• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"Never Let Me Go", סקירה

7 במרץ 2011 מאת אורון שמיר

להמליץ על סרטים לאנשים, הוא עניין מורכב הרבה יותר מכפי שהוא נדמה בהתחלה. אני כותב זאת משום ששמתי לב שכאשר אני מנסה להמליץ למישהו על סרט, לפעמים לבקשתו, הוא נעשה חשדן. כמעט תמיד ירצה עוד פרטים ולא יהיה מוכן להסתפק במה ששמע. אם אענה לשאלה "על מה הסרט?" בתשובה המדוייקת יותר מבחינתי, נניח "על התגברות על מכשולים בלתי אפשריים בדרך לאהבת אמת", אנשים יעקמו את האף. אבל אם אחשוף מעט מן העלילה, למשל "על בלש שחוקר את מותה של אהובתו לשעבר", אזכה למבט מרוצה יותר. לעובדה שאהבתי את הסרט, אין משקל כמו לכמות הפרסים בהם זכה (למרות שבינינו, זה אומר שחבורה סובייקטיבית אחרת אהבה את הסרט) או לשאלה הנצחית שאני מתקשה להבין ככל שעוברות השנים – האם הסרט טוב? או אחותה התמוהה לא פחות – האם הוא יפה? אז בואו נערוך ניסוי קטן – אני אמליץ בחום רב על הסרט היפהפה והמופלא "Never Let Me Go", מבלי לגלות (כמעט) כלום על העלילה שלו, אבל תוך חשיפת הנושאים והתימות שאהבתי בסרט. התפקיד שלכם, אם תבחרו להענות להמלצה, הוא לשוב הנה ולדווח על תוצאות הניסוי  – האם נהניתם מסרט שבחרתם על סמך הנושאים בהם הוא מתעסק? והאם אתם חושבים שהייתם נהנים יותר או פחות לו הייתם יודעים פרטים נוספים (ומפתיעים) הקשורים לעלילתו?

אני לא ידעתי כלום על הסרט הזה כאשר שאלתי אותו מספריית האוזן השלישית. נאדה. ראיתי את קירה נייטלי, קארי מאליגן ואנדרו גארפילד על העטיפה. מבט מעמיק יותר גילה את שמו של מארק רומאנק, במאי קליפים מבוקש שחוטא בבימוי סרטים עלילתיים מדי כמה שנים (הקודם שלו היה "חיים בתמונות") ואת העובדה שהסרט מבוסס על ספר של קאזואו אישיגורו (שכתב את "שארית היום" בין היתר). לאחר הצפייה בסרט, ומבלי להישמע גזען, הבנתי שרק מוח יפני מסוגל היה לרקוח את העולם האלגורי בו מתרחשת העלילה. גם עם הסופר המסויים הזה בריטי כמו משמר המלכה. מלבד השמות והפרצופים שלעיל, הייתה כמובן הכותרת – "Never Let Me Go" (אכנה אותו מעתה ואילך "לעולם אל תרפה"). נשמע קצת דרמתי מדי, אפילו קיטשי. אבל הלכתי על זה. ונהנתי מהסרט כמו שלא נהניתי הרבה זמן.

מי שבכל זאת מוכרח מעט פרטים על העלילה, ימצא את מבוקשו בדף הסרט באתר האוזן. אני ממשיך בתוכנית המקורית ומוכן לחשוף רק שמדובר בסרט העוסק בגורל ובמוכנות להשלים עימו, ובאהבת אמת, בנצחיותה אל מול היותם של בני האדם ברי-חלוף. ברצון להיות מי שאנחנו ולהגשים את השאיפות שלנו, יחד עם העול המכביד והחונק שכופה עלינו החברה בה אנו חיים. היקום בו מתרחש הסרט, הוא מעין משל המקצין מאוד את הנושא של גורל מול בחירה ואת עניין הזהות. הוא גם מאפשר לדמויות שבו לפשט או לקרקע מושגים ארטילאים ונשגים כמו "נפש האדם" או "אהבת אמת" ואף לנסות למדוד או לכמת אותם.

זהותם של שלושת השחקנים הראשיים מבטיחה משולש רומנטי של גבר אחד ושתי נשים, כאשר הסרט עצמו הינו בעל מבנה קלאסי של שלוש מערכות. התחלה, אמצע וסוף, בלי קשקושים או קפיצות בזמנים. לולא העלילה הפנטסטית באופיה והעולם הלא-לגמרי-ריאליסטי בו מתחולל הסרט, הייתי ממליץ עליו לכל אחד ואחת. מאידך, סרטים כמו "אשתו של הנוסע בזמן" מהשנים האחרונות הוכיחו לי (או יותר נכון הזכירו) שקצת קסם ופנטזיה מעולם לא הפריעו לצופים חובבי הדרמות המציאותיות לצפות ביצירה. אם כבר, הם הוסיפו להם רובד שלא היו מודעים לחסרונו בסרטים אחרים.

מימין: אנדרו גארפילד (ספיידרמן החדש, בשבילכם), קירה נייטלי (יפה גם עם פוני) וקארי מאליגן (ג'ני מ"לחנך את ג'ני")

שלוש המערכות של הסרט סוקרות את יחסיהן המורכבים של שלוש הדמויות הראשיות. ראשית בילדותן בפנימיה מדכאת, שנית בבגרותן (המינית והשכלית בעיקר) בה הן מבינות את מטרתן בעולם ושלישית בחייהן כמבוגרים שכבר עשו את הבחירות אשר עיצבו את חייהם. באופן אישי, אהבתי ביותר את המערכה הראשונה, כולה מתרכזת בשלב התום והתמימות של הילדים שאינם מודעים לסיבה האמיתית בגינה הם נמצאים בפנימיה או לגורל המצפה להם.

להפתעתי הרבה, מצאתי את עצמי מאוכזב כאשר הגיחו השחקנים המפורסמים והחליפו את הילדים שגילמו את דמויותיהם בקסם וכישרון רב. איזי מיקל-סמול (המגלמת את דמותה של מאליגן בצעירותה), צ'רלי רו (גארפילד בצעירותו) ובמיוחד אלה פורנל (נייטלי בצעירותה) פשוט כבשו אותי. בשילוב עם המבטאים והגינונים הבריטים, להם אני מכור מקטנות, והעלילה הרומנטית-אופטימית בסביבה דיסוטופית-קודרת – מדובר בסרט שלם שהייתי מוכן לראות ממנו עוד ועוד, במקום להסתפק בחצי השעה המרכיבה אותו. אם זאת, שני הנדבכים הנוספים של הסרט הם שהופכים אותו ליצירה שלמה, המהדהדת את אותו חלק כאשר הדמויות כבר בגרו ומוכיחה שגם אז, חלק מהן נשארו תמימות לגביי אירועים מסויימים, כמו ילדים.

תכירו: איזי מיקל-סמול וצ'רלי רו.

וזאת אלה פורנל, שיכולה להרוג במבט אחד. אותי, לפחות.

הקונסטרוקציה העלילתית הדוקרנית בקצוות, עטופה כל העת בפסקול מקסים ונוגה (של רייצ'ל פורטמן הותיקה) ופלטות צבעים שנעות בין המרגיע למדכא. הכל מאוד מדוייק ומדוד כהלכה בסרטו של רומאנק, אשר מעניק שיעור מאלף בבימוי לכל מי שמתעקש לצלם דיאלוגים בדרך המקובלת. בחירת הלוקיישנים שלו, היא שהופכת את "לעולם אל תרפה" לנבדל מחבריו. אלכס גארלנד, תסריטאי שנוהג לעבוד עם דני בויל ("28 יום אחרי", "סאנשיין") הוא שעיבד את ספרו של אישיגורו לתסריט. כמו שקורה פעמים רבות בעיבוד של ספר לתסריט, הקריינות רבה ואירועי המפנה או השיא של הסיפור נמסרים כאינפורמציה מילולית. בא רומאנק, דחס ומיקד את קטעי הקריינות לתחילה או סיום של פרק ושתל את רוב הדיאלוגים בלוקיישנים שהם גם עוצרי נשימה מבחינת יופי וגם ניתנים לפירוש רב משמעות אם מסתכלים מעבר. אין מדובר במקרה "בנג'מין באטן", בו שני שחקנים מושלמים, על רקע נוף מושלם, מנהלים שיחה מוש…משמימה.

במקרה של "לעולם אל תרפה" רוב השיחות החשובות של הסרט מתקיימות באתר צילום המעניק להן נופך נוסף. בין אם זה יער מופז או חוף ים, על משמעויותיו הקולנועיות (בדרך כלל סיום), הפרוידיאניות (מים כסמל לפחד) או המיוחדות לסרט זה, בו אניה שלא יכולה להפליג ממוקמת על החול, מביטה אל האוקיינוס. כה קרובה להגשים את ייעודה, אבל תקועה וחסרת תקווה. עצה ידועה לכותבים היא למקם את הדיאלוג שלהם בסביבה מעניינת, או לפחות להקדיש לכך מחשבה מעבר ל"טוב, זה ריב משפחתי, אז הוא ייערך בארוחה משפחתית". רומאנק וגארלנד מוציאים את הדמויות שלהם אל החוץ ובכך מחצינים את המצוקות שלהן וגם מענגים את עיניי הצופים שלהם בזמן שהמילים הנשמעות בחלל עלולות לגרום להם לסבל. הדיוק הזה ותשומת הלב לפרטים, בשילוב עם הנושאים בהם הסרט מתעסק ואשר הזכרתי בהתחלה – פשוט עשו עבורי את הסרט. כן, הוא קצת Girly, אבל אם תתגברו על עצמכם ותצליחו להתרגש ממנו, מדובר בדרמה רומנטית שתשאיר אתכם ואת הלב שלכם מעוכים ומרוסקים על הרצפה.

תגובות

  1. רמי הגיב:

    ראיתי את הסרט בגלל ההמלצה שלך אבל את הפוסט קראתי רק אחרי הצפייה. אנדרו גארפילד פשוט גרוע ושתי השחקניות לא מענינות וזה מספיק בשביל להרוס אותו. חמור מזה, מי שעוקב אחרי בניאדם שמקבלים את גורלם בלי שום מרד פנימי שלא יתפלא אם יצא לו סרט טבע על נמלים. בגלל זה המערכה הראשונה שבה הגורל הזה איננו חלק מהסיפור היא הטובה ביותר ועדיין מדובר באיכות של מלודרמת HBO סטנדרטית.

    1. אתה מזכיר לי קטע שאירע לי במהלך הצפייה. בדיוק ברגע השיא של הסרט, שבה הביתה חברתי מענייניה בחוץ. כדרכם של שיאי סרטים, יש בהם משהו מושך לצפייה גם עבור עוברי אורח. היא התיישבה וצפתה בסצינה ואחרי חצי דקה בדיוק פלטה "וואו, איזה שחקן גרוע! (גארפילד)". ביקשתי ממנה יפה לא להרוס לי, כי הסרט תיכף נגמר. היא התנצלה, אבל לא חזרה בה. בזכות האוטיזם הקל שלי הצלחתי לא לייחס משמעות להפרעה וליהנות מן הסרט עד סופו. אחרי שהסברתי לה את הסיטואציה בהם היו שרויות הדמויות ואת העולם בו מתרחש הסרט, היא הסכימה לקבל את צורת המשחק של גארפילד, אבל נדמה לי שההרגשה שלה נשארה כשהייתה…

      לצערי אין לי מוסר השכל, חוץ מזה שמשחק הוא עניין סובייקטיבי מאוד (הכי סובייקטיבי מכל האלמנטים הקולנועיים, לדעתי) ושאתה לא לבד. אז אני שמח שהבעת את דעתך, שכן עכשיו אנשים אחרים יכולים לשפוט את הפוסט יחד עם התגובה המנוגדת אליו.

      1. רמי הגיב:

        נכון, משחק גרוע זה מושג סובייקטיבי. סוף סוף הרבה אנשים חשבו שהיילי ג'ואל אוסמונט שיחק נפלא באינטליגנציה מלאכותית… אז אני אגיד את זה ככה – אנדרו גארפילד לא מרגיש בנוח מול המצלמה, לכל אורכו הוא נשאר מנותק רגשית והוא מתאמץ לעשות העויות שרירותיות כדי שלא נחשוב שזה ככה. זה בשבילי משחק מאוד מאוד גרוע. את הסרט שראיתי שלשום שכחתי כבר – הייתי צריך להתבונן בתמונות למעלה כדי להזכר בו. ככה זה כשעושים סרט אוירה שבמקום לספר סיפור מעביר תמונת מצב. אבל לא נורא, יש עוד סרטים.
        בכל מקרה סחתיין על הבלוג.

  2. angela הגיב:

    ראיתי את הסרט אתמול בלילה (רעיון גרוע) לפני שהלכתי לישון, והוא לא עזב אותי. בעיקר הרגשתי אימה נוראית. מאז הוא עדיין לא מרפה ממני. הלכתי לחפש עליו ביקורות. אני אהבתי את הסרט. ודווקא המשחק מתאים מאוד לרעיונות והעלילה בסרט. הדמויות תקועות על אוניה שלא יכולה להפליג- אהבתי את הדימוי. משלימות עם גורלן. בעיני הדמויות הן אנחנו. והגורל שלהן הוא הגורל שלנו. ודווקא זה שיש בהן השלמה ואימון מוחלט במערכות הופך את כל העניין מחריד ביותר.
    גם המילים שנבחרות לתאר את אותו גורל ידוע מראש והדרך אליו. to complit מילים שמסתירים מציאות מזעזעת. שנויה במחלוקת מבחינת המוסריות שלה. מעניין אותי לקרוא את הספר כאשר יתורגם. שמעתי מחברה שהספר מעולה.
    המלודרמה הרומנטית שמוצגת בקדמת העלילה, היא לא העיקר. לי היא קצת הפריעה, כי היא חבוטה מאוד, אבל ההקשר הופך אותה לשונה.

  3. מיכאל גינזבורג הגיב:

    סרט מאכזב, התימה המרכזית שלו מעניינת אבל הביצוע אכן משמים ורחוק מלגעת ברגשות.

  4. רחלי איבקר הגיב:

    יותר משנתיים אחרי שראיתי את הסרט ועדיין לא יכולה להתנתק ממנו, מחבר אותי כל-כך לדברים שאני חושבת עליהם כרגע בחיי

השאר תגובה