• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

"סופר 8", סקירה

28 ביולי 2011 מאת אור סיגולי

נפתח בטרונייה – בחירה בעייתית הייתה לפתוח את פסטיבל הקולנוע של ירושלים עם "סופר 8". לא בגלל איכויותיו של הסרט דווקא, אלא יותר בגלל אופן ההקרנה. המסך הגדול והחגיגי של בריכת הסולטן שנאבק גם באורות העיר שמסביב לא שורד סרט שחלקו הגדול מצולם באפילה, ועולם הסאונד המאסיבי שהוא כל כך משמעותי לסרט מסוג זה נשמע צורם ומוגזם עם מערכת הקול של המתחם. גם המתח שנבנה בסרט קצת מטשטש באווירת הפיקניק של הפתיחה – שהיא חוויתית ונעימה במהותה – אך לא למותחן אקשן מהז'אנר של "סופר 8".
אבל כידוע כשהסרט טוב הוא יכול להתגבר על המכשולים האלה. המקרה של הסרט לשמו התכנסנו לא מבטל את העובדה הזאת.

(הסקירה נטולת ספויילרים)

כדאי לשים את הדברים בקונטקסט – "סופר 8" הוא סרט ילדים. לא רק בגלל שהוא מתעסק בילדים, אלא בגלל שכל חווית הצפייה שלו מוכוונת בעיקר לגילאי חטיבת הביניים. וזה לא נכתב כדבר שלילי בכלל, אפילו להפך. כסרט שנדמה שנשען על "הגוניס" ו"מלחמת הכפתורים", סרטו החדש של אבראמס חוגג סוג של קולנוע שכמעט אינו בנמצא – סרט לילדים (נערים) שרוצים להרגיש כמו מבוגרים ומצליח לא להעליב את האינטליגנציה של אף אחד, או להתפלש בעצלנות תסריטאית וקולנועית כפי שכבר למדנו לקבל בהכנעה מסרטי הקיץ (אני מדבר אליך, מייקל ביי).

אבות וילדים - צ'ק. פה פעור מעט עם מבט פוטוגני למעלה - צ'ק. ספילברג יכול לישון בשקט.

זהו כבר הסרט השלישי שאבראמס מביים שמסב לי הנאה גדולה. אחרי "משימה בלתי אפשרית 3" ו"סטארטרק" שאמנם היו רחוקים מלטלטל את עולמי אבל הפכו בקלות לצפיות בידוריות שגם לא גורמות לי להרגיש רע עם עצמי (אני מדבר אליכם, אדוארד וג'ייקוב). אם מחשיבים גם את הסרט שהפיק למאט ריבס "קלוברפילד", שכל רגע שעובר רק מרגיש כאילו היה זה אבראמס שביים אותו, אז זה כבר ארבעה. איך שלא תסתכלו על זה זהו הישג גדול, לפחות בתפיסה שלי. לא שאבראמס הולך לדחוק את את שון פן, פאסבינדר או סקורסזה מרשימת הבמאים האהובים עלי, אבל בתוך הקולנוע האמריקני הבידורי המתנוון של השנים האחרונות הוא מקבל מקום של כבוד מבחינתי.

ועוד משהו בנימה אישית – כשהייתי בן 12 קנו לי מצלמת וידיאו. זה קרה שנה אחרי שהכרזתי על עצמי כפילם-באף ושנתיים לפני שהחברים שלי התחילו לקרוא לי דוסון. ב1995 קווין וויליאמסון פרץ לעולם הקולנוע עם התסריטים שכתב ל "צעקה" ו"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" כמו לאותה סדרת נעורים. הילדים של "סופר 8" עומלים על סרט זומבים. אנחנו, לעומתם, צילמנו את סרט הסלאשרים האולטימטיבי (שלא הושלם מעולם, לצערי, אך סיקוונס הפתיחה המפואר לצלילי "רד רייט הנדס" של ניק קייב, בו נרצחת תמר מונטנו בבית של גיל פז ברחוב המגדל בטבעון הייתה יכולה לשנות את עולם הקולנוע הישראלי אם הייתה לה מספיק חשיפה. נשבע לכם). מה שאני מנסה לומר שכבר מנקודת הפתיחה אני הרגשתי קרוב לסרט. וכל מה שהרגשתי בעת הצפייה זה שאם הייתי רואה אותו בגיל 14-15, הוא היה הופך לאחד הסרטים המשמעותיים בחיי. נראה לי.

ולאחר שהוצאתי את זה, לגבי הסרט-
הנצחון הבאמת גדול של אבראמס ב"סופר 8" הוא קודם כל ליהוק הילדים. השחקן הראשי, בחור בן 15 העונה לשם ג'ואל קורטני, הוא תגלית מטורפת. הוא מזכיר את כל מה שמקסים בקורט של "גלי" בלי החלקים המעצבנים. הוא משחק נפלא את ג'ו (בן דמותו של אבראמס, סביר להניח) ועובר את כל מכשלות התסריט של קיטש וחרדה באופן מעורר השתאות. הצלע הנשית של הסרט המגולמת על ידי אל פאנינג ("אי שם" וגם אחותה הצעירה של דקוטה מ"מלחמת העולמות" ו"קוראים לי סם") יפה בצורה קצת בלתי אפשרית ומחזיקה את המסך בלי להתאמץ. גם ריילי גריפית'ס, בתפקיד החבר הכי טוב של ג'ו, יוצא מן הכלל. דווקא המבוגרים קצת חיוורים אבל זה לחלוטין בסדר מכיוון שהם כן עושים עבודה סבירה.

רק שלא יגמור לנו כמו היילי ג'ואל אוסמונט ומאקולי קאלקין. ג'ואל קורטני.

אם "שון אוף ד'ה דד" הוא 'קומדיה רומנטית עם זומבים', "סופר 8" הוא 'סרט התבגרות עם מפלצת'. כמו בסרטים מהסוג הזה, האירועים המוזרים הם רק קטליזטור לתהליך ההתבגרות של הגיבור. הפעם מדובר בילד שאמו נהרגה בתאונת עבודה ומאז יחסיו עם אביו נשארו מרוחקים (וכאן הזמן לשאול שאלה חשובה – האם סטיבן ספילברג מחתים את הבמאים להם הוא מפיק על חוזה שבו הם מחוייבים להכניס מוטיב של יחסי אב-בן בסרט? כי זה הופך להיות מוגזם קצת).
באספקט הזה צפה ועולה חולשתו של הסרט. בהתחלה אנחנו רואים את ג'ו הצעיר יושב לבדו על נדנדה יום לאחר מות אימו. אחת השכנות מביטה בו מהחלון ומביע את דאגתה על הילד הקטן והרגיש. למרבה הצער, הדאגה הזאת לא עוברת לצופה. אם הסיפור הוא על ילד שלא מצליח להתאושש ממות אמו וחייב לשחרר את הזיכרון (כפי שאחת הסצינות לקראת סיום הסרט מעידה באופן בלתי ניתן לפרשנות), הסרט אינו אפקטיבי. ג'ו איננו נחווה כמוכה יגון. מכיוון שאנחנו לא מכירים את התנהגותו לפני המוות אנחנו לא יודעים אם חל בו איזשהו שינוי ובמהלך הסרט עצמו הוא ילד נורמטיבי לכל דבר – הוא חברותי, פופולרי ואחראי. הוא לא מתבודד, הוא לא חסר יציבות והוא לא עצוב בצורה קיצונית. גם דמות אביו, מעבר לסצינה קצרה בה הוא נתפס בוכה בשירותים (אחת מתוך בנק הקלישאות של הסרט), לא מדוכא יוצא דופן. כולם סביבו מדברים על העצבות שלו ודואגים לו, אבל זה לא באמת חוצה לקהל.
לכן כל המשמעות הרגשית – שבתחילת הסרט מקבל תוקף בסצינה רפלקיסיבית למדי – לא משאירה חותם. לכך מצטרפת העובדה שהמערכה האחרונה מהירה וחפיפניקית מדי, ולכן המוסכמות הקולנועיות והקלישאות הסיפוריות שהסרט הלך לתוכם בראש מורם ובמודע, ולכן הקהל איתו, נראות פתאום קיצוניות מדי ומסומנות מדי והקהל עלול לעקם את פיו בתחושה שכזה כבר ראינו והתרגשנו יותר בעבר (אי.טי., אני מדבר אליך).

ולמרות זאת, הסרט עבד עלי רוב הזמן. קודם כל כי הוא מצולם ומעוצב נפלא (סצינת תאונת הרכבת סוחפת ומטלטלת יותר מכל שבע השעות שהם סדרת הרובוטריקים גם יחד), הילדים שכיף להיות במחיצתם, ההומור ששזור בסרט נהדר ובעיקר כי הבעיות של הסרט מתגמדות לעומת הלב הגדול שפועם בו. חוץ מזה, לא יעזור בית דין – איחוד מחודש בין אב לבנו שמצאו את דרכם זה לזה יגרום לי לנצח ליבב כמו תינוקת.

לצופי הקולנוע האדוקים מבנינו שכבר עברו את גיל 25 סביר שהסרט לא ישאיר חותם ואפילו יחווה כקצת משומש. אך הצעירים יותר, כאלה שלא בולעים כל סרט המשך עמוס מימדים ומבקשים עוד, סביר להניח שישאבו הנאה רבה והתרגשות גדולה מהסרט. אולי נותר רק לקוות שעוד נותרו כאלה.

תגובות

  1. בעוד שלושה שבועות, כאשר הסרט יעלה רשמית לאקרנים, אני מבטיח את פוסט "השאלות הלא פתורות של סופר 8". אם מישהו מצליח להסביר לי אותן, אני חוזר בי מן ההשמצות ומודיע שזה הסרט הגדול בכל הזמנים.

  2. תוכל בבקשה לקרוא לזה "סופר 8 שאלות לא פתורות על סופר 8"?

    1. יש לי יותר משמונה… אפתח עם אחת נטולת ספויילרים שלא תופיע בפוסט העתידי – איך זה יכול להיות שהמשפט שלך על סרט הסלאשר שלכם מעורר בי יותר התרגשות כחובב קולנוע מאשר כל ״סופר 8״ גם יחד? איך זה שאת תמר מונטנו וגיל פז אני רוצהלהכיר, בעוד רוב הילדודס מהסרט גרמו לי לרתיעה? כל הנתונים הרי לטובת הסרט. הוא סרט קולנוע והסיפור שלך הוא שורת טקסט. ובכל זאת היא מנצחת. מוזר…

  3. איתן הגיב:

    ראיתי את הסרט היום, ואני אשתדל להעלות עליו פוסט אצלי בימים הקרובים. בינתיים אומר משפט אחד: סרט לא רע בכלל, ואפילו די אפקטיבי ברגעים מסוימים, אבל: סרט מפלצות+סרט דיספנקשיונל פמילי, וגם סרט בו המפלצת לוקחת את קורבנותיה למקום מסתור, שם תוכל לזלול אותם בשקט?
    בונג ג'ון הו כבר עשה את זה, והרבה יותר טוב.

    1. "בונג ג'ון-הו כבר עשה את זה יותר טוב" היה המשפט שלי אחרי שצפיתי ב"זודיאק" ב-2007 ("זכרונות מרצח" הוא מודל 2003 לדעתי). אבל בונג תמיד עושה הכל יותר טוב, אין סיבה שאחרים לא יוכלו לפחות לנסות 🙂

  4. ליאור הגיב:

    ראיתי סוף סוף, ובהחלט נהניתי, מכל הסיבות שרשמת בפסקה הלפני אחרונה, ולמרות הסוף הדי מאכזב עקב עודף קיטשיות. ציון לטובה במיוחד לאל פנינג ולבימוי רב הדמיון של אברהמס, להבדיל מהתסריט הבעייתי, וכמובן לסרטון המרגש במיוחד בקרדיטים, שמקהה כמעט לחלוטין את טעם הקיטשיות המר של סוף הסרט.
    לסיכום, אברהמס הוא כשרון עצום, למעשה הוא במאי האקשן האמריקאי היחיד בדור הזה שיכול להתחרות בבמאי האקשן הבריטים הגדולים שהשתלטו על הוליווד, אבל הוא יהיה חייב להשיג תסריטים יותר טובים לשם כך.

השאר תגובה