• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פסטיבל ירושלים 2011: הסוס מטורינו

10 ביולי 2011 מאת עופר ליברגל

מוזר ומפליא לפגוש את בלה טאר – בן אדם שהוא מצד אחד חביב ובעל אבחנה חדה על העולם ומצד שני נראה כאילו הוא לקוח מספרה אחרת. אולי זה בעיקר נובע מן הסגנון הקולנועי המאוד ייחודי שלו, סגנון שמגיע להקצנה ולהפשטה בסוס מטורינו, סרט עליו הצהיר טאר לפני ההקרנה כסרט הפרישה שלו.

הסרט מתחיל בסיפור אודת ניטשה, שראה עגלון מתעלל בסוס אשר סירב לפתע לזוז. הפילוסוף ניגש על הסוס ודיבר עימו ואז שקע בטירוף שנמשך עד יום מותו. מכאן והלאה, ניטשה לא יהיה נוכח בסרט. טאר מתעניין בגורלו של הסוס. או ליתר דיוק, בגורלה של סוסה המפסיקה בהדרגה לעבוד ואחר כך גם מסרבת לאכול. הסוסה היא אחת משלושת הגיבורים של הסרט, יחד עם בעליה- אב ובת החיים ביחד בבקתה בלב שום מקום וחיים רק על מים, תפוח אדמה אחד ביום ומשקה אלכוהולי.

הסרט עוקב אחרי ששה ימים בחיי הדמויות, כאשר בחוץ מתחוללת סערה עזה. מלבד הרוח, דבר כמעט אינו זז בסרט. הקולנוע של טאר תמיד הורכב משוטים ארוכים והתרחשות מינימליסטית, דבר הבולט בסרט זה אף יותר מסרטיו הקודמים. האב והבת כמעטו אינם מדברים בניהם (ישנם שני מקרים במהלך הסרט בו הם זוכים לביקור מצד דמויות שכן מדברות) והקיום שלהם מורכב בעיקר משגרה חוזרת, שחלקים ממנה אנו רואים שוב ושוב.

אלא שכל יום הוא מעט קשה יותר מקודמו ואיום קיומי מתחיל לחלחל אל הסרט. במידה רבה מדובר בסרט המתאר תהליך הפוך לתהליך הבריאה וברגעיו האחרונים האפלה משתלטת על המסך. עד אז, הקצב האיטי, הכמעט-היפונטי של טאר, יוצר אווירה ייחודית, אשר יכולה לשמעם מאוד או להוות חוויה רוחנית. באופן נדיר, דומה כי הפעם רוב הקהל שנכח בהקרנה התמסר לסרט ונרשם מספר מזערי יחסית של נטישות.

הסרט של טאר מתאר אולי עולם קשה, אך ביסודו הוא סרט אופיטמי ואוהב, אודות הרוח האנושית שלא מוותרת ונאחזת בחיים בכל מחיר. זוהי גם הצדעה לאנשים הפשוטים העובדים קשה. כמו בכל סרטיו של טאר, המימד הרגשי של הסרט נהיה חזק יותר ככל שהסרט מתקדם ופורס את הדמויות שלו בדייקנות רבה יותר.

קשה להסביר את הקולנוע של טאר למי שלא צפה בו – זה לא רק צילום מוקפד בשחור-לבן ותנועות מצלמנה איטיות, לא רק העמדה מופתית של דמויות מול הרקע ומול מזויקה. זוהי צלילה לאזור אחר בעולם, אזור הקיים בנקודה שהיא על זמנית, אף כי הוא מתאר התרחשות שיש בה מימד נרטיבי. זהו מעבר לעבר הנקודה הבסיסית ביותר של קיום אנושי. בסרט זה טאר לא נזקק לאלגוריה פוליטית או לעלילה המערבת פשע – הוא רק מציג את החיים הפשוטים ביותר שניתן לדמיין באמצעים מינימליסטים, אך מורכבים מאוד. הקולנוע של טאר הוא פילוסופי ורוחני מצד אחד, אך הוא תמיד פונה בראש בראשונה לרגש של הצופים אשר היו מוכנים להתמסר לחוויה היחודית שהוא מציע.

במפגש עם הקהל בספרייה של הסינמטק לאחר ההקרנה טאר מתגלה כאדיב ולבבי. בין הדברים שאמר, כמה רשמים שנחרטו בזיכורני: הוא לא אוהב את הקולנוע המסחרי, אבל נהנה מסרטים שהוא יכול לזהות בהם את הבמאי בכל שוט, כמו רובר ברסון (הוא הזכיר גם במאים אחרים, אך דומה כי ברסון הוא במאי שאכן קרוב בגישתו לגישה של טאר). הוא בז לפוליטיקאים מכל סוג ומודאג מאוד מן המצב הנוכחי במולדתו, הונגריה. הוא משאיר לקהל להחליט אם מדובר בסרט המתאר את המציאות של ימינו או מצב תמידי של סוף עולם קרב. הוא עובד עם צוות קבוע, כולל אשתו בתור עורכת (אף כי הוא ציין כי בסרט הנידון אין בעצם עריכה ו-30 הסצנות שבו מתוארת בשוט בודד). הוא גם מדגיש כי הוא באמת אוהב את הדמויות שלו. ניתן היה לחזות באהבה זו בסרט.

תגובות

השאר תגובה