עלו השבוע: "סופר 8", "קאטפיש" ועוד שניים

ארבעה סרטים חדשים ישטפו החל מהיום את מסכי הקולנוע בארץ. אם כי במקרה של אחד מהם, אולי התיאור המדוייק יותר יהיה ירטיב קלות, בגשם מקומי המוגבל למספר מסכים מצומצם למדי. זה משונה מפני שזהו דווקא הסרט השני הכי מדובר שעולה השבוע לאקרנים.

על "קאטפיש" ("Cafish") יכולתם לקרוא כאן בבלוג מאז ראשית ינואר 2011. או בבלוגי קולנוע אמריקאים אשתקד. שנה וחצי לאחר בכורתו ובדיוק שנה מאז היה הסחורה הכי חמה ומדוברת, מגיע המותחן התיעודי של שלושה קולנוענים צעירים מניו-יורק אל ארצנו הקטנה. למה? לא יודע. אני רק יודע שכל מי ששמע על הסרט ורצה לראות אותו, כבר בטוח עשה זאת. ואני גם יודע שכל מי שירצה לראות אותו עכשיו, יצטרך להגיע לסינמטק ירושלים או סינמה סיטי גלילות. כל השאר, שיסתדרו. מי שכן יגיע לגלילות/המושבה הגרמנית בירושלים, ימצא אותו תחת השם "קטפיש", בלי הא' כך נדמה לי ותחת הטגליין – "הסרט שכל העולם מדבר עליו". אירוני איך סרט שכל כולו הונאה אחת גדולה בעיניי, מופץ באופן הוא מופץ. חשיפת פרטי העלילה היא ספויילר רציני ואין בסרט הזה שום דבר מלבד הטוויסט, אז אני שב ומזמין את כל המעוניין אל הסקירה שלי עליו במסגרת פרוייקט דוקומנטרי משולש שאז קראתי לו "אמיתי או מזויף?".

הסרט המפומפם יותר של סוף השבוע הוא כמובן "סופר 8" ("Super 8") סרט ההתבגרות/מפלצות/מטא-קולנוע של הבמאי ג'יי ג'יי אברהמס ("סטארטרק", "אבודים"). בעיירה אמריקאית קטנה אנו עוקבים אחר חבורת ילדים שיוצאת באישון לילה לצלם סרט במצלמת הסופר-8 הביתית, אשר קולטת בעדשתה תאונת רכבת מחרידה עם השלכות מסתוריות ועל-טבעיות. המחווה הספק-פארודית הזו לקולנוע של סטיבן ספילברג פתחה את פסטיבל הקולנוע ירושלים, אז שרבטתי עליה כמה מילים לא מחמיאות, עבור העכבר. את דעתו המקיפה יותר של אור תוכלו לקרוא כאן.

עוד מאמריקה ושוב בנושא התבגרות, מגיעה אלינו דרמת התיכון בעלת השם העברי המטופש "סטטוס: ידידים" ("The Art of Getting By"), בה מככבים פרדי היימור (וואו! איך גדל הילד…) ואמה רוברטס (שכבר אמרתי בעבר שכנראה אליה התנקזו כל החן והכישרון במשפחת רוברטס). הוא נער בודד ומיוסר שאיכשהו מסתדר בתיכון, היא יפה ומקובלת אך מתחת לפני השטח די מלנכולית בעצמה. הם מתיידדים ואת ההמשך אתם כבר מבינים (לא שזה רע, אני קצת רוצה לראות את זה עכשיו). זהו סרטו הראשון באורך מלא של גבין ווייסן, אשר גם כתב את התסריט.

אחרון חביב הוא "אלמאניה שלי" ("Almanya – Willkommen in Deutschland"), המביא את סיפורה של משפחת טורקית אשר היגרה לגרמניה בשנות השישים ויוצאת למסע שורשים אחרי יובל של נסיונות השתייכות. לבמאית קוראים יסמין סמדרלי והיא אף חתומה על התסריט יחד עם נסרין סמדרלי. לשחקנים יש שמות נפלאים אף יותר, כמו למשל פאהרי אוגון יירדים, ודאט ארינקין והחביב עליי – דמט גול.

אם למישהו או מישהי כבר דעות על מי מן הסרטים, איזור התגובות פתוח לרווחה.