"היו זמנים באנטוליה", סקירה

קשה לי להחליט כיצד לגשת לדיון בסרטו האחרון של נורי בילגה ג'יילן (צ'יילן?) – האם כסרט העומד בפני עצמו, כפי שראוי בעיקר ביצירות בעלות עוצמה רבה כמו זה, או כחלק מן המכלול של פסטיבל ירושלים בו הוצג הסרט, מה שהפך אותו במידה רבה לתגובה לסרטים האחרים שהוצגו.

אם כי בשני המקרים, נקודת המוצא לעיסוק שלי תהיה זהה ושאולה דווקא מציטוט של במאי שהתארח בפסטיבל עם סרט אחר, בלה טאר: "אני באמת מאוד אוהב את הדמויות שאני מציג". עקרונית, אין דבר פשוט יותר מאהבה של במאי לדמויות שלו וזה אמור לבוא באופן טבעי. מאידך, האדרה אמיתית של הדמויות לא רק כסוכני פעולה בסיפור אלא כבני אדם, בעלי תאוות חיים והתנהגות ייחודית, היא דבר נדיר יחסית בקולנוע. ז'אן רנואר, מי שנחשב לאב הרוחני של הניאו-ריאליזם והגל החדש, ביסס את הקולנוע שלו בעיקר על הבנה ואהבה לדמויות, גם לעלובות ולפגומות ביותר שבהן.

אל מול האלימות והניכור ששולטים בקולנוע המערב-אירופאי של השנים האחרונות, יצירה מלאה באהבת אדם כגון היו זמנים באנטוליה היא יותר מחוויה קולנועית – היא מעשה מרומם נפש של ממש. במידה זו, איני מבין את השוואה למיכאל האנקה בתוכניה – בעוד האנקה מעניק לדמויות שלו רגעי חמלה (בחלק מסרטיו) אך מתמקד ביצר האלים ופשעי החברה, ג'יילן אומנם מציג בעיות של אלימות וריקבון, אך מתמקד בחמלה האנושית. נכון, צפייה בסרט של שעתיים וחצי המתנהל בקצב איטי עד איטי מאוד אינה חוויה קלה, אך אחת לכמה דקות הסרט מעניק רגעים של חסד מופלא לצופים שלו, רגעים המתחברים ליצירה אחידה בעלת מספר אמירות אך עבורי – בעיקר עוצמה רגשית גדולה.

מבחינה קולנועית, אני מחלק את הסרט לפרולוג ושני חלקים. הפרולוג, המופיע לפני כותרת הסרט, הוא מחווה/פרידה מן הקולנוע הישן של ג'יילן. שוט יפהפה אך לא ברור לפרקים, בו רואים גברים יושבים בחדר מבעד לחלון מבלי להבין את הנאמר, אם אכן נאמר משהו. ג'יילן ביסס את מעמדו בזכות סרטים עתירי שתיקות שיצרו אווירה דרך תנועות שוטים ארוכים והתבוננות במתרחש. אחרי פתיחה זו, מתגלה לפתע סרט עתיר בדיאלוגים, גם אם השפה הויזאולית המדוייקת של הבמאי לא נזנחת לרגע.

לחלק הראשון של הסרט אני קורא "חושך" או אפילו "רמברנדט" (בתוכניה כתבו גם שעלו השוואות לורמיר, אבל סרט שמכיל יותר משעה רצופה של פריימים חשוכים ברובם מזכיר את האמן ההולדני האחר). באפלת הלילה, חבורה של גברים יוצאת לחפש גופה – הקבוצה מורכבת משני החשודים שהודו ברצח אך לא זוכרים את מקום הקבורה המדויק, מפקד משטרה ושוטרים נוספים, התובע המחוזי, רופא ולווי צבאי. בין חיפוש עקר אחד לחיפוש עקר אחר, אנו לומדים להכיר דרך שיחות חולין, לכאורה, פרטים על חיי הדמויות, המתחברים אט-אט לסיפורים אשר יובילו לפורקן רגשי בחלקו השני של הסרט. מלבד השפה, הדימויים שיוצרים בחושך ג'יילן והצלם שלו, גוקהן טיריאקי, מרהיבים בפנים עצמם. לעיתים הם יוצרים עניין והזדהות עם דמות אשר אינה מעורבת בשיחה ולעיתים משתמשים בשילוב בין הטבע לחושך על מנת לייצר דימויים בלתי נשכחים, המתפקדים כחוליות חשובות במבנה הסרט וגם כפרגמנטים מופלאים, כגון השימוש שלהם בסופת ברקים קצרה או בתפוח שנפל מעץ.

החלק של "החושך" מסתיים בהארה דתית (חילונית) טהורה. בארוחת לילה בכפר קטן מתחוללת הפסקת חשמל. במהלכה, מגישה בתו של בעלת הבית תה לנוכחים. אישה יפה זו נראית כמלאך מן הציור הנוצרי האירופי ומעניקה לכל אחד מן הנוכחים בחדר רגע של גאולה. זוהי אחת מן הסצנות המיסטיות-ריאליסטיות היפות הזכורות לי בקולנוע וחבל להכביר עליה במילים כאשר עוצמתה טמונה בשילוב בין הקונקרטי למופשט.

לאחר סצנה זו (והפסקה להחלפת גלגל שבאה בעיתוי מדויק) האור מתחיל לעלות ומשנה לא רק את המראה של הסרט. פתאום, טון קומי-אבסורדי נפלא חודר לעשייה הקולנועית, אך לא על חשבון בניית הדמויות. המשברים האישיים בעלילות המשנה הופכים ברורים יותר כמו גם הצורות השונות בעזרתן דן הסרט בהסתרת האמת המדויקת. בדרך שבה הדברים מסופרים, הסתרה הנעשית תמיד ממקום של ניסיון לעזור, או במקרה הכי גרוע בניסיון לחמוק מן הקשיים הביורוקרטיים. בהערת שוליים, מעניין לראות כי הביורוקרטיה בסרט קשורה באופן ישיר אל הליווי הצבאי ולחייל המגלה בקיאות טוטאלית במרחקים גאוגרפים.

לאורך חלקו השני של הסרט עולה לפעמים התחושה כי הוא נמשך יותר מן הנדרש ומאריך את העלילה שלא לצורך. אך בכל פעם שזה קורה, יוצר ג'יילן שיא רגשי חדש ומפעים, המצדיק את הסצנה שקדמה לו. הכל מסתיים בדימוי פשוט המהווה מבט מלא עצב וחמלה על סצנה פשוטה, המכניסה משחק של ילדים לתוך אחת מן הסיטואציות העצובות ביותר בסרט – וזה סרט שיש בו הרבה מאוד גוונים שונים של עצב.

כפי שאורון ציין, כותרת הסרט מרמזת על היותו סוג של מערבון מודרני. כמה מעלילות המשנה היו יכולים להוות בסיס למלודרמות. יחסה של היצירה לשכתוב המתמיד של האמת הזכיר לי את הקולנוע של עבאס קירוסטאמי, לשפה הויזאולית שלו יש הדהודים רבים בסרט – אך דומה כי ג'יילן מספר סיפור ייחודי משלו דרך עלילה לא מקורית במיוחד, אך כזו בה כל פרט משוייף עד לכדי שלמות. התוצאה היא יצירה שהמשיכה לגדול בי זמן רב לאחר הצפייה. באתי לסרט עם ציפיות גבוהות ולאחר המלצות רבות, אך הוא עדיין הפתיע אותי לטובה באופן נדיר.