תולדות פרסי האוסקר: הטקס של שנת 1933

טוב, לקחתי הפסקה קצת ארוכה בסיקור ההיסטורי של טקסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, אבל גם האקדמיה עצמה לקחה הפסקה של שנה וחצי בין טקס לטקס. המטרה: להגיע למצב בו הטקס יתאר שנה קלנדרית שלמה ולא סרטים המופקים בין יולי ליוני. כתוצאה מכך, כלל הטקס השישי, באופן חד פעמי, סרטים אשר נוצרו במשך כשנה וחצי; הוא נערך בשנת 1934, אבל התחרו בו סרטים שנוצרו בשנים 1932-1933. אני מכנה אותו "הטקס של 33'" בגלל שהחל מן השנה שלאחר מכן, כל טקס יעניק פרסים בדיוק לשנה אחת – השנה שהתרחשה לפני עריכת הטקס, מצב הנשמר עד לימינו.

אולם הטקס בו אנו דנים מרתק בעיקר בגגל סיבה אחרת: כאשר הואא נערך, הוליווד כבר החלה לאכוף בצורה אגרסיבית את "קוד הייז", אשר הגביל בצורה דרסטית הצגה של אלימות ובעיקר מיניות בסרטים. אבל הסרטים המתחרים נוצרו לפני שהקוד נכנס לתוקף ולמעשה רבים מהם לא הוקרנו מחדש כי הם לא עמדו בכלליו. באחרים צונזרו קטעים בהוצאתו מחדש. כלומר, זהו טקס בו הוליווד נתנה כבוד לסרטים מן הסוג שהיא כבר לא מוכנה לעשות יותר. עם או בלי קשר, עשרת הסרטים אשר התמודדו על פרס הסרט הטוב ביותר היו מגוונים מאוד וכמה מהם מרתקים בכל הקשר, לא רק בהקשר של האוסקר. כעת אפנה לסקירה שלהם, תחילה אל שני הסרטים שלא ראיתי.

Smilin' Through הוא מלודרמה של הבמאי סידני פרנקלין, שלמעשה ביים מחדש סרט אילם שיצר עשור קודם לכן (וזהו לא העיבוד האחרון של המחזה). הסרט עוסק באדם עשיר אשר ארוסתו נרצחה בליל החתונה בידי מאהב אחר שלה, אשר התכוון לחסל את הגיבור. לאחר שנים של אבל, הוא מאמץ נערה הנראית בדיוק כמו ארוסתו המתה. אך היא מתאהבת בבן של הרוצח,  שנראה בדיוק כמו אביו, אולי מפני ששני הכוכבים לוהקו לתפקיד כפול. לסלי הווארד הוא האיש החי את שני חלקי הסיפור, את הנאהבים גילמו נורמה שיירר ופרידריך מארץ'. אגב, בגרסא האילמת את התפקיד של מארץ' ביצע שחקן בשם הריסון פורד.

State Fair כפי שנרמז משמו, הסרט עוסק במשפחה המופיעה ביריד מחוזי. גם זה סרט שזכה למספר גרסאות, הפעם זוהי הראשונה מביניהן. ג'נט גיינור, כלת האוסקר הראשונה למשחק, מספקת את הנופח הדרמטי בתפקיד בת המשפחה הרוצה לעזוב את היריד. וויל רוג'רס, מן השחקנים הגדולים והקצת נשכחים של התקופה, הכניס את הפן הקומי בתפקיד האב. רוג'רס גם הנחה את הטקס ואנחנו עוד נחזור אליו. הנרי קינג ביים.

וכעת, לאחד מן הסרטים היותר יוצאי דופן שזכו למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר – הסרט הקצר ביותר שזכה לכבוד (66 דקות בפילם, בוידאו זה אפילו פחות) וסרט שכבר היה אסור להקרנה בעת קיום הטקס. מלבד זאת, הוא גם שובר קופות אשר יחד עם סרטי האחים מרקס (שלא היו מועמדים לכלום. בוז!) הציל את אולפני פרמונט מפשיטת רגל, רגע לפני שהאולפנים הפכו לתו תקן של איכות ועומק בהוליווד. אבל זהו פרוייקט בעל אופי שונה לחלוטין.

She Done Him Wrong הוא שם הסרט ומדובר בפרוייקט שכולו אישה אחת – מיי ווסט אשר מכבכת בסרט, על פי מחזה שכתבה והעלתה בברודווי. ווסט הייתה סוג של תופעה יוצאת דופן בתולדות הוליווד – אישה לא צעירה במיוחד, המקצינה את המיניות שלה ומדברת בגלוי על מערכות יחסים מיניות וזמניות כעדיפות על נישואין. היא גם הייתה שנונה מאוד ודיברה באופן הגורם לכל דבר להישמע מיני – מה שהקשה לצנזר אותה לגמרי בסרטים מאוחרים. אולם, בסרט הזה האופי המיני והאלים של הדמות שלה היה לא רק בסאבטקסט, אלא בגלוי. ווסט מגלמת זמרת המופיעה במועדון מפוקפק ברחוב באוורי במהנטן, בשנים בהם הפך ממוקד הבידור האיכותי למוקד הבידור הזול (סוף המאה ה-19). גם אנשי מאפיה נכנסים לא פעם למועדון. היא מנסה לעזור לאישה צעירה שנבגדה בידי גברים ומוסרת אותה לידי חברים – אך אלו מדרדרים את הנערה הצעירה לזנות. בין לבין, ווסט מסובבת על האצבע שלה מספר רב של גברים הנמצאים במועדון, בכלא, או סתם ברחבי ניו יורק. הכל נעשה בעזרת דיאלוגים שנונים ומשחק שלא מנסה להיראות אמין. ווסט אפילו לא יפה במיוחד – אבל היא מציגה חשק מיני טוטאלי וזריזות לשונית שעד שעולים על כל הרבדים שלה הגבר כבר נפל שדוד. את הבחור ההגון היחידי, שגם מתאהב בווסט, מגלם שחקן צעיר שבאותן שנים הופעה לצידה של ווסט בכמה סרטים הייתה שיא תהילתו – זהו קארי גרנט, בעתיד אחד מן הכוכבים הגדולים ביותר. כותרת הסרט לא מתייחסת ליחס של ווסט כלפיו, אלא לשורה מן השיר פרנקי וג'וני שהיא מבצעת, רגע לפני הקליימקס של הסרט. אולי לא במקרה לינדזי לוהן, בניסון לבסס את עצמה כנערה הרעה של הוליווד בימינו, שרה דווקא את השיר הזה במדריך לחיים בכפר של רוברט אלטמן.

מבידור בחלק הדרומי והמפוקפק יותר של מנהטן, לסרט העוסק באזור הזוהר והנוצץ ביותר בעיר. סרט שנקרא על שם הרחוב בו מועלים מחזות הזמר הבולטים ביותר – רחוב 42. (למי שלא היה בניו יורק – במונחי תיאטרון, הכוונה ב"ברודווי" היא לאזור סביב טיימס סקוור, כיכר שרחוב 42 הוא הצלע הדרומית שלה ומרכזה. רחוב ברודווי עצמו חוצה כמעט את כל האי). מדובר בהפקת יוקרה של אולפני וורנר, אשר נעזרה בעלילה השגרתית של מיוזיקל מאוחרי הקלעים.

העלילה מספרת על מפיקים אשר מקבלים מימון להצגת מחזמר חדשה בברודווי, עם הבמאי המצליח (אך המצוי במשבר אמנותי) ג'וליאן מארש (וורנר בקסטר). הצרה – המחזה מותנה בכך שהפילגש של המממן תככב בתפקיד הראשי. מגלמת אותה בייב דניאלס, ילדה כוכבת שנכחה בהוליווד פחות או יותר מן הרגע שעשו בעיר סרטים. כמוה, גם הדמות שהיא מגלמת יודעת לשחק, לשיר ולרקוד. הדבר הבעייתי הינו רומן בינה ובין שחקן משנה בהצגה, רומן שאם יתגלה אולי יחסל את ההפקה. אבל מהר מאוד את מרב זמן המסך מקבלת דווקא רקדנית משנית בשם פגי (רובי קיילר). היא בדיוק הגיעה לניו יורק, הרבה גברים מתאהבים בה ונרמז כי יש לה את היכולת להפוך לכוכבת אמיתית. בתפקיד קטן של רקדנית סנובית – ג'ינג'ר רוג'רס, רגע לפני שהיא הופכת לכוכבת הגדולה של הז'אנר.

על הסרט חתום הבמאי היעיל לויד בייקון. אבל הנשק הסודי שלו, מה שמבדיל בינו לבין מחזות זמר מאוחרי הקלעים אחרים הוא הכיראוגרף שלו – בזבי בארקלי, האיש ששינה את הדרך בה מצלמים קטעי ריקוד בקולנוע לשנים ספורות והפך את האחים ורנר למתחרה של MGM בתחום הסרט המוזיקלי. בארקלי השתמש לא פעם במצלמה בצורה יצירתית שהפך את הספקטקל של הריקוד (או את הספקטקל של לבוש נשי מינימלי) למשהו שניתן לחוות רק בקולנוע. הוא למשל אהב לשים מצלמה מתחת לרגלי הרקדניות ועשה פלאים בעזרת צילום כל הריקוד מן התקרה – כפי שהדבר בה לידי ביטוי בקטע הבא ששר דיק פאוול: זה מתחיל בבמה די דלה, אבל לאט לאט…

מעבר להנאה מקטעי הריקוד, רחוב 42 לא הסתפק רק באשליה של בידור והתייחס באופן ישיר למשבר הכלכלי, אותו הרגיש ללא ספק הקהל שלו. בכלל, אולפני וורנר נחשבו לאולפנים ה"חברתיים" ביותר ,כאלו אשר לא פוחדים לקחת נושאים מן החדשות (זו הייתה סיסמת הפרסומת לחלק מסרטיהם) ולהציג אותם מנקודת מבט פוליטית לא אובייקטיבית, שלא לומר שמאלנית.

הדבר בא לידי ביטוי בצורה בולטת בסרט אחר של האולפנים שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר – נמלטתי משרשראות האסיר (I Am a Fugitive from a Chain Gang) סרט שהוא אחד מן הסרטים היותר יוצאי דופן שנוצרו בהוליווד של שנות השלושים וללא ספק אחד מן הסרטים שהשפיעו רבות על יוצרים אחרים ויותר מכך – על המציאות.

הסרט מבוסס על כתביו של רוברט אליוט ברנס. בשנת 1932, בה נוצר הסרט, אסיר שנמלט היה נשלח שוב למאסר בשרשראות העבודה בכפייה – שיטת מאסר אכזרית שהייתה נהוגה בחלק ממדינות ארה"ב. כתביו של ברנס שינו את היחס בארה"ב לצורת הענישה הזו וחשפו אותה כבלתי אנושית, כמתעללת בעיקר בחלשים ובבני מיעוטים וגרועה לא פחות מן הפשעים עליהם האנשים זוכים לעונש. הסרט, שביים מרווין לירוי בכיכובו של פול מוני, משחזר בכמה סצנות לא פשוטות לצפייה את ההתעללות ועושה שימוש נהדר בסאונד מתכתי על מנת לתאר חלק מן האירועים שלא ניתן להראות. הסרט מציג את הגיבור שלו, בן דמותו של ברנס, כגיבור מלחמה שהתדרדר לעוני, לא התכוון לבצע את השוד עליו הוא נענש והצליח לשקם את חייו לאחר הבריחה בצורה חיובית למדי, תוך ניסיון להכניס מורכבות ליחסיו עם נשים. הסצנות הטובות ביותר בסרט הם כאמור הסצנות במחנות המאסר/עבודה. אולם גם הקטעים המתרחשים מחוץ לעולם האסירים מרשימים, לפחות בחלקם, והסוף של סרט מפתיע באפלוליותו. בסופו של דבר, הסרט הוביל לשינוי ביחס לאסירים (ברנס עצמו זכה לחנינה רק ב-1945) הקדים במידה רבה את הפילם נואר והשפיע על רוב סרטי הכלא/בריחה שנעשו אחריו. מה שמוזר הוא שבמאי הסרט מרווין לירוי היה אמור לעבור אחריו לביים את רחוב 42  – אבל הוחלף בלויד בייקון ברגע האחרון.

סרט אחר שהתמודד בצורה ישירה עם המשבר הכלכלי היה גברת ליום אחד (Lady for a Day) שמסמן את המועמדות הראשונה לפרס הסרט ולפרס הבמאי של פרנק קפרא, אשר הולך להפוך למועמד די קבוע ולאחד מן הבמאים האהובים בתולדות ארה"ב. גברת ליום אחד אינו אחד מסרטיו הטובים ביותר של הבמאי הפורה, אך יש בו את כל המאפיינים אשר הפכו אותו לבמאי שנשאר פופולרי עד ימינו: סיטואציות קומיות מעט אבסורדיות הנמתחות לאורך זמן, ואשר באות בשילוב עם תיאור קליל של מצוקה חברתית. העיקר הוא המסר הסופי והאופטימי, המהלל את החברה האמריקאית, את האמונה ואת בני האדם בכלל.

הסרט עוקב אחר "אפל אנני", מוכרת תפוחים ענייה וקשישה. פעם, היא הייתה עשירה יותר וכעת היא כותבת לבתה החיה באירופה מכתבים המציגים אותה כאשת החברה הגבוהה בניו יורק. הצרה היא שהבת מתארסת לבן של דוכס ספרדי והאם מבינה שתרמיתה עומדת להתגלות. לכן היא לא מופיעה לרחוב, למכור את התפוחים שלה. הדבר מפריע לגנגסטר רב השפעה אשר אנני היא קמע המזל שלו לפני הימורים. לכן, הוא מגייס את חבריו הפושעים על מנת להעמיד פנים לכמה ימים שאנני היא אכן אשת חברה עשירה ומכובדת. הצגת הגנגסטרים באור חיובי לעומת המשטרה והעיירה אשר מוצגות בסרט כלא יעילות במיוחד, לא הייתה עוברת כעבור שנה בעקבות הקוד החדש. אבל כאמור, הביקורת אצל קפרא מפנה מקום לטובת אהבת אדם ואישור השיטה. בסוף כולם אוהבים אחד את השני בזכות מי שהם באמת והגאולה הכלכלית נראית כאפשרית גם בדרכים חוקיות. אם העלילה של הסרט נשמעת לכם טיפה מוכרת, זה מפני שאסי דיין העביר אותה לישראל (עם לא מעט שינויים) בסרטו מלך ליום אחד.

אבל עם כל הכבוד לסרטים הדנים במשבר הפוקד את ארה"ב, עיקר כוחה של הוליווד הוא בסיפוק מפלט ובריחה לעולם אחר, בו יש צרות אחרות. לכן לא פעם היא מחליטה לעסוק בעבר. למשל בנשים קטנות (Little Women) עיבוד מדבר ראשון מני רבים לרומן המאוד רומנטי של לואיזה מיי אלקוט. לפניו הופקו לפחות שתי גרסאות אילמות. על כס הבמאי ישב ג'ורג' קיוקור, מי שהיה ידוע כבמאי של שחקנים ובעיקר כבמאי של נשים. מה שעושה מן הסתם שירות טוב לספר שלא רק עוסק בנשים, אלא נדמה כי יועד אז בעיקר להן. או שאולי זו רק התחושה שלי, כי הסרט, הדוחס את הרומן העמוס לתוך פחות משעתיים, נראה לי כחוצה יותר מפעם אחת את סף הדביקות שאני מסוגל לסבול. ואני עוד חובב קיטש (באמת, אהבתי את סוס מלחמה). יכול להיות גם שאלו הזמנים שהשתנו. בכל מקרה, הסרט שווה צפייה בזכות סיבה אחת בלבד – קתרין הפבורן באחד מתפקידיה הראשונים. היא מגלמת את ג'ו, האחות המעט יותר קשוחה או "גברית". הפבורן מאירה את המסך בכל שנייה שהיא מופיעה. שיתוף הפעולה של הפבורן עם קיוקור עתיד להימשך לעוד הרבה סרטים שאהבתי הרבה יותר. זה היה אחד מן הסרטים שהפכו אותה לכוכבת מאוד מוערכת וזו גם השנה בה היא החלה בסדרה של 12 מועמדיות לאוסקר, נתון שמעמיד אותה מעל כל שחקנית שאינה מריל סטריפ. אבל זה היה בכלל על תפקיד בסרט אחר.

קתרין הפבורן (ופול לוקאס) מתוך "נשים קטנות"

נשים קטנות חוזר למלחמת האזרחים, אבל כלל הוליווד העדיפה לשוב אל מלחמת העולם הראשונה. המועמד השנתי שעשה זאת היה הקץ לנשק (A Farewell to Arms) שהיה גם העיבוד הקולנועי הראשון של רומן מאת ארנסט המינגווי. הבמאי הוא פרנק בורזגי, שועל אוסקרים ותיק ובעל נטייה לריאליזם ודמויות קשוחות אך מורכבות, מה שהולם את סגנונו של הסופר. הסרט מתמקד במערכת יחסים בין חייל אמריקאי לאחות אנגליה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, באיטליה. כיוון שהסרט הוא רק באורך של שעה וחצי, אנחנו מקבלים בעצם רק תמצית של רגעים מאוד מלודרמטים. וזה עובד טוב מאוד, גם אודות לגארי קופר ובעיקר הלן הייס בתפקידים הראשיים. המפיצים חששו מן הסוף העצוב של הרומן ושיגעו את המינגווי בכך שדרשו שיצולם לסרט גם סוף אלטרנטיבי, חיובי יותר. התכנון היה שהמקרינים יבחרו איזה סוף להקרין. אבל בסופו של דבר בשווקים הגדולים הותר רק הסוף המקורי. גם בשאר המקומות הנטייה של המקרינים הייתה ללכת עם הסוף שדי ברור שכל הסרט מוביל אליו.

אבל למה לעסוק רק במלחמה כשאפשר לדחוס לסרט את כל תולדות המאה העשרים, עד שנת 1932. ועדיף לעשות זאת עם ההיסטוריה הבריטית, כי הוליווד הרי אוהבת את הבריטים, בעיקר בעונת האוסקר. לצורך כך נלקח מחזה של נואל קוורד והופקד בידי הבמאי הידוע וחביב טקסי הפרסים פרנק לויד. הסרט נקרא Cavalcade והוא מעביר את ההיסטוריה דרך סיפורם של זוג אריסטוקרטי, שני בניהם והמשפחה של המרשתים שלהם. יש מלחמה באפריקה, יש את מלחמת העולם הראשונה ואפשר גם לקפוץ לטיטניק באמצע. כפי שעולה מתיאור העלילה, לא כל הדמויות ישרדו את הסרט – אבל החיים והאהבה ימשכו. חלק מן הסצנות בסרט טובות מאוד, אבל שוב יש תחושה כי כמות האירועים קצת גדולה על סרט באורך כזה. במקרה זה, כל אירוע בנפרד עשוי טוב ומכיל גם ניואנסים, אבל קשה לדבר על התפתחות דמויות מורכבות לאורך זמן. בכל מקרה, הסיקוונסים של מלחמת העולם הראשונה מעולים ושווים את הסרט המוצמד להם.

המועמד האחרון מגיע מחוץ להוליווד. הבריטים הבינו שאוהבים אותם שם והחליטו שהם יכולים לטפל בהיסטוריה שלהם טוב יותר. למעשה מי שהחליט את זה הוא המפיק/במאי יליד הונגריה אלכסנדר קורדה, אבל הסרט הוא בריטי למהדרין וגם די מיינסטרימי, כך שסבו של דיויד קמרון בטח היה מרוצה. קורדה הבין שהעולם אוהב את הבריטים, אבל מה שהוא ממש אוהב זה סיפורים על משפחת המלוכה שלהם. לכן הוא יצר ביוגרפיה של אחת מן הדמויות היותר שנויות במחלוקת בתולדות המלוכה – הנרי השמיני. הסרט נקרא חייו הפרטיים של הנרי ה-8 (The Private Life of Henry VIII) והכותרת שלו מבטיחה שהפוליטיקה לא תהיה העיקר. הסרט אומנם הופך את היסטוריה לסוג של אופרת סבון מזורזת ולא אמינה, אך לשם כך הוא משתמש באחד מגדולי השחקנים אי פעם – צ'ארלס לוטון, שהיה אדם גדול בכל מובן אפשרי של המילה. במקרה שלנו, המשחק שלו בתור המלך התוואתן הוא תאווה לעיניים.

אז אלו המועמדים לפרס הסרט טוב ביותר, אבל קודם נתפנה לתת פרס להרבה מאוד עוזרי במאי על העבודה הכללית שלהם בהוליווד. ניתנו גם פרסים לסרטים קצרים (לא תאמינו: וולט דיסני זכה על סרט אנימציה קצר) אבל באו נתמקד בקטגוריות המרכזיות.

הקץ לנשק זכה בפרס מוצדק ביותר לצילום של צ'ארלס בריאט לאנד. הוא גם זכה בפרס לעיצוב פסקול, פרס שבאופן אישי הייתי מעניק לנמלטתי משרשראות האסיר, סרט שהסאונד שבו באמת מרומם את היצירה בכמה דרגות. פרס העיצוב האמנותי הלך לCavalcade שכאמור סקר תקופה די ארוכה, אז היה צריך גם לא מעט סטים מסוגים שונים.

רוברט רסקין, התסריטאי הקבוע של פרנק קפרא, הפסיד את פרס התסריט המעובד למרות העבודה הנפלאה שלו בגברת ליום אחד. מי שזכו בפרס הם דווקא שרה מייסון וויקטור הירמן על התסריט הדחוס של נשים קטנות. על פרס הסיפור המקורי הטוב ביותר, לא התחרה אף אחד מסרטי העשיריה – אשר כולם היו עיבודים מסוג כזה או אחר. הסרט One Way Passage זיכה את רוברט לורד בפרס.

וכעת, אל פרסי המשחק. פול מוני, אשר לא הייתי מציין את המשחק שלו כדבר הכי טוב בנמלתי משרשראות האסיר (למרות שהוא טוב למדי) היה האמריקאי היחיד בין המועמדים הגברים. האקדמיה אוהבת בריטים, כאמור. היא אהבה את לסי האוורד מספיק על מנת לתת לו מועמדות, אבל את הפרס אכל בהליכה צ'ארלס לוטון.

אצל הנשים, מיי רובסון איישה את מסגרת השחקנית המבוגרת והמוערכת, על תפקידה המרשים בליידי ליום אחד – תפקיד דרמטי לחלוטין הקבור בתוך קומדיה מטורפת, עניין לא פשוט. לצידה, דיינה וייניארד התבגרה מצעירה לאשה בגיל העמידה בCavalcade, וגם זה דבר שפרסים אוהבים. אבל זה פשוט לא כוחות כאשר קתרין הפבורן נמצאת בזירה. בסרט Morning Glory היא מגלמת מפיקה של תוכנית בוקר המעסיקה כוכב ותיק ופרובלמטי… סליחה, היא מגלמת אישה צעירה החולמת להיות שחקנית, ובדרך להצלחה הופכת מתמימה לקשוחה. כלומר, קתרין הפבורן מגלמת שחקנית. נשמע כמו אוסקר מובטח עוד בשלב הרעיון לליהוק, מה גם שאז הסיפור לא היה רחוק מחייה הפרטיים של הפבורן, שהתגלתה רק זמן קצר קודם לכן. כאמור, זו מועדות ראשונה מבין 12 וגם זכייה ראשונה מתוך 4 זכיות הנפרסות על פני תקופה מאוד ארוכה.

הגענו לפרס הבמאי. המנחה וויל רוג'רס פותח את המעטפה וחיוך עולה על פניו של פרנק קפרא. רוג'רס קורא בהתלהבות "בוא לקחת את זה, פרנק". ג'ורג' קיוקור נותר מאוכזב בכיסא שלו. אלא שבדרך לבמה, קפרא מבין כי הכוונה הייתה בכלל לפרנק לויד. אוסקר שני ללויד, קפרא עדיין על אפס. גם פרס הסרט הלך אל הסרט אותו ביים לויד – Cavalcade. לעזאזל, אם אתם כל כך אוהבים את לויד, למה שלא תהפכו אותו פשוט לנשיא האקדמיה? טוב, האמת שזה באמת מה שקרה בשנת 1934, השנה בה נערך הטקס, כאמור.

אבל זוהי גם השנה שבה הוליווד הייתה צריכה להתמודד עם קוד ההפקה, אשר לא היה מעביר אף לא סרט אחד מן המועמדים ובעתיד אף ידרוש מכל היוצרים לחשוב על פתרונות רעננים. נחשו איזה פרנק עשה את זה בצורה הטובה ביותר.