• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל ירושלים 2011: היום השני

9 ביולי 2011 מאת אורון שמיר

חמישה סרטים תכננתי לראות ביום שבת, השני של פסטיבל הקולנוע, אבל המציאות רצתה אחרת. בהתחלה קצת התרגזתי, שכן הסרט שהוחמץ היה המצופה ביותר. אך בדיעבד, אני לא חושב שהייתי שורד את צמד הסרטים שבאו אחריו, לו היה חוזה בו. כך שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר, מלבד העייפות שלי שכבר התחילה להצטבר. כנראה שאני לא בכושר.

את הבוקר פתחתי ב"לב סמדר", אחרי דגירה מסיבית על אותו הכסא בסינמטק 1 אתמול. לפני הכל, אני מוכרח לציין שהמקרן הדיגיטלי החדש של סמדר הוא פשוט מרהיב. הקרנה צלולה, אפס הפסקות להחלפת גלגל – פשוט תענוג של צפייה. גיביתי אותה, למזלי, במושב הכי טוב באולם (ראשון מימין, לפני המעבר, ממש מול המעקה הנוח לארוכי רגליים) ואף בחברה טובה. אם סרט שרובו המוחלט ראשים מדברים ומינימום תנועות מצלמה הצליח לפעור את פי בהתלהבות, אני מקווה שאחרי הצפייה ב"מערת החלומות הנשכחים" התלת-מימדי של וורנר הרצוג, לא יצטרכו לגרד את שאריות המוח שלי מן התקרה הגבוהה של קולנוע לב סמדר.

הראשים המדברים מהסרט בו חזיתי היו שייכים למרואיינים ההזויים של ארול מוריס, בסרטו החדש "טבלואיד" (עופר צפה בו אתמול). וואו, איזה נוק-אאוט! הייתי אומר שזה הסרט התיעודי הכי טוב שראיתי מאז "Exit Through the Gift Shop" אבל זו לא חוכמה, אני כמעט ולא רואה דוקומנטרים. אז עזבו מז'אנרים ומדיומים, מדובר בסרט מדהים בכל קנה מידה. זהו סיפורה הכל-כך-מופרך-עד-כי-הוא-חייב-להיות-אמיתי של ג'ויס מקיני. 168 איי.קיו, מלכת יופי אמריקאית לשעבר וחתיכת כלבה משוגעת. בסוף שנות השבעים התחרו ביניהם צהובוני בריטניה מי יפרסם גרסה מטורפת יותר של סיפור אהבתם הלא שגרתי של ג'ויס וקירק, מיסיונר מורמוני כבד משקל שנחטף על ידה באנגליה ונכבל למיטה לסוף שבוע של מין קינקי. כל דבר נוסף יהיה בגדר ספויילר, אבל תאמינו לי שיש עוד הפתעות במהלך הסרט. בראיון הישיר והחביב עליו, ובשילוב עם אנימציית גזרי עיתון וקטעי ארכיון, בונה מוריס סיפור מתח גדול מהחיים. הוא זורק על המסך מילים שחשוב לו להדגיש, מוציא את מרואייניו מפוקוס ברגע רב משמעות או חותך לקלוז-אפ הרה גורל. נדמה שהכל בשלב העריכה, כמובן. למרות המינימליזם הזה, מדובר בסרט שמרתק לכל אורכו. יצאתי ממנו חסר כל אמון במין האנושי, אבל מאידך שבה אליי האמונה בקולנוע וביכולת שלו לספר סיפורים.

אחרי הפסקת צהריים הגיע "אחינו האידיוט", סרטו של במאי האינדי האמריקאי ג'סי פרץ. התקציר והליהוק הבטיחו קומדיית פיל-גוד חביבה וחסרת יומרות נוספות וזה בדיוק מה שהסרט סיפק. פול ראד מגלם מעין היפי ניו-יורקי נאיבי ומלא כנות, שבקלמזיות חיננית נוחת בחייהן של שלוש אחיותיו המסודרות (אמילי מורטימר, אליזבת' בנקס וזואי דשנל). מה שהתקציר לא ציין הוא שזואי דשנל מתנשקת כמה וכמה פעמים עם ראשידה ג'ונס ושסטיב קוגן שולתת. מצד שני, את זה כבר ידענו. המפגש בין פצצת הכנות שמגלם פול ראד לבין כל התנהגות אמריקאית צבועה ומזוייפת שנקראת בדרכו, מוליד יופי של סיטואציות קומיות. למרות שהסיפור קצת חוזר על עצמו והדרמה לא נוסקת לרמה של הבדיחות, הדאחקות והשנינות, אכן מדובר בסרט מתוק ומקסים. בקרוב בבתי הקולנוע. אגב, אחרי ההקרנה התקיים Q&A קצר עם הבמאי, שנכח באולם. רציתי לשאול אותו האם זה נכון שזואי דשנל מגיעה לסט עם המלתחה שלה מהבית, אבל לא היה לי אומץ.

כאן היו אמורים להיות הגיגיי על "הסוס מטורינו" של בלה טאר, אחד ממעט הסרטים שבאמת רציתי לראות בפסטיבל אם לא ה-(סרט שהכי רציתי לראות). אתמול הכל היה סולד-אאוט וזה גם התנגש לי עם "אודם". אז קיוויתי שהיום אוכל להשתחל. אבל התבדיתי. זו פעם ראשונה שלא הצלחתי להיכנס לסרט בפסטיבל (להוציא את ההקרנה המקוללת ההיא של "מחוץ למים" לפני שנתיים). מצד אחד אני אמור להיות מאוד עצבני. ואכן הייתי, כמה רגעים אחרי הכישלון. אבל מצד שני, סרט של בלה טאר סולד-אאוט? שתי הקרנות? אם אתם רוצים לדעת כמה צופים היו לו בהקרנות מסחריות, פשוט הכפילו את כל מי שראה אותו בפסטיבל במספר 0. אז אני די מבסוט בסופו של דבר. ואל דאגה – עופר הצליח להיכנס, אז עוד תשמעו ממנו.

בסוף ההפסקה הכפויה, חיכו לי צמד הישראלים "אחותי היפה" ו-"השוטר", שני נדבכים נוספים מן התחרות הישראלית העלילתית אחרי "אודם" של ליל אמש.

"אחותי היפה" הוא סרטו השני של הבמאי/תסריטאי מרקו כרמל ("הסודות של מישל") והסרט השני בתחרות הישראלית שרק חצי מהזמן דיברו בו עברית. זהו סיפורה של משפחה מרוקאית עתירת סכסוכים ואמוציות, עם נגיעות מיסטיות לכל אורכו. ראמה (אוולין הגואל) לא מוכנה לדבר עם אחותה מרי (ריימונד אמסלם) מאז שבגדה בכבוד המשפחה ובחרה לה בן זוג ממוצא ערבי. גם כאשר מרי גוססת, ליבה של אחותה לא יוצא אליה. גם בבית המצב לא מזהיר – בעלה (משה איבגי) חובב זונות ובנה הצעיר (איתי תורג'מן) מספק חומרים פורנוגרפיים לכל תושבי השכונה. המין והזוהמה מקיפים ראמה מכל עבר, אבל היא רק מוציאה את תסכוליה בשיחות נפש עם קיר בסלון ביתה. במהלך הסרט ייאלצו הדמויות להתמודד עם השדים הפנימיים שלהם, שמקבלים ביטוי חיצוני ומוחשי, בדרכן אל הסליחה והגאולה.

מבחינת קולנוע נטו, מדובר בסרט אדיר. גיורא ביח שב ומוכיח שהוא כרגע הצלם הטוב ביותר בארץ, עם קומפוזיציות מפתיעות והטמעה מושלמת של האלמנטיים העל-טבעיים בתוך עולמן הדל והרעוע של הדמויות. הפסקול המופלא של אבי בללי משלים את החיבור בין הסאונד והתמונה, עד כי ברגעים מסויימים האגדה והמסורת קמים לחיים מול עיניי הצופים. שאפו ענק לבמאי על האומץ להתמקד דווקא במיסטי, ברוחני ובמידה מסויימת גם בקונפליקט בין המסורת, הפרימטיבית כהגדרת חלק מן הדמויות, לבין המציאות הנוכחית. כל סרט ישראלי שיישלב בתוכו פנטזיה, מיד זוכה אצלי לכבוד. במיוחד אם כמו ב"7 דקות בגן עדן" מופיעה בו גם ריימונד אמסלם, ששוב לא מאפשרת להוריד את העיניים ממנה.

מבחינה רגשית, הייתה לי צפייה מתישה ומייאשת. איך אוכל להתחבר אל האנשים הכל-כך קיצוניים האלה, שכאשר הם שונאים הם שונאים עד הסוף וכאשר הם אוהבים הם אוהבים עד הסוף? שמתפלשים ברחמים עצמיים וכל תהום אצלהם עמוקה יותר (אך גם קלה יותר לפתרון) מאשר זו הקודמת? ריב עם מילים הרות גורל בסצינה אחת, סליחה מעומק הלב בזו העוקבת ולסכסוך שיבוא בזו הבאה אני כבר לא מאמין. קצת כמו בסרטים של פדרו אלמודובר, שריר הלב שלי נאטם לא הרבה אחרי הפתיחה, בגלל הפגזה כבדה מדי של ארטילריה רגשית ומתייפחת. אין בי את היכולת לעבור כל-כך הרבה שיאים רגשיים בסרט אחד, אז אני מתרחק ונותר מרוחק. כך שעודף המלודרמתיות – המזכיר סרט מצרי בגודש, בשפת הדיבור השולטת ובעיקר בקלות בה הדרמה נבנית ומתמוססת – זרק אותי לגמרי מתוך הסרט ומנע ממני לעשות כל דבר מלבד להתרשם ממנו בקרירות. זו הסיבה שנדמה שהייתי היחידי באולם שלא צחק, או הזיל דמעה.

את הערב סיימתי עם "השוטר", סרט הביכורים של נדב לפיד. ראשית, שמחתי עד מאוד לשמוע רק עברית, לראשונה בתחרות הישראלית. גם אם מדובר בעברית שלעיתים חורגת משפת הדיבור היומיומית, נשמעת כדקלום או פשוט לא אמינה אף לרגע.

המערכה הראשונה בונה בפנינו את דמותו של ירון (יפתח קליין המעולה), שוטר ביחידה ללוחמה בטירור של מחוז ירושלים וגבר-גבר רציני. הבמאי דואג לצלם את גופו, אליו מתייחס ירון כאל מקדש, מכל זווית אפשרית. המפגשים שלו עם חבריו ליחידה חושפים חבורה של קופי אדם, המתקשרים זה עם זה בצ'פחות אלימות ומשחקי ילדים הדורשים יכולות גופניות גבוהות. מולו ניצבת אשתו ההרה, העגולה והרכה יותר, אשר עומדת ללדת בכל יום. המערכה הבאה פורשת בפנינו את סיפורה של קבוצת נערים אנרכיסטיים, בני עשירים החולמים על מהפכה אלימה והתעוררות של החברה הישראלית מן התרדמת בה היא שרויה. הם מתכננים פעולת טרור ומערכת היחסים בין החברים מגובה ביצרים ומשולש רומנטי בין מנהיג הקבוצה (מיכאל אלוני), הנגרר (מיכאל מושונוב) והמשוררת הרדיקלית (יערה פלציג). במערכה האחרונה, כפי שודאי תוכלו לנחש, יתנגשו כל הדמויות הללו.

ראשית, עלי לציין שמדובר למעשה בסרט ארט-האוס לכל דבר ועניין. המשבצת אותה תפס "המשוטט" בפסטיבל שעבר. אפילו הצלם, שי גולדמן, זהה בשני הסרטים. מתוקף הדברים, מדובר בסרט שהוא קודם כל אמנותי ורק אחר-כך מנסה לתקשר עם הקהל, תוך שהוא דורש מלאי בלתי מוגבל של ריכוז. ייתכן ולא הייתי מספיק מרוכז בשעה מאוחרת ולאחר שלושה סרטים, אבל התובענות של הסרט הכריע אותי. מצאתי אותו כאוסף של רעיונות תסריטאים יפים, בשילוב עם ניצוצות מלהיבים של בימוי וצילום, אשר אינם מתגבשים לכדי יצירה שלמה ואחידה. הסרט נסחף בנהר היומרנות עד שהוא מגיע אל ים הסרטים האמנותיים ושם טובע. זה אומר הרבה עירום מאולץ, שוטים בלתי נגמרים ושימוש מטפורי וסימבולי בחפצים. מזמן לא ראיתי כל-כך הרבה כלי-זין בסרט ישראלי, תרתי משמע. אם זאת, יש בי הרגשה כי ככל שיעבור זמן כך אבין את הסרט בצורה צלולה יותר והחיבה המסויימת אל התעוזה שבו תגדל בתוכי. זה לא סרט ששיפוט מהיר עושה עימו חסד ואתם יודעים מה? אני לא אתפלא על שום פרס שייקח. גם את הגדול.

אנא נצלו את איזור התגובות בכדי לשתף בחוויות שלכן ושלכן מן הפסטיבל. הרי לא ייתכן שרק עופר ואנוכי ראינו בו סרטים – יש יותר אנשים מאשר מקום במסדרונות של הסינמטק.

תגובות

  1. יושיהידה הגיב:

    האמת שהתגובה הזאת היתה אמורה להשלח בסינמסקופ, אבל יש שם כרגע איזה באג, אז אני מעתיק אותה לכאן.

    בקשר לסופר 8:
    אני חייב לציין שאני מתקשה להבין את האנשים עם הדעות השליליות הכל כך חזק כלפי הסרט הזה. גם אם יש בו כמה פגמים, הסרט הזה היה הנאה צרופה עבורי. מזמן לא ראיתי סרט שתפס אותי כל כך חזק מההתחלה ועד הסוף. רבע שעה אחרי שיצאתי ממנו עוד היו לי צמרמורות של התרגשות, הרגשתי שצפיתי בקלאסיקה מיידית, בסדר גודל של שפילברג בשיאו. הסרט שיחק עם הרגשות שלי בצורה שכבר לא חשבתי שאפשרית, זרק אותי מצד לצד, מצחוק לאימה להתרגשות. הייתי משוכנע שאני הולך לקרוא ים של ביקורות מתלהבות כשחזרתי, ואני פשוט מופתע לגמרי שכל כך הרבה אנשים לא סבלו אותו. נראה לי פשוט לא הגיוני בעליל.

    בהתחלה חשבתי שאני רואה סתם תגובות של אנשים שבאו עם אנטי מובנה, או בכלל כאלה שלא ראו את הסרט וסתם מביאים תגובת נגד פרובוקטיבית כדי לעצבן. אבל אני מתחיל להבין שלא. שכנגד כל האינסטינקטים שלי, באמת יש הרבה אנשים שחושבים שזה סרט מחורבן, וזה לא יאמן עבורי.

    אני רוצה להגיד לכולם: אל תקשיבו לאף אחד. לכו לסרט בלי דעות קדומות, פשוט לראות את הסרט כמו שהוא. אני אישית חזרתי לגיל 4 לשעה וחצי בזכותו, ואני אסיר תודה.

    1. יושיהידה, התגובה שלך משמחת אותי, בחיי. אני מעדיף לאהוב סרטים, אבל במקרה הזה לא יכולתי. שמעתי כבר לא מעט "יא אידיוט שלא מבין כלום, זה סרט מעולה", אבל עכשיו גם הבנתי בדיוק איפה הוא נגע לאנשים (שהם לא אני, לצערי). ואני מסכים איתך – מי שמסוקרן, שיילך לראות בלי דעות קדומות.

  2. יושיהידה הגיב:

    אה, ואזהרה קטנה בקשר ל״אחינו האידיוט״: הסרט חביב מאוד, אבל לפחות אתמול בסינמטק 1 הוא הוקרן בעותק שנראה כמו עותק די.וי.די. איכות נוראית, כמו לצפות בטלויזיות CRT ישנות. ראו הוזהרתם.

  3. אני צפיתי ב"סולחה" שהוא תרגום איום ונורא ל"the forgiveness of blood". סרט אלבני של הבמאי של "מריה הלבנה".
    אפשר לוותר לגמרי.

  4. גלעד הגיב:

    אני אישית מאוד אהבתי את הסרט אחותי היפה, ועניין אותי לראות מה חושבות הביקורות.
    ואלו הביקורות שראתי: שמוליק דובדבני, איתן וייץ, מאיר שניצר, יאיר קליין, יאיר רווה, אבנר שמיר ואורון שביט.
    הרשימה לא פחות ממדהימה – כולם גברים. ובסיכון קל ניתן לומר גברים אשכנזים.

    מה אין אף אשה מוכשרת מספיק להיות מבקרת קולנוע? מדובר במיקריות?

    ברור שבנתונים כאלו לסרט כמו אחותי היפה סיכוי קטן לצלוח את הביקורת.

    הסרט הוא סרט על נשים. ונסתכן ונאמר – נשים מזרחיות.

    נכון גם מבקר זכר ואשכנזי יכול להבין ולהנות מסרט על נשים מזרחיות, אך ההרגשה שלי שאישה תתחבר לסרט הזה יותר מהגבר הממוצע.

    בכל מקרה, אחותי היפה אחד הסרטים המרגשים שיצאו על המרקעים שלנו, כך שאם יש לך לב לא משנה אם אתה גבר או אישה – בטוח תאהב אותו.

    1. האמת שזה אבנר שביט ואורון שמיר, אם אתה כבר מכפיש. אבל מה זה משנה – שביט, שמיר, האשכנזים האלה. כולם אותו דבר. אפשר לבלבל בין השמות שלהם בלי בעיה.
      והאמת, אני לא מבין את התגובה שלך. אתה רוצה שאני אהיה אשה מזרחית? אבל אני לא. זה מה יש. אתה מזכיר לי מערכון של חנוך לוין, על מבקר קולנוע שנפגש עם גוץ שמן ומסביר לו שזה לא טוב שהוא גוץ שמן, הוא צריך להיות גבוה ורזה. אתה טוען שאין מספיק מבקרות קולנוע? בדוק טוב יותר. רק בבקשה אל תתאכזב אם הן יהיו אשכנזיות…

      1. גלעד, מאוד חשוב לזכור שמבקרים עובדים מטעם אישי ומייצגים את עצמם בלבד. אני לא מכיר אף מבקר טיפש מספיק לחשוב שדעתו היא היחידה הנכונה.
        מבקר ״טוב״ בעיני הוא לא מבקר שמסכים ספציפית עם דעותי האישיות אלא מישהו שמצליח להכנס באופן אינטילגנטי לסרט ולעמוד על יתרונותיו וחסרונותיו באופן מעמיק שמעלה את הדיון. האם כל המבקרים בארץ הם כאלו? רחוק מזה, אבל עדיין לא צריך לצפות שכותב כלשהו יניח את אישיותו בצד כאשר הוא בוחן אומנות. אפשר לצפות שמבקר יידע מתי הוא אינו קהל היעד של סרט מסויים, אבל זה גם מעט מוזר.
        בלי קשר, התאוריה שלי היא שכשסרט טומן בחובו דברים יפים אז זה חוצה את כל פלחי האוכלוסיה. אני, למשל, אינני אישה זקנה ומעולם לא הייתי קיבוצניק, מה שלא מנע ממני להתמוגג ולהזיל יותר מדמעה במהלך ״עמק תפארת״ היום.

        1. גלעד הגיב:

          אני מסכים איתך לגמרי לגבי המבקר האינדיבדואלי. אבל אני סבור כי אנו כחברה בכלל וכחובבי קולנוע בפרט מפסידים הרבה מכך שכל המבקרים הינם בעלי אותו המגדר ואתו מטען תרבותי.

      2. גלעד הגיב:

        התנצלותי הכנה על הטעות בשם. לא הבנתי מה היא "ההכפשה" בתגובה שכתבתי.
        אני לא מאמין שלא הבנת את מה שכוונתי, אבל כנראה שלא נסחתי מספיק ברור.
        כמובן שאין לי כל טענה למבקר הבודד (למרות שתגובתך היא מסוג על ראש הגנב…) המבקר האינדיבדואלי הוא מי שהוא, ואני מניח שזכה לשמו הטוב ומשרתו בדרך הגונה.
        המחאה שלי היא מחאה חברתית.
        בו נעזוב לרגע את הנושא העדתי שהוא יותר אמונצינלי ונביט בהיבט המגדרי.
        שאתה רואה טבלה של מבקרים באתר סינמקופ וכולם גברים, האם באמת אתה חושב זה מקרי? האם אתה חושב שגברים נולדים יותר מוכשרים מנשים בביקורת קולנוע?
        מעניין לשמוע מהו ההסבר שלך להומגניות של מבקרי הקולנוע.

        1. תן לי רק לכבות שניה את הכובע שלי ולהבין מה אתה אומר פה בעצם.
          אתה אומר ש"כל המבקרים הינם בעלי אותו המגדר ואתו מטען תרבותי". אתה שואל האם אני חושב שזה מקרי. ואז אתה שואל האם גברים נולדים מוכשרים יותר מנשים בביקורת קולנוע ומבקש את ההסבר שלי ל"תופעת ההומוגניות". אז בהנחה שאתה רציני, אנסה לענות כמיטב יכולתי.
          קודם כל, ההכללות שלך בוטות ולכן מגוחכות. בהתייחס לטבלה של יאיר רוה (שכל טענה לגביי אתה אמור להפנות אליו, לא אליי, אבל לא חשוב) אני רואה בה שניים או אפילו שלושה דורות של מבקרים. כמעט שני עשורים מפרידים בין רוה וביני ומשהו כמו ארבעה בין שניצר וביני. אתה באמת מסוגל לעמוד מאחורי המשפט שלכולנו אותו מטען תרבותי? שלא לדבר בכלל על העובדה הפשוטה שכל אחד מאיתנו הוא כאמור בעל טעם אישי, דעות משלו וכו'. אני ממש, אבל ממש, לא מסכים איתך בעניין הזה.
          בתגובה הראשונה שלי אליך ביקשתי אותך לבדוק, האם ייתכן ואתה טועה. אני מניח שלא בדקת אז בוא ואכיר לך, ממש בשליפה וללא מאמץ, כמה וכמה מבקרות קולנוע פעילות – יעל שוב, ריטה קורן, סטיבי הררי, חנה בראון.. להמשיך? להזכיר גם מבקרות אגדיות שכבר אינן פעילות? נראה לי שהנקודה ברורה. מדוע אין אף מבקרת אשה בטבלה של רוה? אני לא יודע, תשאל אותו. תשאל את המבקרות שלא פוקדות את פסטיבל ירושלים. אתה נובח, שוב ושוב, על העץ הלא נכון. אני לא הכתובת לטענות הלא מבוססות שלך.
          ההסבר שלי לתופעת ההומוגניות של מבקרי הקולנוע היא שרוב רובה בתוך הראש שלך. אני רציני. ובתשובה לשאלה הרטורית שלך – לא, אני לא חושב שגברים נולדים מוכשרים יותר מנשים בתחום הזה. אתה יודע למה? בגלל שאני מאוד משתדל שלא לחלק את העולם לגברים-נשים, מזרחים-אשכנזים ושאר גזעניות על רקעים שונים. ואם אני כבר עושה את זה (קורה, כמובן), אני לא חושב שגברים יותר מוכשרים מנשים בשום דבר וגם לא להיפך. אני בעיקר מנסה לתפוס אותם כאנשים, כפי שסייגת יפה את תגובתך הראשונה וחתמת אותה במשפט – גבר או אשה, כל מי שיש לו לב יתרגש מהסרט "אחותי היפה". מה שאומר שהבעיה שלך אינה אם העובדה שכל המבקרים (בעולם? בטבלה של רוה? לא הבנתי אותך עד היום) הם גברים אשכנזים. הבעיה שלך היא שלכולם טעם מנוכר. ומכיוון שזו טענה עתיקה לפחות כמו ביקורת הקולנוע עצמה, אני חושב שמגיע לה דיון משלה. אם בכלל.
          אה, ובבקשה, תקן אותי אם אני טועה. גם זה קורה לפעמים.

  5. גלעד הגיב:

    תודה על ההתייחסות הרצינית והמקיפה.
    הטענות אינם אליך ואף לא ליאיר רווה, אם כי אני בהחלט מנצל את האכסניה שלכם להעלותן.
    לא טענתי כי אין מבקרות נשים, אולם הטבלה של יאיר רווה אינה מקרית והיא משקפת את עילית המבקרים. גם חיפוש בגוגול לגבי מבקרי קולנוע מניב תוצאה די דומה.
    לכן מאחר ואנו מסכימים כי אין הבדל בכישורים בין הנשים ובין הגברים, ואני סבור כי מתמטית ההסתברות שכלל המבקרים בטבלה יהיה רק גברים (וגם אשכנזים, אבל נעזוב את זה) אינה סבירה, יש כאן תופעה חברתית שמן הראוי לדון בה, לתת לה הסבר, וכן גם לדון איך העובדה כי המבקרים הינם גברים משפיע על הביקורת שלהם.
    על מנת להעביר טיעון במדיום כזה יש להקצין אותו, ולכן נקטתי במילה "הומגוניות", אבל גם לאור ההבהרה שלך על ההבדל בינך לבין שניצר, עדיין המטען התרבותי של המבקרים הינו דומה (ואני מסכים שהוא לא זהה) ועדיין אני עומד על דעתי שזה שאין מבקרת בעלת שיעור קומה הראויה להכלל בטבלה הוא בעייתי הן לתעשיית הקולנוע והן לאזרחים הפשוטים כמוני שקוראים ביקורות להנאתם.

    1. אוקיי. אז נדמה לי שסוף סוף התחלתי לרדת אל סוף דעתך. לטיעון כי בתור חובב קולנוע פשוט אחד יכול להרגיש שהוא קורא את אותה ביקורת שוב ושוב רק תחת שמות שונים של מבקרים – לזה אני יכול להתחבר. זו אחת הסיבות בגללה פתחתי את הבלוג ואני מצטער באמת ובתמים אם גם הוא לא פותר את אותה ״הומוגניות״. שמע, העבודה הזו שוחקת כמו כל עבודה אחרת. והעובדה שאחרי שנים של צפייה במאות סרטים בשנה, שבוא נודה בזה גם הם חוזרים קצת על עצמם, נדמה לפעמים שמתפתח מעין ״טעם של מבקר״.
      אני חושב שזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שבלוגים על קולנוע תופסים תאוצה. אנשים צמאים לעוד סוג של כתיבה, עוד סוג של דעה ואגזים ואומר עוד סוג של טעם. למרות ששוב, אני שומע את הטענה הזו הרבה ולא מסכים איתה, אולי כי אני מכיר חלק מן המבקרים ומבדיל ביניהם.

      בקשר למבקרות, מספיק להזכיר את פולין קייל בשביל להוכיח שמבקרות היו ויהיו גורם מכריע בשיח ביקורת הקולנוע. בקשר לאחוזים, קטונתי. הרי גם ראשות ממשלה לא היו לנו הרבה. זה השלב בו אני מציע לשתף עוד קוראות וקוראים בדיון.

השאר תגובה