• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה? מדריך סריטה
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

מהדורת שבת: 17 בדצמבר 2011

17 בדצמבר 2011 מאת מערכת סריטה

שבוע עמוס פוסטים בבלוג ממש לא אומר מבחינתנו מהודרת שבת מקוצרת – הנה כל הנושאים שבוער לנו לספר עליהם אבל לא זכו להתייחסות מספקת בפוסטי השבוע החולף. ביניהם:

ישראל דוד ז"ל, פסטיבל הקולנוע הקרואטי, "חיים טובים יותר", עוד קצת אוסקר, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", הרשימה השחורה, טריילר מוחץ ל"כוח המחץ 2", סגירתו של קולנוע דיזנגוף, תערוכה מומלצת בביתן הלנה רובינשטיין (כן, זה לא קשור לקולנוע אבל הצלחתי איכשהו) וכמובן, חיפושי גוגל מופרכים. כל זאת ועוד, אחרי הקפיצה.

אור

הבוקר התעוררנו לחדשות המעציבות מאוד שישראל דוד, המיקסר העסוק ביותר בארץ, הלך לעולמו בטרם עת. הפוסט הסמי-סאטירי שאורון כתב על דוד בתקופת פרסי אופיר היא זו שהוציאה אותי לאחד הדברים הכי כיפים שעשיתי בסריטה: הראיון עם אביב אלדמע על עבודתו של מעצב הפסקול.
אני אישית עבדתי עם דוד פעם אחת כשהקלטתי קולות רקע ל"פעם הייתי" (סיפור ארוך) וכמו שאני מבין את התעשייה, דויד השאיר אחריו חלל גדול מאחוריו וייקח זמן עד שמישהו יוכל למלא את נעליו הגדולות.

ולעניינים אחרים.
אז השבוע הזה היה השבוע בו המירוץ לאוסקר התרסק עלינו. כמו אותו ערב בו איזה 70 פרסי מבקרים הוכרזו בו זמנית. בסיום השבוע היו לנו כמה מהתותחים הכבדים של העונה, איגוד השחקנים וגלובוס הזהב. בגדול שום דבר ממה שחשבנו בהתחלה לא השתנה. "הארטיסט" ו"היורשים" נתנו בראש, יחד עם "הוגו" ו"העזרה".
הדבר הכי מעניין שקרה בהקשר הזה הוא היעדרותו של אלברט ברוקס מרשימת שחקני המשנה של איגוד השחקנים. צריך לבדוק את זה, אבל קשה לי להיזכר במישהו שזכה בכל כך הרבה פרסי מבקרים אבל לא הגיע לאיגוד השחקנים. "דרייב" לא קיבל גם מועמדות לפרס הצוות או השחקן הראשי. לא שמישהו באמת ציפה שהוא יהיה שם, אבל יחד עם ההתעלמות מברוקס נוצרת תמונה די ברורה: "דרייב" לא פופולארי בקרב השחקנים. בכלל. כזכור, יש הרבה שחקנים בקרב האקדמיה שמצביעים לאוסקר ומכך אפשר להסיק שלא נראה יותר ממנו יותר מדי בשלבי המועמדויות. שחקן משנה? כנראה. עריכה? סיכוי לא רע. עוד משהו? לא רואה את זה קורה. נחכה לשאר הגילדות.
בינתיים, אלא אם כן משהו מאוד יוצא דופן יקרה, קשה לחשוב על משהו אחר חוץ מזה: "הארטיסט" לוקח את אוסקר הסרט הטוב ביותר.

בהקשר לפרסי איגוד השחקנים, צפיתי השבוע במועמד המפתיע לפרס השחקן הראשי "חיים טובים יותר" (A Better Life). זהו סרטו של כריס וויץ, שאחרי "מצפן הזהב" ו"דמדומים 2" אפשר להכתיר אותו כאחד הבמאים הגרועים שפועלים היום בהוליווד. הסרט מתחקה אחר אב מהגר ממקסיקו ובנו המתבגר. שתכירו שמדובר בסרט שעלול לגרום לערוץ הולמארק לסגור את השאלטר וללכת הביתה.
תראו אני בחור בכיין. בסרטים זה אפילו קצת מביך. "50/50"? יש מצב שהשכנים שלי חשבו שאני נאנס.
"חיים טובים יותר", שבמהותו מנסה לגרום לך לבכות בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, השאיר אותי משועמם ועייף. כל רגע צפוי יותר ממה שקודם לו, כל מונולוג מרגש גורם לך לרצות להעביר קדימה. רק אומר שדאמיין בשיר, שלפתע נדחף למרוץ לאוסקר, עושה תפקיד לא רע והטיר-ג'רקיות של הסרט יכולה להביא אותו לקו הסיום.

כשיצאנו, אורון ואני, מהקרנת האקדמיה של "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", שני דברים עלו לראשינו כמעט במקביל:
1) הדילמה הגדולה מכולן – לקראת פרסי אופיר ופסטיבל חיפה יהיה עלינו להתייחס לסרט הזה באיזשהו אופן. אך מצד שני, העקרון המוביל של סריטה לא לכתוב באופן שלילי על סרטים ישראלים לפני הפצתם מתנגש בזה. אז מה עושים?
2) האם "סימיקו" יהיה הסרט השנתי שיפלג את הקהל והביקורת לשני מחנות צמאי דם. המבקרים שלא יצליחו אפילו להתנסח בלתאר כמה הוא רע, והקהל שיאשים אותם באלטיזם ויקרא להם להתפטר.

בסופו של דבר הצלחנו איכשהו לרקד בין הטיפות כל פעם שהיינו צריכים לכתוב עליו ואת תואר הסרט שיצר תהום בין הקהל והביקורת כבר לקח "השוטר". אז אני רק רוצה להגיד משהו לפני שהדיון מתחיל:
הביקורות ישנאו את "סימיקו". ובצדק. יהיו הרבה אנשים שיילכו לסרט ויאהבו אותו. זאת עובדה. לפני שכולם זורקים רפש על כולם, חשוב לזכור: זה לא דיון על עדתיות, זה לא דיון על אליטיזם, זה לא דיון על התנשאות או על דעות קדומות. כל מי שיזרוק לשיח משהו כמו "סוף העולם שמאלה" ו"גבעת חלפון" פוגע לעצמו בטיעון. הדיון על "סימיקו" יהיה דיון אך ורק על "סימיקו". זה רק סרט, זה לא משל ושנינה (ואגב, "סוף העולם שמאלה", סרט שאני לא ממעריציו, הוא "הגשר על נהר הקוואי" יחסית לסרט המדובר החדש. רק אומר…)

ולחדשות הכי חשובות של השבוע: "הדרדסים" נפסל מלקבל מועמדות לפרס סרט האנימציה. התעשייה כולה מנסה למצוא כוחות להתמודד עם הבשורה.

ונסיים, כהרגלי, עם פינתנו צוברת הפופולאריות בקצב מהיר: "מה אנשים הקלידו בגוגל שלהם ובמקרה הגיעו לבלוג?":
בתחום המיני היה לנו את "סקס הודי מרט", "לארס פון טרייר עושה את קריסטין דאנסט" (ואני מניח שלא מדובר ב"עושה ממנה שחקנית מצויינת"), "סרטימם כחולים כואבים (סקס)", "חשיפת ציצים בשידור חי", "גרמניות מתערטלות", "סרטים כחולים יערה" ו"סצינת מין בטוקיו".
בתחום ה'מה לעזאזל' קיבלנו את: "סיפורים על ג'סטה גופנית", "איש מציל חתול" ו"למה 50 זה לא נורא".
אה, ומישהו שהקליד "פאדיחה" והגיע לבלוג. פאדיחה.

עופר

השבוע, למרות מצב בריאותי בעייתי במקצת, פקדתי את סינמטק תל אביב לשלושה סרטים ישנים במסגרת פסטיבל הקולנוע הקרואטי. דווקא סרטו של ניקולה טנהופר H-8, שהוכתר בתוכניה כסרט הגדול בתולדות הקולנוע הקרואטי, פחות דיבר אליי. זהו סרט עם קונספט מעניין- הוא מתאר את המתרחש באוטובוס ומשאית בשעות שקדמו לתאונת דרכים קטלנית ביניהם. הרבה סיפורים, הרבה דמויות מעניינות. רק שמדי פעם הסרט נגרר לקלישאות ואף סיפור לא זוכה לפיתוח מספק. מעניין כי זבונימיר ברקוביץ', אחד מן התסריטאים של הסרט הזה הוא הבמאי של Rondo, סרט קאמרי המתאר שני גברים הנפגשים פעם בשבוע על מנת לשחק שחמט. אחד מתאהב באישה של השני. זה קורה לאט, כל פגישה דומה לקודמת עם שינויים קלים (כמו המונח המוזיקלי בשם הסרט) – אבל כאן הדמויות מפותחת היטב. המבנה פחות מתוחכם משנדמה, אבל כוחו של הסרט הוא דווקא בפשטות שלו. הסרט השלישי שראיתי שונה לגמרי באופיו. אזיקים (Lisice) של כרסטו פאפיץ' הוא אלגוריה פוליטית התוקפת את המשטר הטוטליטרי באמצעות חתונה המתרחשת בכפר קרואטי מיושן מאוד, בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בדיוק ברגע שבו סטלין הפך ביגוסלביה מידיד לאויב העם. הסרט רווי בהומור, תיאור אוהב של חיי האנשים הפשוטים ולעג לסמכות ולמשטר. זה נראה כמו החוליה המקשרת בין בונואל לקוסטריצה.

אורון

השבוע התבשרנו כי קולנוע דיזנגוף, הקולנוע בדיזנגוף סנטר שאינו קולנוע לב – ייסגר סופית. בזאת הוא משלים את פרפורי הגסיסה הארוכים ביותר שידע בית קולנוע בארץ, כאשר כבר בתחילת השנה הלועזית התבשרנו על סגירתו. אולי חיכה עד לחגיגות 25 שנות פעילות. מספרים עליו שהיה נפלא ומופלא, אני אישית זכיתי בעיקר לחוויות איומות בו, כולן בחמש השנים האחרונות. ספרו בתגובות אם יש לכן או לכם זיכרון מרגש במיוחד.

עוד עניין אשר התרחש בתחילת השבוע הוא ההדלפה השנתית של "הרשימה השחורה", אותו מקבץ של כל התסריטים הכי מעניינים שעדיין לא הפכו לסרטים, כפי שנבחרו על-ידי כ300 מפיקים בכירים יותר ופחות בהוליווד. את המקום הראשון של לפני שנה או שנתיים, "החיים הכפולים של וולטר" ("The Beaver"), זכינו לראות השנה בתור סרט לכל דבר. במקום הראשון השנה ניצב תסריט ביוגרפי על חייו ומותו של אלן טיורינג – גאון מתמטי יחיד בדורו אשר פיצח את מכונת הצופן של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, נחשב לאביו של המחשב כפי שאנו מכירים אותו כיום והתאבד כיוון שאולץ לקחת הורמונים שידכאו את ההומוסקסואליות שלו. על התסריט ששמו "The Imitation Game" חתום גרהם מור. כן, גם אני הייתי בטוח שדסטין לאנס בלאק ("מילק", "ג'יי אדגר"). יהיה מעניין לראות מתי והאם יופק הסרט. ובכמה אוסקרים יזכה.

שתי הפניות אל עכבר העיר אונליין: קודם כל, החלטתי שלא להעלות לכאן את הסקירה שלי, אם אפשר לקרוא לטקסט כה קטלני ככה, על "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן". אתם מוזמנים לקרוא אותה בעכבר העיר אם בא לכם לראות אותי מרוגז אך מחויך, ואז לשוב הנה אם אתם מעוניינים לכתוב תגובה שגם תזכה אתכם בתגובה. שנית, את המדור האחרון שלי בעכבר העיר המודפס הקדשתי ל"Meek's Cuttoff" (השבוע כתבתי על "Red State" של קווין סמית', אעלה מחר בערב). אבל כיוון שהטקסט של עופר טוב וממצה יותר בעיניי, אני לא רואה סיבה לכפילות בבלוג.

תתחדשו על העיצוב החדש, עין הדג 2.2

משהו שלא לגמרי קשור לקולנוע, אם תרשו לי – בתחילת השבוע הייתי מעט חסר השראה וחבר טוב לקח אותי לסבב מוזיאונים. אז האגף החדש של מוזיאון תל אביב בהחלט מרשים ומאוד קשה למצות אותו ביום אחד, אבל מה שהולך עכשיו בביתן הלנה רובינשטיין הוא בגדר חובה לחובבי האמנות – תערוכה של מספר אמני רחוב מפורסמים, ביניהם Broken Fingaz, עדי סנד, AME72 ואמן הרחוב האהוב עליי – KNOW HOPE. אני זוכר יום אחד שגרתי לחלוטין, בו חלפתי על פני רחוב קטן הנשפך אל דיזנגוף, אשר נחפר והשתפץ כמו כל רחוב שני בתל אביב. אלא שמתוך הכביש ההרוס בקעו ידיים ארוכות והאירו נורות. KNOW HOPE הפך את הרחוב החרוב לאמנות והפך לי לגמרי את אותו יום. והמיצג שלו בקרקעית ביתן הלנה רובינשטיין הזיז לי יותר דברים בפנים מאשר כל התערוכות שהייתי בהן באותו היום. אם אתן או אתם חייבים השראה דחוף, או סתם בא לכם להתרגש – אני לא מכיר מקום טוב יותר בתל אביב כדי לעשות זאת.

ובאותו עניין, המקשר אותנו אל הקולנוע חזרה, ככה נראות עכשיו המדרגות בעיריית תל אביב יפו, באדיבות אמן הגרפיטי Dover D, שהכוח יהיה עימו:

וחזרה לקולנוע, אל פינת הטריילר השבועי לילד. אז לפני ההקרנה של "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" (לא שכחתי את הסקירה שלי עליו, תעלה הנה מחר) הוקרנו מספר טריילרים לא מאוד טובים ומאוד מאוד דומים. אחריהם התחיל הטריילר החדש לסרט מספר 2 בסדרת "ג'י איי ג'ו – כוח המחץ". שמו הלועזי – "G.I Joe: Retaliation". אפילו אם הוא מייאש אתכם באמצע, המתינו עד הסוף. אני מבטיח שהשניות האחרונות יגרמו לכם לקפוץ במקום, או לפלוט איזו צרחת אושר קלה.

תגובות

  1. גיא רפפורט הגיב:

    עוד קצת טיורינג ברשותכם:
    1. השנה היא שנת אלן טיורינג ויציינו אותה גם באוניברסיטאות בארץ.
    2. הייתי לפני חודשיים בלונדון וסרתי גם למוזיאון ההצפנה בבלטצ'לי פארק (או איך שפאקינג לא מאייתים את זה), איפה שטיורינג ישב בזמן המלחמה ופיצח את האניגמה. מוזכר שם שטיורינג "נפטר מהרעלת ציאניד" בשנת 1954. ההומוסקסואליות שלו לא מוזכרת בשום מקום. חשוב לציין שהבנאדם הזה היה פאקינג גיבור לאומי – היו לו את הסיווגים הבטחוניים הכי פסיכיים, העבודה שבראשה הוא עמד (וחשוב לציין שהיו שם עוד אנשים – משני המינים – רבים וטובים) ייתכן והטתה את המלחמה לטובת בעלות הברית והביאה לסופה כפי שאנו מכירים אותו. ההתנכלות אליו כהומוסקסואל היא לא רק מעשה מקומם ברמת היחסים בין העולם ההומואי לסטרייטי (סליחה מראש על הניסוח העילג הזה). זה מעשה חסר כבוד, כפוי טובה, שאומר דברים הרבה יותר גרועים על הממסד שאיפשר אותו מאשר, "הא, הם שונאים הומואים, איזה טמבלים".

    זהו, המירמור יצא, אתם יכולים להמשיך כרגיל.

השאר תגובה