• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

חמישה דפים חדשים שצריכים להיפתח לכבוד השנה החדשה

3 באוקטובר 2011 מאת אורון שמיר

ראש השנה הוא זמן מצויין להתחלות חדשות. נחמד להחליט החלטות פרטיות וליישם אותן באופן אישי, אבל גופים גדולים יותר זקוקים לאיזה פוש קטן כדי לעבור למסלול הנכון. הנה חמישה ציבורים שחייבים להשתחרר מאיזה דעה קדומה או לשבור איזה הרגל מגונה ואז לפתוח דף חדש ונקי בנושא מסויים.

הקולנוע האמריקאי – תסביך אב

האמת המרה היא שלקולנוע האמריקאי המסחרי, המכונה לעיתים "הוליווד", יש יותר הרגלים מגונים מאשר לדמות ראשית בסרט של טוד סולונדז. כמו למשל תאוות בצע, נטייה לשבלוניות, מוסר השכל כברירת מחדל, צביעות בנוגע לעירום ואלימות, רימייקים עבשים, המשכונים מיותרים, ועיבודים מיידים מדי לכל ספר שלישי שאי פעם נכתב – אם למנות כמה. אבל לי אישית הכי מפריע בשנים האחרונות עניין תסביך האב. בכל פעם שראיתי סרט אמריקאי בו לגיבור יש שני הורים והוא דווקא בסדר איתם, אוטומטית אהבתי את הסרט יותר. כי בכל הסרטים אחרים הפתרון היחידי שהתסריטאים הצליחו להעלות בדעתם הוא יצירת יחסים "מורכבים" בן אב ובנו. רוצה שהדמות שלך תהיה עמוקה? תסביך אב. פגומה רגשית? אין אב. חסרת מנוחה? כנ"ל. נקודת מפנה מעניינת? משהו קורה עם אבא שלו. שלא לדבר על גל סרטי הקומיקס וגיבורי העל, הידועים ביתומים המחפשים לעד אחר תחליפים ואשר הפכו למעשה לסופר-גיבורים בגלל אירוע טראומתי שקשור בהוריהם. בקיצור, אמריקאים יקרים, הבנו שהיה לכם נשיא מחורבן בשמונה השנים הראשונות של העשור הקודם, שאין לכם מנהיג וכל הבולשיט הפסיכולוגי בגרוש הזה. אבל מה בדבר אמהות שרוטות? דודה מביישת? שכן חשוד? הכל רק לא עוד סצינת פלאשבק של משחק תפוס וזרוק עם כדור בייסבול.

הקולנוע האירופאי – שוטים ארוכים

שוטים ארוכים זה מאוד יפה. זה וירטואוזי. זו הפגנת כוח מעוררת השתאות של במאי, צלם וכל מי שנלכד בעדשה בדרך כלל. בקיצור, זה אחלה. כשזה קורה פעם-פעמיים בסרט. אולי שלוש או ארבע. אבל אחרת זה פשוט נראה כאילו העורך שלכם בפנסיה, או בהפסקת הסיגריה הארוכה בעולם. כל האפקט הולך לאיבוד והכל מוחלש וסתם מותח את סבלנותם של הצופים. נכון, במאי גדול יעשה פלאים גם מסרט שכולו שוט אחד. אבל כמה כאלה יש, בינינו? במאים גדולים, הכוונה. היתר בעיקר רוצים להיות, או חושבים שהם כאלה. אז בדיוק אליהם מופנית הבקשה לדף חדש, או במקרה הנ"ל – שוט חדש. כי לחתוך, רק מדי פעם, לא אומר שאתם לא אירופאים. או אפילו, חס וחלילה, עושים וידאו-קליפים שאמריקאים קוראים להם בטעות "סרטי קולנוע”. לחתוך פירושו להבין באמת את אמנות הקולנוע – שילוב בין צילום לעריכה. שני אלמנטים שלא קיימים בשום אמנות אחרת. בעיקר לא תיאטרון, זה שמנסים להידמות אליו כאשר כופים את המצלמה על השחקנים. כן, עריכה. הכלי הזה שמאפשר לסיים את השוט כשהוא מסתיים ולעבור לשוט הבא, במקום לחכות עוד 5 שניות מיותרות. שניות שמצטברות ומצטברות לרגעים ארוכים, שכאילו נוספו אל הסרט בשביל שיחצה בקושי את רף 90 הדקות המיוחל.

הקולנוע הישראלי – מחסור במיינסטרים

הקולנוע הישראלי בפריחה חסרת תקדים. הסרטים הישראלים מצליחים בחו"ל, הביקורות אוהדות ומי לא בא? הקהל. כלומר, הוא בא. לאיזה שניים-שלושה סרטים בשנה שהופכים ללהיטים בקנה מידה מקומי. מה שהופך את שאר הסרטים, חלקם זוכי פסטיבלים בינלאומיים, לדי זניחים. האם הקהל אשם במצב האבסורדי הזה? נדון על כך בסעיף הבא, אבל צריך שניים לטנגו, אז נתחיל עם המוביל. משום שאותו קהל הוכיח שכאשר מספקים לו את מבוקשו, נשברים שיאי הכנסה בקופות (רמז: "זוהי סדום”). הרי לא יכול להיות ששלושה רבעים מסך הסרטים שמופקים כאן עונים לטעם של חברי פאנל שיפוט בפסטיבל שקר-כלשהו ממדינת המצאה-מוחלטת ורק רבע מהם מתאימים לקהל רוכשי הכרטיסים הישראלי. "סיפור גדול" ו-"הערת שוליים" הוכיחו שאפשר גם להצליח בפסטיבלים בעולם וגם לקבל חיבוק בישראל. אבל כאשר הז'אנרים המובילים עד לפני שנה-שנתיים היו דרמות משפחתיות קטנות, חרדים הומוסקסואליים, או סרטי מלחמת לבנון – אין פלא שהישראלי נשאר בבית. עבורו זה לא אקזוטי, זו אקטואליה יומיומית. יש להגביר את מגמת ההתרחבות שעוברת על הקולנוע הישראלי בשנתיים האחרונות. צריך עוד קומדיות, עוד סרטי אימה, עוד אקשן, עוד ז'אנרים מושכי קהל. צריך מיינסטרים אמיתי בקולנוע הישראלי. אחרת יש לנו רק שוליים.

הקהל הישראלי – התנהגות בבתי הקולנוע

נתחיל בכך שמישהו כאן צריך להתעורר ולהבין שנגמרו שנות התשעים ושהקולנוע כאן רלוונטי וחשוב הרבה יותר משנותנים לו קרדיט. נעשים בישראל יותר משניים-שלושה סרטים טובים בשנה ובלעדיכם המספר לא יגדל, אלא להיפך. אבל כבר נתנו בראש ליוצרים, הכל יסתדר מעכשיו. אז כדאי שאחרי ההתעוררות וההבנה, בשלב שבו הקהל מחליט לצאת מהבית ולהגיע לבית הקולנוע, הוא יתנהג כאילו הוא מגיע לבית קולנוע. לא לבית מרפא, לא לבית זונות, ובטח שלא לסלון של החבר'ה. לבית קולנוע, בו יש עוד אנשים מלבדכם. אנשים ששילמו כדי לראות את הסרט, לא את המסך המסנוור של הטלפון הסלולרי שלכם, בזמן שאתם משחקים אותה חשובים ואז מגלים שאף אחד לא סימס לכם כבר חמש דקות שלמות. שאר האנשים באולם רוצים גם לשמוע את הסרט, לא את הפטפוטים שלכם על כמה נורא שההיא קנתה בדיוק אותה שמלה כמותכן (הערה לכל הגילאים והמינים). ובאשר לחושים אחרים, תהיו בטוחים שהאנשים היושבים לפניכם לא מעוניינים שתבעטו להם בגב ובטח שאינם חפצים להריח את כפות הרגליים שלכם, אינעל העולם. אתם יודעים מה – אפילו לא אכפת לי אם אתם באמת חסרי תרבות או כבוד בסיסי לזולת. תזייפו את זה. תעשו כאילו אתם מבינים שכך צריך להתנהג. אולי משהו יחלחל.

בעלי ומפיצי בתי הקולנוע – היחס המזלזל בקהל

במדינה מתוקנת הייתי מוחה על כך שמדובר באותם אנשים, כלומר שנוצרו כאן תאגידים אנושיים שהם גם בעלי האולם וגם מפיצי הסרט שמוקרן בו. מה שאומר שתשעים אחוז מהכסף ששילמתי על כרטיס קולנוע, הולך לאותו הכיס. אבל אנחנו בישראל, אז נתמקד בתקלה החמורה השניה – הזלזול בקהל. זה ששילם ממיטב כספו כדי לראות סרט. נשמע פשוט, אבל המחדלים רבים הם. זה מתחיל עוד הרבה לפני שלב קניית הכרטיס ואני שב ולא מפריד בין מפיצים לבעלי האולם. בין אם זה בשמות העבריים המטופשים, בהחלטות להקרין אך ורק בתלת-מימד או רק בדיבוב עברי, במיעוט בתי הקולנוע באיזורים רבים מדי בארץ, בהבאת סרטים שכבר אי אפשר למצוא בטורנט מרוב שהם ישנים ובעיקר בעוד ועוד זבל שמיובא ארצה במקום סחורה חמה מפסטיבלים, או סתם משהו מעניין. אחרי שכבר קנינו כרטיס לסרט הישן עם השם הטיפשי שהיינו יכולים לראות באינטרנט, מגיע שלב השירות הלא-מדהים. החל מהמחירים הגבוהים, דרך האבסורד שבלקחת עמלת הזמנה באינטרנט למרות שדווקא חסכתי לכם כח אדם וכלה במונופול המגוחך על פופקורן ושתיה והסדרנים שבהרבה מקרים שמים עליך פס, בפעם האחת מתוך אלף שאתה זקוק להם. בטורנט זה לא היה קורה.

שתהיה שנה טובה לכולם, שנה של שינויים קטנים שיובילו לתמורה גדולה, תרתי משמע.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.

השאר תגובה