקופה, היא נשארת בשמה המקורי, או לפחות בשם שהיא בחרה לעצמה. יחד עם זאת, בסצנות בהן היא מטפלת בג'ורג' ניתן לראות כי היא מציירת על פניה את נקודת החן לא רק על הסט, אלא גם ברגעים האינטמיים ביותר בחייה. השאלה האם ייתכנו חיים אמייתים מעבר לדימוי ככוכבים לא זוכה למענה מלא גם בדמותה.

בהקשר הזה, יש לציין כי ברגע שנבחרה המוזיקה מ"ורטיגו", הקשר בין הסרטים הוא גם חלק מן המשמעות של "הארטיסט". ב"ורטיגו" האישה מעמידה פנים לאורך החלק הראשון של הסרט ובסופו של דבר מעדיפה לחיות כדמות בדויה על פני אישיותה האמיתית, אם בתנאי זה הגבר יאהב אותה. האם אין בהפיכה לכוכבת קולנוע משהו מן הבחירה הזו, של לאהוב אשה בגלל שהיא מפסיקה להיות היא עצמה? אלא ש"הארטיסט" הוא יותר אנטי-ורטיגו. פפי נשארת עם השריקה ועם האנושיות עד הסוף, לא משנה כמה גדולים הפרסום והמעריצים סביבה. ובעוד "ורטיגו" מספר סיפור מעגלי על מות אהובה שהגיבור לא מצליח למנוע, ב"הארטיסט" הגיבור ניצל מניסיון התאבדות פעמיים, בפעם השנייה בדיוק כשנגמרת המוזיקה מ"ורטיגו". אגב, כשהיא נגמרת יש דקה של שקט מוחלט, כלומר אין מוזיקה. זה לא המקום היחיד בסרט בו המוזיקה פוסקת ולדעתי העיסוק של הסרט בסאונד ובקשר שלו לתמונה חזק במיוחד בנקודות האלו, האילמות לחלוטין.

למי שמיצמץ ופיספס - הופעת האורח של מלקולם מקדוואל, שבטח מסמלת ומרמזת על משהו...לא?

אורון: עוד לא דיברנו על דמות המשנה המצטיינת בסרט, לטעמי – הכלב אוגי/אגי, תלוי את מי שואלים. אני חושב שמאז "המסכה" לא ראיתי משחק כזה מהולך על ארבע. התחרות היחידה שלו השנה היא הגיבור של "סוס מלחמה", ולו קצת יותר קל כי הוא סוס – כל מה שהוא יעשה ייראה מרשים ואצילי. אוגי הכלבלב, לעומת זאת, מפגין משחק שנע בין הקומי (בעיקר סלפסטיק, אבל אני כמעט משוכנע שאם היה זה סרט מדבר היו נותנים לו שורה או שתיים) לנוגע ללב. בדרך כלל אני ממש לא נפעם או נמס משני גונבי ההצגה הבנאליים – חיות וילדים. שניהם פועלים על אותו עיקרון קולנועי, בעיניי וסליחה על ההשוואה. אבל כאשר מדובר בחלק אינטגרלי בעלילה, אני מוכן לקבל את כל ההתנהגויות המאולפות של הכלבלב, ואפילו לצחוק או להתרגש מהן.שוב, זה העניין שאור דיבר עליו, של הגימיק ומה שמעבר לו. התחושה המאוד אישית הזאת לגביי האם זהו גימיק לשם גימיק, או שיש כאן חשיבה מעבר, גם אם אני לא מבין אותה כרגע.

מאותה הסיבה, הייתי מוכן לקבל גם קלישאות בסרט, למרות שאין המון מהן. אבל אלה שהיו, לא הפריעו לי (למשל, סצינת הגיבור שכאילו בוכה את הגשם שזולג על חלונו/לחיו, או הגיבור שמסתכל בחלון ראווה ו"מודד" בגד שכבר לא יהיה שלו). להיפך – התרגשתי מהן, כיוון ששירתו את המטרה ולא זכו לפוקוס מוגזם. זה שוב העניין שאנחנו חוזרים ומדברים עליו, בעיקר אני ובעיקר בסקירות המשותפות שלנו – האם אתה סומך על הסרט/הבמאי, או לא. כי אם כן, אני מוכן לקבל כמעט הכל כי אני יודע שבסוף הכל יהיה שווה את זה. זו גם הסיבה שבצפייה הראשונה, בה התאהבתי בסרט בדקותיו הפותחות, בכלל לא חיפשתי מחוות והומאז'ים, רק ספגתי אותם. בצפייה השנייה המוח שלי כבר עבד חזק יותר ויכולתי להגיד בפה מלא (אבל בשקט, כדי שהקהל לא ישמע) "האזרח קיין!" בסצינת חשיפת החפצים של ולנטיין. אבל אין זו מחווה ריקה – שתי הסצינות נוגעות לרגעים דומים בשני הסרטים. כנ"ל לגביי סרט ה"זורו" שולנטיין צופה בו בביתו, בסצינה הגאונית שבה הצל שלו נוטש אותו והוא שורף את כל רכושו – כוכב הסרט הוא דאגלס פיירבנקס, שדיברנו כבר על ההקבלה שלו לכוכב "הארטיסט". הזנוויציוס לא סתם עושה מחוות, הוא דואג שהן ישרתו את הסרט.

עוד דבר שנזכרתי שרציתי להגיד, בהקשר של השימוש בסאונד – הייתי בטוח, משוכנע אפילו, שסצינת הסיום תהיה בצבע. כלומר, שיישבר השחור-לבן כמו שנשבר עניין הסאונד. אבל אז הבנתי שאני לא באמת יודע מתי בדיוק נכנס הצבע לסרטים ואם זה מתאים לשנים בהן מתרחשת עלילת הסרט…

עופר: כרגיל, מהסוף להתחלה – קשה לציין מועד אחד לכניסת הצבע לקולנוע. ניסויים בצבע היו מן ההתחלה (למעשה, יש מעט מאוד חידושים שלא נוסו כבר בתחילת המאה העשרים. האחים לומייר פיתחו גם טכנולוגית תלת מימד, למשל). צבע היה כמעט מראשית הקולנוע, אבל על ידי צביעה ידנית, תהליך די מייגע שמשיג תוצאת יפות אך לא ריאליסטיות, כפי שניתן לראות גם ב"הוגו" של סקורסזה הבא עלינו לטובה. ניסויים בטכניקולר, השיטה היעילה יותר ששלטה במשך עשורים בתחום הצבע בקולנוע, היו כבר בראשית שנות העשרים. כמו הסאונד, דרך אגב. אף אולפן לא הסתכן ביצירת פיצ'ר בצבע – התחרות הייתה הרדיו, אז האחים וורנר החליטו לחדש בתחום המומחיות של הרדיו והוסיפו קול. הפיצ'ר הראשון הגדול בצבע בשיטת הטכניקולור ששרדה, שידוע לי עליו (נהוג לכנות אותו הראשון, אבל אני נזהר ממונחים כאלו) הוא "בקי שארפ" עיבוד של רובן מאמוליאן ל"יריד הבלים" משנת 1935. כלומר, מעט אחרי התקופה המתוארת ב"ארטיסט". בכל מקרה, הצבע הפך לנורמה רק כאשר הקולנוע נתקל באיום חדש- הטלוויזיה. למעשה, הטלוויזיה הביאה לקולנוע את הצבע (שהיה קיים כמובן בעוד עשרות סרטים עד שהיא נכנסה לתמונה, אך אלו היו המיעוט), את המסך הרחב (עוד אלמנט שבולט ב"הארטיסט" – המסך הצר באמת מפריע לאנשים) וגם את התלת מימד, שלא שרד בשנות החמישים אבל חזר בניסיון להתמודדות עם האינטרנט בימינו. בשנות העשרים-שלושים, השינוי במעבר לסאונד היה העיקר וזהו גם השינוי הדרסטי ביותר בתולדות הקולנוע. יש אפילו שטוענים כי זו הפכה להיות אמנות אחרת. אני רוצה לציין כי המילה העברית "קולנוע" המתייחסת גם לקול בניגוד ל"ראינוע" מיוחסת במקור לביאליק עוד לפני כניסת הסאונד לקולנוע, מכיוון שהמשורר טען (בצדק) שהלווי המוזיקלי והאפקטים הקוליים שהתזמורת לפעמים יוצרת הופכים את הקול לחלק אינטגרלי מחווית הצפייה. עד כאן שיעור קצר ולאו דווקא מדויק בהיסטוריה.

בעצם לא – עוד כמה מילים על דאגלאס פיירבנקס, שההקבלה בינו לבין ג'ורג' וולנטיין ממשיכה. הסרט שג'ורג' ולנטיין מביים מסתיים במות הגיבור – בדומה לThe Iron Mask הסרט האילם האחרון של פיירבנקס, שהיה המשך ללהיט "שלושת המוסקטרים" והיה יצר מעין הספד לקולנוע האילם. אבל בניגוד לולנטיין, פיירבנקס לא סירב לשחק בסרטים מדברים. כבר ב1929 הוא הופיע בסרט לצד אשתו (שהייתה כוכבת עוד לפניו) מרי פיקפורד. שוב בדומה לג'ורג' ולנטיין, הנישואין של פיירבנקס התפרקו בסמוך למעבר לסרט המדבר (אם כי הגירושין היו סופים רק בשנת 1936)  ופיקפורד כיכבה לצידו במספר סרטים. זאת למרות שכאמור הייתה כוכבת גדולה בפני עצמה ולפעמים הייתה כוכבת לא פחות גדולה ממנו, דבר השונה מעט מאשתו של גיבור "הארטיסט". יש לציין כי החל מ-1918, פיירבנקס היה למעשה עצמאי, לאחר שהקים יחד עם פיקפורד, צ'ארלי צ'פלין וד.וו. גריפית את אולפני יונייטד ארטיסט, מתוך מטרה שהכוכבים והבמאים יהיו בעלי השליטה ולא בעלי האולפנים. ב"הארטיסט" ג'ורג' ולנטיין פונה לדרך עצמאית רק כמוצא אחרון.

עוד לגבי הרמזים: דמותה של פפי מילר מורכבת משורה ארוכה של הרמזים לכוכבת קולנוע – גרבו, קתרין הפבורן, ג'ינג'ר רוגגרס ועוד. השם המפתיע שלדעתי קיים בדמותה הוא מריון דיוויס. רבים מכירים אותה כ"פילגש של הרסט" שהייתה ללעג ב"אזרח קיין". אבל דיוויס הייתה שחקנית מחוננת ולא רק פילגש של אדם עשיר. היא פרצה לקראת סוף עידן הסרט האילם והסרט הידוע ביותר שלה, Show People של קינג וידור, עוסק בכוכבת מתחילה. ישנם קווי דמיון בין הכניסה של גיבורת הסרט אל עולם הקולנוע לבין המערכה הראשונה של "הארטיסט". יש לציין כי שמו של וידור היה אחד מן השמות הראשונים והיחידים שהזנוויציוס ציין כהשפעה אילמת על הקולנוע שלו. ויש כאן משחק מעניין – ברניס ביז'ו מחקה את דיוויס, פנלופה אן מילר (המגלמת את גברת ולנטיין) מחקה את הדימוי הקולנועי של האישה שקדמה לדיוויס בגרסה של אורסון וולס לחיים של הרסט (ואני מאוד מרדד ולא מדייק בטבע האמיתי של היצירה של וולס כאן) וגם מעניקה את שמה לדמות שביז'ו מגלמת.

אגב שמות, מאוד אהבתי את שמות הסרטים המוזכרים בסרט. למשל בסצנה המפעימה בחדר ההלבשה – יש פוסטר של סרט בשם "הגנב של ליבה" שם המתכתב היטב עם הסצנה עצמה.

אורון: אני אישית הכי חיבבתי את "כוכב בודד" שמופיע כפרסומת לסרט בדיוק ברגע בו ג'ורג' מרגיש מאוד לבד. אבל נראה לי שכיסינו את רוב הנושאים העיקריים ואפשר להפסיק כאן, כי להצביע על עוד ועוד מחוות זה עניין שפשוט לא ייגמר. שאפו ליוצרי הסרט גם על כך, כמובן.

אפשר ורצוי להמשיך את הדיון בתגובות, אעיד על עצמי ואומר שלא יזיק לי לשמוע עוד דעות של עוד אנשים על הסרט הזה, במיוחד של אלה שחתומים על משפטים כמו "מה, זה הכל?" ומוכנים להרחיב לגביי הרגשתם. תרגישו חופשי.