• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

למה אני לא רוצה לראות את הסרט החדש של "החבובות" (ומתוסכל מזה)

5 בדצמבר 2011 מאת אורון שמיר

אוי לא, עוד טקסט של אורון על כמה הוא נהנה להצר את אופקיו ולשנוא את מה שכולם אוהבים? לא ממש. לא זו הכוונה לפחות. העניין הוא, שכבר הוזמנתי אל ונשאלתי על "החבובות" ("The Muppets") שעולה לאקרנים ממש בסוף השבוע הזה, והתשובה שלי לכולם פשוט הייתה "האמת היא שאני לא רוצה לראות את הסרט הזה. וזה די מבאס אותי".

ייתכן והוא יהיה נפלא. כלומר, בטוח – יש בו את החבובות. ואת ג'ייסון סיגל, שכתב יחד עם ניקולס סטולר ("קחי את זה כמו גבר, שרה מרשל!" כך נדמה לי שקראו לסרטם הקודם). וגם את איימי אדמס (!). ומביים אותו ג'יימס בובין ("טיסת הקונקורד"). אבל הסרט איבד אותי לחלוטין כצופה פוטנציאלי בשלב השיווק. אם בראשית הקיץ עוד התייחסתי בסלחנות מהולה בחשדנות לתופעת הטיזר-טריילרים וניסיתי להלהיב את עצמי בכוח לקראת הסרט (ע"ע איימי אדמס, מילה קוניס ואמילי בלאנט על אותו מסך), המצב כרגע הוא שאני בהחלט מאוד רוצה שהסרט יגיע כבר לאקרנים – אבל כדי שאני אפסיק לשמוע עליו כבר! סליחה. הבטחתי לעצמי לא לצעוק. במקום, אנסה להסביר את עצמי, ואולי גם לעצמי, למה "החבובות" עשו בית ספר באיך לא עושים שיווק ויראלי. לפחות לדעתי, הצנועה והלא מקצועית.

קודם כל, נושא השיווק הויראלי די איבד פרופורציות בשנים האחרונות. כמו כל תופעה שניסו לנתח אותה בזמן אמת, היא הפכה מודעת לעצמה יותר מדי. וכך גם הצרכנים שלה. כלומר, כל הרעיון בשיווק ויראלי היה שכשמו כן הוא – מגיפה שתדביק את כל באי רשת האינטרנט באיזה חיידק שיגרום להם לעשות כך וכך. ומכיוון שבשיווק עסקינן, הרי שהעלאת המודעות היא המטרה מלכתחילה. כלומר, מטרת ההדבקה כאן היא יצירת עניין ראשוני. טיז. לא הצפה טוטאלית של כל מקום פנוי ביקום בעוד ועוד "מודעות" לאותו נושא. כך שבמקום לרצות לראות עוד מ"החבובות", אני כבר לא יכול לראות אותן. סרט שלם בכיכובן נראה לי מייגע אחרי צריכה, פסיבית לגמרי במקרה שלי, של כל-כך הרבה חבוביות (Muppetness) ברשת האינטרנט. אני כבר במצב של רוויה מתקדמת, אז איך בדיוק אני אמור לפנות מקום ולהכיל מנה גדושה מאי פעם?

הדבר נובע מחוסר הבנה נוסף של השיווק בעידן האינטרנט, כלומר מלבד יצירת מודעות ראשונית, או אולי מפרשנות לא נכונה של טריק שדווקא כן הוכיח את עצמו – להישאר בתודעה. למה לקולנוע "לב", לדוגמה, יש בלוג? הרי זה בית קולנוע, אז על מה בדיוק הוא יעלה פוסטים? זאת שאלה שאנשים אולי שאלו במקרה הספציפי הזה כאשר הוא רק החל, אבל נשכחה מהר מאוד. מהר מדי. כי היום לכל מוסך יש בלוג. כולם הרי יודעים שכדי להיות ראשונים בגוגל, לא מספיק לשלם המון כסף למעצב גרפי ולבנות אתר יפה ומושקע. צריך לייצר תוכן ובתדירות גבוהה ככל הניתן, כדי שכמה שיותר אנשים ייחשפו אל האתר היפה והמושקע שלך. צריך להציף את אוקיינוס המידע בעוד ועוד טקסטים חסרי תועלת שיגרמו לאנשים להתנקז אל הבלוג שלך, ומשם אל האתר ואל מה שאתה מנסה למכור. כנ"ל לגביי ערוצי יוטיוב, עמודי פייסבוק ומה לא – כולן פלטפורמות לשיווק וקידום עצמי בעידן העכשווי. אלה כללי המשחק ואין לי בעיה איתם. אבל מה אם אין לי תוכן מקורי וראוי שאני יכול להעלות בתדירות מספקת? בדיוק כאן מתחילה הבעיה, משום שהתשובה לשאלה הזו היא – אז אתה ממחזר את מה שכן עבד לך. ובמקרה של "החבובות" ושלי התוצאה היא הרסנית לחלוטין.

"החבובות" החליטו להוציא בכל שבוע, ואני לא בטוח שהגזמתי, איזה יוטיובון חדש שיהווה מעין פארודיה על סרט חדש שיוצא השבוע/מתישהו. לשם כך, הם לא שחררו חומרים חדשים מתוך הסרט, אלא ערכו מחדש את אותם קטעים שכולם כבר יכולים לצטט מעשרות הטריילרים הקודמים שלהם. עדות לכוחה של העריכה?  כן. מתכון בטוח להחרבת כל הנאה שלי מן הקטעים האלה במהלך הצפייה בסרט עצמו? כן גדול ושמן (ופרוותי). הבדיחה של פוזי עם נעלי הפלוצים? ענק. מצחיק גם אחרי שתיים או שלוש פעמים. אבל לא ארבע. מאות. ובטח לא כאשר אצפה בה, סוף כל סוף, בסרט. להיפך – אני אשנא אותה, כי היא תהיה אנטיקליימקס, חורבות של בדיחה טובה. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות. כל-כך הרבה הרס בסרטונים של כך-כך מעט דקות.

הבחירה בשיווק הספציפי הזה, מראה בעיניי על חוסר רצון מופגן להתאמץ. בשביל מה להשקיע באיכות, אם כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקחת שם של סרט מפורסם ולשנות אותו מעט כך שיזכיר את מיס פיגי וקרמיט? כך זה נשמע לי. וזה שב ומדאיג אותי בהקשר של הסרט. כי מה בעצם ההבדל בין "תראו, הנה חבובות והן חמודות אז לא צריך בדיחות" לבין כל אותן פארודיות עצלות אשר פשעו בקולנוע בעשור הקודם? גם הם טעו לחשוב כי מספיק להלביש איזה אידיוט בחליפה של באטמן בשביל שזו תיחשב פארודיה. ואני פשוט יושב ומשתגע, מילולית, איך כל מהלך עצל כזה של אנשי השיווק מזכה אותם בתשואות חגיגיות ומילות תואר כמו "עוד הברקה של החבובות". מה מבריק פה?! זה לא "Pigs in Space", זו סתם דרך להישאר בתודעה בלי להזיע! סליחה, אני שוב צועק.

אבל זה גם מפני שה"""הברקה""" האחרונה של החבובות הסתבכה איתי בקטע אישי, כאשר סטטלר ו-וולדורף החליטו לרדת על "החפרפרת". כן, הם שני הזקנים מהיציע, ברור שהם יורדים על זה. וכן, הם ירדו גם על כל שאר הסרטים בעולם באותה הזדמנות. אבל כאן זו כבר בעיה אישית שלי עם כל המהות של "הזקנים מהחבובות" כפי שהם נקראים בדרך כלל. לא עם המהות המקורית שלהם – כי לשלב שני קוטרים קשישים שיורדים על התוכנית שלך בעודה מתרחשת, זה דווקא כן מבריק. הבעיה שלי היא עם הפרשנויות מרחיקות הלכת של אנשים לצמד הזה, לפיהן כל שני אנשים המצויים זה לצד זה הם "כמו הזקנים מהחבובות". הם לא צריכים לרדת על שום דבר, פשוט להיות בזוג. כך יצא שבתיכון איכשהו אפילו רק לשבת באותו שולחן עם מישהו גרר את הכינוי הזה, שלא לדבר על להיראות עם אותו הבנאדם בציבור יומיים ומעלה ברצף. או אז, כבר לא רק שמדי פעם היינו "כמו הזקנים מהחבובות", פשוט היינו הם. ייתכן שרמת הקוטריות הגבוהה לה אני מסוגל, כפי שודאי מוכיח הפוסט הזה, תרמה לעניין. אבל כפי שאני רואה זאת, הביטוי "צמד חמד" פשוט היה מיושן מדי עבור רוב האוכלוסיה ונמצא הארכיטיפ החדש של זוגיות אפלטונית. לעזאזל, אם הייתי מקבל קרש בכל פעם שהייתי חצי משניים שהם "כמו הזקנים מהחבובות", היו לי עכשיו יותר קרשים מאשר לסטטלר ו-וולדורף גם יחד.

אני מבין שאני במיעוט, קטנוני במיוחד, במקרה של "החבובות" החדש. אז אני מפציר בכן ובכם שוב – לכו לסרט הזה, סיכוי גבוה שהוא יהיה מקסים. אפשר גם לחזור הנה ולנסות לספר לי איזה לא בוגר אני, או פשוט לשתף בהתלהבות/חוסר-התלהבות בפוסט הסקירה העתידית, אשר ודאי תעלה אל הבלוג בידי הכותבים האחרים, שכן יצפו בסרט. את הדעה שלי לא תמצאו כאן בקרוב, אלא אם אתעשת ואתגבר על עצמי. כרגע, אני בעיקר מבואס מהמצב ומחוסר היכולת שלי לנתק בין השיווק הכי נורא שהייתי עד לו השנה, לבין סרט שאני בטוח שאהנה ממנו. אולי בעתיד.

תגובות

  1. Niv Maoz הגיב:

    אני מבין שאתה צופה קבוע בפוקס ניוז

  2. Yaniv Eidelstein הגיב:

    חשבתי שזה בלוג על קולנוע, לא על שיווק.
    סבבה שאתה לא רוצה ללכת לסרט. סבבה שאתה נותן לקמפיין של החבובות אפס גדול ועגול מתוך מאה. לך על זה.
    הדבר היחיד שלא ברור לי הוא מי המניאק שהצמיד לך אקדח לרקה והכריח אותך לצפות בכל אותם טיזרים בשנה האחרונה.
    כמדומני אין לך אפילו פייסבוק, אז אין לך אפילו את התירוץ (החלש) של "כל החברים והדודות שלי שיתפו בפיד טריילרים של החבובות, עד שנשברתי והקלקתי".
    אני, לדוגמה, ראיתי את הטריילר הראשון (זה שהחבובות מצטרפות אליו רק בסוף) ואת הטיזר האחרון שהם הוציאו, ונשבעו במהלכו שזהו, לא יהיו יותר.
    זהו, הספיק לי. אולי אפילו הגזמתי.
    כידוע לך, יש לנו ידיד משותף שמתעקש לא לצפות בטריילרים בכלל, ולדעתי הוא הכי צודק. אני רואה טריילרים רק ברגעים של חולשה ואחר כך, במידה והם היו גרועים או רוויי ספוילרים, אני יודע שאני יכול להאשים רק את עצמי.
    עוד לא נולד מסע הפרסום המעצבן, הטרחני, ואפילו השקרי והמעליב שיהפוך סרט טוב לרע, או להפך. אתה יודע למה? כי כל מסע פרסום באשר הוא הוא טרחני, מעצבן ושקרי. פרסום הוא מדיום דוחה ונתעב, שאסור לאף בר דעת לצרוך באופן קבוע.
    שונא פרסומות יחיה, וחובב קולנוע יחיה!

השאר תגובה