• אופיר 2017 - הימורי הזוכים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • סרטים חדשים: ״יוצא מן הכלל״ של מישל הזנווציוס
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח חמישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח רביעי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 40
  • אימת החודש - אוגוסט 2017

פסטיבל חיפה 2011: יום אחרון וסיכום

23 באוקטובר 2011 מאת אור סיגולי

אני אצטרך למצוא פרוזאי טוב ממני כדי שימצא את המילים הנכונות לתאר את הפלא והטירוף שהוא פסטיבל חיפה האחרון.
העיר, הסרטים, והאנשים היפים שאיתם ביליתי את עשרת הימים האחרונים גרמו לי כזו הנאה שהתעלתה על כל דבר שיכולתי לתאר לעצמי. שתבינו שאני לא זוכר מה זה ללכת לישון לפני 3 לפנות בוקר, אחרי עוד סיכום יום לבלוג. ואז קמים בשמונה וחצי בבוקר, נוסעים שוב לפסטיבל ואיכשהו האנרגיות פשוט לא נגמרו. יהיה קשה לנחות חזרה…

הנה כמה מספרים שאולי יסבירו את העניין.
10 – ימי פסטיבל והפוסטים שהעלתי במהלכו.
35 – כמות הסרטים שראיתי במהלכו.
1,995 – מספר השיא של כניסות לבלוג ביום אחד. בחלומות הכי פרועים שלנו לא האמנו שנגיע למספר הזה.
5 – שעות השינה ממוצעות שלי בלילה.

אז לפני שנעבור על הסרטים שראיתי ביום האחרון ואיזשהו סיכום מהיר, אני רק רוצה להגיד תודה לעדי ונדרוב (בן יצחק) ודורית חורדי, אחראיות יחסי הציבור של הפסטיבל שטיפלו בי במסירות ובאהבה. תודה לענת גולן שעבדה איתן והלינה אותי בלילה שפשוט לא היה לי כוח לנסוע חזרה הביתה.
תודה לעירון, חגי, ניר ונטלי שבילו איתי את ימי הפסטיבל. אוהב אתכם ממש.
תודה לברלינגו וללפ-טופ שלי שעבדו ממש קשה כל השבוע.
וזהו. מספיק עם הסנטימנטליות.

שלושת הסרטים שראיתי ביומו האחרון של הפסטיבל:

"גשש"
Tracker
עשר שנים אחרי טרילוגיית "שר הטבעות" הגיע עוד סרט כדי להבהיר לנו שניו זילנד זה המקום הכי יפה על הפלנטה הבודדה ביותר. מה חבל שזה בערך הדבר היחידי המצטיין בסרט.
מדובר בהפקה ענקית ומרשימה על מסע חיפושים של איכר דרום-אפריקני בניו זילנד של 1903, בעקבות מאורי שנחשד ברצח קצין בריטי. המשחק של ריי ווינסטון מוצלח כפי שלמדנו לצפות ממנו והצילומים אכן עוצרי נשימה, אבל הסרט קצת הולך במעגלים ונופל לכל מיני קלישאות של סרטים מהסוג הזה.

"ריחוק"
Detachment
13 שנים אחרי סרט הבכורה המטלטל שלו "אמריקה איקס" (או כפי שרובינו מכירים אותו: הסרט בו אדוארד נורטון משחק ניאו-נאצי ששובר את המפרקת של מישהו על המדרכה), הבמאי טוני קיי לקח את אדריאן ברודי ונתן לו את תפקידו הטוב ביותר עד כה, כמורה מחליף שמתמודד עם קשיי מערכת החינוך ועם כמה שדים פרטיים משלו.
חווית הצפייה בסרט, כלומר משך השעה וארבעים שבה הוא רץ, היא אחת הקשות והאינטנסיביות בנמצא. הסרט נובר כל כך עמוק בדיכאון הקיומי ובכאב של החיים שהוא מסוג הסרטים שתופסים אותך בגרון ולא מרפים לרגע. קשה מאוד להתאפס אחרי שהוא מסתיים ואני אפילו ויתרתי על סרט שתיכננתי לראות ישר אחריו, מעוצמת החוויה.
עם זאת, אחרי כמה דקות מתום הסרט, התחלתי לחשוב שאולי הסרט קצת מתפלש עמוק מדי בטינופת האנושית והופך לפורנו של סבל. אין כמעט רגע של מנוחה בסרט, ועומס האמצעים הקולנועיים שבו משתמש קיי, שכולל עריכה קיצבית וקופצנית, לפחות שלושה סוגי מצלמות ועירוב סגנונות, הופך באיזשהו שלב למערבולת שאולי מפוצצת את החושים, אבל גם הופכת את כל העניין לקצת פשטני. אבל עדיין, זוהי צפייה מומלצת וקולנוע ששווה להכיר.

"התפשטות"
Contagion
לפני הכל – זה סרט מעולה.
הדבר היחיד שהציק לי זה שלא לגמרי הבנתי על מה הוא. מנסיוני, אין סיכוי שסטיבן סודרברג, אחד הבמאים הכי חשובים שפועלים כיום בקולנוע האמריקני, עשה סרט "רק" על פאניקה שמתפשטת בעקבות וירוס קטלני. זה אף פעם לא כל כך פשוט אצל סודרברג. יש שם סאבטקסט, יש שם אלגוריה שמסתתרת. במהלך הצפייה לא לגמרי פיענחתי את כוונותיו של סודרברג ואני צריך להשקיע בזה קצת מחשבה.
אבל גם בלי פרשנות הסרט הזה מצויין. זהו סיפורן של כמה דמויות על רקע, כאמור, התפרצות נגיף מסתורי וקטלני למדי בעולם. למרות שראינו חמישים אלף סרטים כאלה, סודרברג הצליח לרתק אותי מההתחלה ועד הסוף. זה בגלל התסריט המצויין, צוות השחקנים הבלתי יאומן שהוא הביא לסרט הזה שאפילו אין לי כוח למנות את כולם (מצטיינים במיוחד ג'וד לאו, מאט דיימון, ג'ניפר אהל ולורנס פישבורן. גם מריון קוטיאר, בראיין קרנסטון, גווינת' פאלטרו ג'ון הוקס ואליוט גולד בקלחת. טוב, תאכלס נראה לי שכן מניתי את כולם), העריכה של זוכה האוסקר סטיפן מאריונה והמוזיקה של קליף מארטינז ("דרייב"). זוהי דרמת מתח עשוייה להפליא אבל שוב, משהו בה מסתתר מתחת לפני השטח. ועד שאפצח את זה לא ארגיש שהנאתי מהסרט שלמה.

ובכללי:

"התפשטות" היה הסרט ה35 שלי בפסטיבל. בנוסף לשבעת הסרטים שראיתי מהתכנייה עוד לפני, מדובר ב42 סרטים.
אז הנה 5 הסרטים הכי טובים של הפסטיבל (להוציא את "היו זמנים באנטוליה" שכבר קיבל מספיק תשומת לב בירושלים):
1. "עצי השיטה"
2. "דרייב"
3. "הפלנטה הבודדה ביותר"
4. "משתף פעולה"
5. "אומץ"

הסרט הגרוע ביותר שראיתי (לא ישראלי)?
"האח הטוב". בקלות. אי-זה אסון זה היה.

מהישראלים אהבתי באמת רק את "ההתחלפות" ו"אף פעם לא מאוחר מדי" עם ההסתיגויות ההכרחיות.

בפרס למימון קמפיין אוסקר מטעם 'סריטה' זכו השחקנים:
קמפיין לקטגורית שחקן המשנה: דייויד מורס, "משתף פעולה" / בראיין קרנסטון, "דרייב"
קמפיין לקטגורית שחקן ראשי: אדריאן ברודי, "ריחוק" / אנדרה מילס, "חוף מבטחים"
קמפיין לקטגורית שחקנית ראשית: אליזבת' אולסן, "מרתה מרסי מיי מרלין"

אז אני מודה לכל אלפי (!!) הקוראים שלנו במהלך השבוע. הקלקותיכם ותגובותיכם שימחו אותנו עד מאוד. תודה ליניב אידלשטיין על תרומתו המשמחת.
אני מקווה שנהנתם כמוני ומקווה עוד יותר שתחזרו אלינו לבלוג כי יש לנו פרוייקט ענקי ומשובח למדי שיתחיל בזמן הקרוב, אינשאללה.

שנה טובה לכולם.

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    חחח, סחטתי ממך תודה באיומים :^)
    תודה לך, אור, על ההשקעה ועל ההתלהבות המידבקת שלך מקולנוע!

  2. קש הגיב:

    בחיי, אתה הראשון שאני שומעת שאהב את "התפשטות" אני לחלוטין לא הבנתי את הסאבטקסט ואת הקטע, מעבר ל{ספויילר} למגפה שמתפשטת ואז כל מאבדים את האנושיות שלהם כמו בהרבה ספרים של סטיבן קינג שקראתי – WTF???? אשמח אם תוכל להסביר מה מעניין שם בכלל.

  3. אור סיגולי הגיב:

    ספויילרים…

    כאמור, עוד לא לגמרי פיענחתי את הסרט. לכן אני מסוייג.
    מה שכן, גם מהצפייה עצמה מאוד נהנתי. אבל בלי קשר, אני חושב שזה מעבר לסרט על אנשים שמאבדים אנושיות, דווקא זה יחסית מוצנע. יש פה גם דיבור על הפרטי מול הציבורי, על הקשר שבין בני אדם ואיך הם משפיעים זה על זה. על התמודדות עם אובדן. זה לא סרט בסגנון "הערפל", "the exterminating angel", או סרטי הזומבים של רומרו שמאתרים שהחברה שלנו בעצם עדיין פרימיטיבית ותלותית. ההיפך. זה בעיקר סרט על הכוח האנושי, לפי איך שאני חוויתי אותו. זה לניתוח ברמת העלילה.

    משהו במבנה של הסרט הזכיר לי את "מלחמת העולמות" של ספילברג שהרבה אנשים חשבו שהוא לא טוב, ואני מאמין שהוא אחד הטובים שלו (ואני לא חסיד של ספילברג) – החייזרים מגיעים, הדמות הראשית מנסה לשרוד, החייזרים מתים. כלומר, גם אם טום קרוז רק היה יושב בבית ולא עושה כלום, האנושות עדיין הייתה מנצחת. וזה גורם לך לחשוב – רגע, אם זה לא סרט על איך מישהו מנצח את הרעים, על מה הסרט? ואז התשובה שמתקבלת היא שזה בעצם סרט על איך מישהו הופך להיות אבא. זה לא סרט חייזרים, זה סרט התבגרות מאוחרת שמתחפש לסרט ז'אנר. מכיוון שגם ב"התפשטות" החיסון מגיע בלי קשר לכלום, על פניו, זה מבהיר שיש פה אמירה מעבר לעניין המגיפה.

    אני חושב שהמפתח לניתוח הסרט הוא דרך דמותו של ג'וד לאו, הבלוגר שיש לו יותר כוח מכל הממשלה ביחד. אולי הסרט שואל אצל מי בעצם מקורות הכוח בחברה שלנו. לאו מדבר שם על טוויטר ועל פייסבוק וגם אומר משהו כמו "בקרוב תופעות הלוואי של החיסון יופיעו כמו קרדיטים בסיומו של סרט". אני חושב שיש פה אולי אמירה מאוד יפה על ויראליות. המגיפה בסרט עוברת דרך מגע במשטחים נגועים (לחצנים, כוסות, מקשים). האינפורמציה בעולם שלנו – שהיא לפי הסרט מסוכנת הרבה יותר מהמגיפה וגם מתפשטת הרבה יותר מהר – עוברת דרך מקלדות ועכברים, ויש לה יותר השפעה וקטלניות אפילו מהמגיפה עצמה.
    ועכשיו, אם תסלחי לי, אני הולך לכתוב סקירה באורך מלא על זה…

    תודה שגרמת לי לחשוב ולפתח תאוריה 🙂

  4. קש הגיב:

    וואלה, ג'וד לאו (אחח מבטא בריטי קטלני), המשחק שלו היה מעולה שם לדעתי. ותודה על ההסבר קצת יותר מובן לי. פשוט לפעמים אני שופטת מהר מדי כשאני יוצאת מהאולם או תוך כדי כשמשעמם לי (וכולם סביבי נרדמו שם למעלה), בסרט הזה הרגשתי שבאמת אין הרבה ואין גם מה לשאול בעקבות כך..

  5. אביב הגיב:

    "ריחוק" עדיין במחשבות שלי וגם בלב.
    היה נחמד להכיר (אור), וכיף לקרוא אתכם.

השאר תגובה