• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

פסטיבל חיפה 2011: "לעולם אל תתני לי ללכת"

17 באוקטובר 2011 מאת Yaniv Eidelstein

הקדמת אורון: לא רציתי להתחייב על כך, כי ממילא הבלוג הזה כולו התנדבותי וליבו פועם אך ורק מאהבת קולנוע וזמן פנוי לכתיבה עליו – אבל יש לנו מדווח נוסף מפסטיבל חיפה! יניב אידלשטיין היקר זרק לי שהוא ישמח לכתוב עבורנו בפסטיבל, מדי פעם, כאשר שורה עליו הרוח הנכונה או כאשר הוא מבואס קשות מסרט מסויים. אני מצטער שאנחנו מתחילים דווקא עם האופציה השנייה, מקווה שיהיה זה דיווח ראשון מיני רבים וגם מוצא את דעתו של יניב כסתירה מעניינת לדעתי שלי על "אל תתני לי ללכת" ("Never Let Me Go"), כפי שנכתבה כאן בבלוג לפני חצי שנה. אז קראתי לו "לעולם אל תרפה", כיוון שטרם הוקרן לקהל הרחב. היום, מסתבר שהוא קונטרברסלי ומפלג הרבה יותר ממה שהעלתי בדעתי. בשביל להבין למה, נעבור אל יניב –

אכזבה רבתי מסרטו השני של מארק רומאנק, בעבר במאי קליפים מרתק ומבריק לעתים. בעוד סרטו הראשון ("חיים בתמונות", או "One Hour Photo") התבסס על תסריט פרי עטו, עם כמה רעיונות מרתקים ומסרים מעניינים, הפעם הוא בחר להתבסס על ספר, ולמרבה הצער, על אחד מאותם ספרים שאולי עבדו על הדף, (אין לי מושג, תמצאו מישהו שקורא ספרים ותשאלו אותו) אבל שאין שום סיבה לתרגם אותם לצלולואיד.

אשתדל לקצר כמה שיותר, כדי לחסוך מכם זמן קריאה יקר (לאחר שעתיים מול הסרט הזה, יש לי עצבים מחודשים על מי שמבזבז את זמני לריק). זה מתחיל בפתיח מדב"י. זוהי גרסת יקום מקביל של 1978, בה פריצות דרך רפואיות איפשרו לאנשים תוחלת חיים של 100 שנים ויותר. בפנימייה דמויית הוגוורטס, עם שרלוט רמפלינג במקום מגי סמית', נוצר משולש רומנטי בין שלישיית ילדים בני 9: קת'י, טומי ורות. בהמשך חייהם במוסד, הם גדלים והופכים לקרי מאליגן, אנדרו גארפילד וקירה נייטלי. אך משהו בפנימייה הזאת לא כשורה. הגימיק נחשף כחצי שעה מתחילת הסרט, כשאחת המורות מחליטה להפר את ההוראות ולספר לילדים, לראשונה, על המנגנון הממסדי שמנהל את חייהם מיום היוולדם.

כדי לתאר את מהלך הסרט מאותה נקודה ואילך, אמשול לכם משל. תארו לכם את הסרט "המופע של טרומן", בשינוי אחד: טרומן ברבנק מגלה שחייו הם תכנית טלוויזיה, ותגובתו היא לשתף פעולה עם המערכת. הוא מבין שהעיירה בה הוא חי היא אסופה של תפאורות ושכל האנשים סביבו הם שחקנים, ותגובתו היא לומר "נו טוב, ככה זה". הוא מושך בכתפיו וממשיך לחיות את חייו המתישים במסלול שנקבע להם, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, ביודעו שחלומותיו לא יתגשמו לעולם, עד שבהדרגה הוא מזדקן, לוקה במחלות, הולך ודועך, הולך וגוסס ובסוף נופח את נשמתו בקלוזאפ ארוך. כן כן.

ובכן, מסלול החיים שאותה מורה התוותה לילדים אכן מתממש, בדיוק כפי שתואר. לרוע המזל, זה לוקח שעה וחצי.

בנוסף, למרבה הצער, זה סרט שהדמויות בו כה דלות, שסיפור אהבה שהיה ביניהן בגיל 9 נותן את הטון של חייהן. גם בבגרותם, הם לעולם ידברו אך ורק על הדינמיקה שלהם מהילדות ועל השינויים שעברו עליה מאז. אין להם חיים, עיסוקים, תחביבים… הם בסך הכל הד של העבר.

קשה, עד בלתי אפשרי, לגלות עניין במעלליהן הרומנטיים של שלוש דמויות שדינן נגזר למות, על לא עוול בכפן, ושאינן טורחות לעשות דבר בנידון. הייתי אומר ששלושת השחקנים המוכשרים מדשדשים מסצינה לסצינה כמו עגלים, אבל זה יהיה עלבון לעגלים. בלי ניצוץ מינימלי בעיניים, הם יעשו כל מה שמצווים עליהם, נאמנים לקיומם האומלל עד הקבר. הרגע האנושי היחיד בסרט הוא התפרצות של זעם אימפוטנטי, לקראת סוף הסרט, שהיא בחזקת "מעט מדי מאוחר מדי".

ג'ורג' אורוול אמר ב"1984" שהעתיד הוא מגף שדורך על פרצוף אנושי לנצח נצחים. ב"אל תתני לי ללכת" זה אמנם לוקח רק שעה וחצי, אבל זה בהחלט מרגיש כמו נצח.

זמני הצגה נוספים:

17/10 – אודיטוריום ב-17:00

21/10 – אודיטוריום ב-19:30

השאר תגובה