• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פסטיבל חיפה 2011: היום השלישי

16 באוקטובר 2011 מאת אור סיגולי

עוד יום ועוד חמישה סרטים. והפעם מגוונים למדי: אמריקניים, ישראלים, רוסים, עצמאיים, ארט-האוסים, קראוד-פליזרים, במאיות ובמאים, יצירת מופת אל מול סרט שעדיף לשכוח, הצלחות מסאנדנס והסרט הישראלי המצופה של השנה. הכל ב14 שעות.

הנה כמה מילים מהירות על חמשת הסרטים שצפיתי בהם היום:

"אוליבר שרמן"
Oliver Sherman

לא בחירה מוצלחת במיוחד כסרט הראשון לבוקר. הסרט לא רע בכלל, למען האמת, אבל הוא פשוט כבד מדי לשעה 10:00.
שרמן אוליבר הוא אמריקני צעיר שלא לגמרי החלים מפצעי המלחמה (לא לגמרי ברור איזו. סביר להניח שעירק או אפגניסטן) והוא מתדפק על דלת ביתו של חבר לפלוגה שהציל את חייו והצליח איכשהו לשים מאחוריו את טראומות העבר.
את שרמן מגלם השחקן גארט דילהאנט שעבורי היה מוכר מתפקידו המצויין והטראגי ב"ההתנקשות של ג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן". הסרט עצמו קטן, צנוע ואפקטיבי אם כי די צפוי רוב הזמן.

הקרנה נוספת: 18.10 בשעה 15:45

"מרתה מרסי מיי מרלין"
Martha Marcy May Marlene


כאמור, הסרט שאני הכי ציפיתי לו בפסטיבל (הראשון, "דרייב", יוקרן ביום שני) בעיקר בזכות התגובות החיוביות שקיבל מסאנדנס ובאזז האוסקר לשחקנית הראשית אליזבת' אולסן שעד כה הייתה ידועה כאחות הצעירה של התאומות אולסן והחל מהשנה כשחקנית נפלאה בפני עצמה.
אולסן מצדיקה את התגובות הנלהבות שקיבלה על תפקידה. היא נהדרת ב"מממ"מ" והיופי שלה לא מאפשר להוריד ממנה את העיניים. למרבה הצער משאר הסרט די התאכזבתי. על אף אולסן והצילום המעניין, הרגשתי שהסרט לא ממוקד מספיק וכך כאשר בשעה הראשונה לא קורה ממש כלום ואת כל האינפורמציה ומניעי הדמויות הצופה נאלץ להשלים מתוך בנק קלישאות שקיים בראשו (הכת אליה השתייכה מרתה היא רקובה; הנישואים של אחותה בעיתיים וכו', רק בגלל שכך למדנו לצפות מדמויות וסיטואציות כאלה ברבבות סרטים דומים), הסרט נראה קצת מפוזר ולא מספק.
במהלך ואחרי הצפייה ניסיתי לפענח על מה הסרט ולא כל כך הצלחתי. המקום הראשון שאליו פניתי הוא האם הסרט מתעסק בשייכות וזהות, בעיקר כי לשם זורק שמו של הסרט. אבל זה הביא אותי למבוי די סתום. בהמשך תהיתי האם מדובר בסיפור על נאמנות אבל גם לשם הסרט לא ממש משך. בסוף נשארתי קצת מבולבל. אבל אציין שאני במיעוט. רוב האנשים מסביבי נסחפו אחרי הסרט הרבה יותר ממני.

הקרנות נוספות: 21.10 בשעה 22:00

"הפלנטה הבודדה ביותר"
The Loneliest Planet


נכון לשנייה זו, אחרי 12 סרטים שצפיתי בהם מתחילת הפסטיבל, ועוד שבעה שראיתי לפני, "הפלנטה הבודדה ביותר" הוא כנראה הסרט הכי טוב מבין כולם (להוציא את "היו זמנים באנטוליה" שהוא סוג של מחוץ למניין). זוהי צפייה מאתגרת ולא פשוטה, אבל מדובר באחד הסרטים הכי מופלאים שראיתי לאחרונה. ואני אסביר-
זהו פורטרט זוגיות מהמרשימים והעדינים שראיתי בקולנוע לאחרונה. העלילה החיצונית (והדקה למדי) היא על זוג צעיר שיוצא למסע רגלי בהרי גיאורגיה בליווי מורה דרך בשם דאטו. בגלל מראהו החיצוני של הסרט קל לפתור אותו כסרט מסע סטייל נשיונל ג'אוגרפיק שהדמויות רק משרתות את הנופים המרהיבים ותו לא. אבל זו טעות קשה. הנופים בסרט משרתים באופן שנושק לגאוני את תהליך הזוגיות של שני הגיבורים. כל מקום אליו הם מגיעים או חוצים מאיר ונותן נופך ומשמעות למצב היחסים ביניהם. זה יוצר מצב שכמעט כל שוט בסרט אפשר להקפיא ולדבר עליו שעות – עמק רחב ידיים שחוצה מישור המתאר את הבקע ביחסים, בית נטוש והרוס שמציג את הריסות הקשר הזוגי; מישור צחיח שמביא את התחושה הקשה של המשבר. בנוסף לכל אלו, הבמאית ג'וליה לוקטב עשתה שימוש בלתי יאומן במוטיב המים שמופיע בקדמת או במעמקי הפריים כמעט בכל סצינה. נחלים, אגמים, מעינות, שתן, גשם, מי שתייה, נקודת שופכין. מקורות המים הטבעיים והמלאכותיים נותנים נופך שלם לקרבה וריחוק, לזעם ולסליחה בין בני הזוג.
אבל יותר מהכל הסרט מתאר מצב של צורך בקרבה על פני עולם שעצם מהותו מכריח אותך לבדידות. גבולות טבעיים ואנושיים, מלחמות, שפות ואיתני טבע. כל אלמנט בעולם בו אנו חיים שואף לבדידות. קשה לתאר כמה זה מרהיב. ושוט הסיום של הסרט הוא תיאור הפרידה (כנראה) הכי מושלם שנתקלתי בו.
וכן, גם חני פירסטנברג מצויינת. כבוד למגזר.

"האח הטוב"
There was Never a Better Brother


ומהסרט הכי טוב נפלתי לתחתית. תראו, אני יכול לכתוב על הסרט, לנמק, להסביר, ואפילו להשחיז איזה משפט או שניים. אבל תסלחו לי אם אוותר. כל כך השתעממתי וכל כך קינאתי בכל מי שיצא באמצע (לא רציתי לצאת כי אני משתדל לשרוד עד הסוף, פלוס הבמאי של הסרט הסתובב באיזור) שאני באמת מעדיף לא לשחזר את זה. איום ונורא.

"ההתחלפות"


לפני הכל: איזה כיף גדול זה כשסרט ישראלי מעורר כזו התרגשות. בדקות המקדימות לפני הקרנת סרטו החדש של ערן קולירין, פוסט "ביקור התזמורת", הייתה ממש תחושת חגיגיות בלובי של מתחם הסינמטק. עשרות אנשים הצטברו ליד הכניסה בציפייה לסרט המדובר.
יש מקום להרחיב יותר על סרטו השני של  קולירין מאשר הפסקאות הללו. אך עד אז – זהו סרט על בחור שיוצא להרפתקה במציאות שלו ומגלה מחדש את העולם שמסביב לו, שכולנו לוקחים כמובן מאליו. בשליטתם של קולירין, שי גולדמן הצלם ואריק להב ליבוביץ' העורך – הצוות המלא של "ביקור התזמורת" – "ההתחלפות" עמוס ברגעים נפלאים של קולנוע וחיים. קולירין חושף את כל אבני היסוד הקולנועיים שלו וקשה להתעלם מההשפעות של ז'אק טאטי על כמעט כל סצינה וכל מיזנסצינה, כמו על סצינת הסיום שהיא הומאז' ברור ל"יצרים" של אנטוניוני, גם הוא במהותו סרט על אדם שבוחן מחדש את העולם בו הוא מתנהל. לעיתים נדמה כאילו המחוות קצת משתלטות על הסרט אבל רוב קסמו נעוץ באותם רגעים שלא בהכרח מובילים לשום מקום, ומביאים – בצורה נקייה עד קלינית, ללא קלוז-אפים או טריקים של עריכה או צילום – מסע של בלבול שקורס לתוך עצמו.
רותם קינן, בתפקיד הראשי של עודד, הוא הברקת ליהוק שלא תאומן ובלי קשר מצליח במשחק עדין ומלא ניואנסים שעובר מין הקומדיה אל היאוש ויותר מפעם אחת משלב את שניהם ביחד. אני לא הכרתי אותו לפני (ומעניין לדעת כמה אנשים יצפו בסרט ויחשבו שהם צופים באיתי טיראן, שהדמיון הפיזי בינהם רב) והתמוגגתי ממנו.
הסרט לא חף מבעיות. הוא לעיתים נותן הרגשה שהוא מאוהב בסיטואציות האבסורדיות ונטולות הפואנטה שלו ומזניח איזושהי התקדמות אחידה, אך טביעת האצבע היחודית של קולירין מביאה ליופי גדול. כולי תקווה שהסרט יעמוד בפני עצמו ולא כהמשך ל"ביקור התזמורת", שאולי חולק את אותו הומור, אך יוצא לסגנון אחר לגמרי. הרבה יותר "יהודי טוב" מ"פארגו", לצורך העניין.

ובפינתנו: מה רואים מחר, ביום ראשון:
ובכן, דווקא יום ראשון הוא יום חלש יחסית. ישנה הקרנה נוספת של "משתף פעולה" שאני אהבתי עד מאוד ואני ממליץ עליו בכל לשון; "נעצר באמצע הדרך" הגרמני שזוכה להמלצות נרחבות; הקרנה שנייה ל"סוס אפל" של סולונדז; בגזרת הקולנוע הישראלי אמליץ על "מערבולות" ואזהיר מפני "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן".

תגובות

  1. לביא הגיב:

    וואו! אני ממש לא מסכים איתך לגבי "הפלנטה הבודדה". אבל זה בפעם אחרת, כבר מאוחר.
    לפני כמה ימים ראיתי את "דרייב", וזה באמת סרט אדיר. הבאזז מסביב לסרט מתאר אותו כסרט אקשן אומנותי, "מהיר ועצבני" לאנשים חושבים. אני לא יודע עד כמה הסרט עונה לתיאורים האלו, אבל הוא עדיין סרט מעולה. זה בכלל לא סרט אקשן בעצם, יותר מותחן מסוגנן עם בימוי אדיר ושימוש מרהיב במוזיקה. תהנה!

השאר תגובה