• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

ראיון עם יורם הוניג, מנהל המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים

1 ביוני 2011 מאת אורון שמיר

בשעת אחר-צהריים אביבית, נפגשתי עם יורם הוניג, מנהל המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, לשיחה על קולנוע בעיר הקודש. שנינו העדפנו ראיון מהסוג הישן, בו המרואיין והמראיין נפגשים במציאות כדי לנהל את השיחה, במקום בטלפון. קבענו בקפה קדוש, מוסד ירושלמי ותיק עם אוריינטציה אירופית. המקום היה הומה ונראה כמו מיקרוקוסמוס של ירושלים – סטודנטים, ותיקי העיר, תיירים מלפחות שלוש מדינות וזרמים דתיים במספר דומה. יורם מחבב את המקום, שקרוב למשרדי המיזם.

יום הוניג, מנהל המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים

(זוהי גרסה מלאה של הראיון אשר התפרסם היום בעכבר העיר אונליין, לציון יום ירושלים)

יורם הוניג מתגורר בכפר אוריה, אשר בהרי ירושלים, עם אשתו אופירה ושלושת ילדיהם. הוא מעיד על עצמו כעל "ילד טוב ירושלים" ומרחיב: "אני דור עשירי בירושלים. בית הכרם. ירושלמי כזה, יורם. הייתי בצופים, הייתי מ"פ בנח"ל. למדתי קולנוע במחזור הראשון של סם שפיגל." אחרי שסיים את לימודיו עבד ב"יומן" בערוץ הראשון ועשה סרטים תיעודיים. בעקבות ההצלחה של "שלום כתה א' ” פנה אליו רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע ע"ש "סם שפיגל", והציע לו להתמודד על תפקיד ניהול המיזם. זה היה בקיץ של שנת 2008. מאז הוא שם.

ספר לנו קצת על המיזם, איך הכל התחיל.

בעשור האחרון, הרבה בזכות חוק הקולנוע ואנשים כמו כתרי שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלית – פתאום אתה רואה את הפריצה של הקולנוע הישראלי בעולם. פתאום היוצרים לא מחוייבים לרצות את הקהל. והרי אותם יוצרים, אם אין להם פרנסה, לא יכולים לייצר תרבות. ברגע שהמדינה מקציבה X כסף לקולנוע איכותי, היוצרים נרגעים ויכולים להתחיל לכתוב איכותי, כי האלמנט העסקי הוצא מהמשוואה. ובאמת, בעשור האחרון, אתה רואה את הקולנוע הישראלי מגיע לכל מקום בעולם. מדינות בקנה מידה דומה – בלגיה, דנמרק, הולנד – אתה לא שומע על הקולנוע שלהם בעולם. על הקולנוע הישראלי כן.

לפני בערך עשרים שנה באירופה, שכללו את הפטנט והקימו קרנות קולנוע איזוריות, בתוך המדינה. ניקח את ברלין כדוגמה. אחרי האיחוד, הייתה להם בעיה דומה לזו שיש לנו בירושלים. היא הייתה עיר אפורה, חצויה, משוייכת לפקידי ממשל, בזמן שמינכן הייתה הת"א של גרמניה. בעזרת המון כסף פשוט העבירו את כל התרבות לברלין, בכל התחומים לרבות קולנוע. והיום ברלין היא בירת התרבות של אירופה כולה.

מהן המטרות והחזון של המיזם?

במהלך שישים ומשהו שנות קיום שנות המדינה, רק 5% מסרטי הקולנוע הישראלי צולמו בירושלים. זה הכל. הספירה לא מדוייקת, אבל זה סדר הגודל. ירושלים היא הבירה, אולי העיר הכי יפה בעולם, הכי גדולה בארץ, האוכלוסיה רב-גונית, הנופים והסיפורים מדהימים – אבל היא לא נמצאת בקולנוע. ואם היא נמצאת בקולנוע, ב-90% מאותם 5%, זה בנושאים סטריאוטיפיים. או סכסוך או חרדים. גם בטלוויזיה. עד לפני שנתיים וחצי, היית פותח טלוויזיה ורואה צעיר בן שלושים שגר בת"א. ואם יש לו כיפה – הוא ירושלמי. אנחנו חיים בעולם של דימויים ואחת המטרות שלנו היא לשנות את הדימוי של העיר. המציאות היא לא חרדים ומחסומים. יש פה את בצלאל, את האוניברסיטה העברית, סם שפיגל, מעלה, חיים צעירים ותוססים לרבות חיי לילה. אבל בתודעה, זה לא נמצא. אנחנו רוצים שעל המסך יהיה ירושלמי אחר. ויש כאלה במציאות, זה לא שאנחנו ממציאים.

שיקול נוסף להקמת המיזם היה כלכלי גרידא. הצלחנו לשכנע את משרד האוצר שתעשיית הקולנוע היא תעשייה לכל דבר. התעשייה הזו נמצאת היום בת"א ורצינו להעביר אותה לירושלים, שחשובה לממשלה. ומי שהוביל את המהלך היא הרשות לפיתוח ירושלים, גוף שנמצא בין העירייה לבין הממשלה. עד הקמת המיזם, התעסקה הרשות בכספים לתעשייה, היי-טק, פיתוח מרכז העיר. הרשות התעניינה במיזם הקולנוע כמקדם תעשייה וגם כמקדם תיירות. הרי בעקבות סרטים אנשים מגיעים לטייל במקומות. גוף נוסף שהמיזם נולד בעזרתו הוא קרן ירושלים שייסד בזמנו טדי קולק, אשר לקחה על עצמה לקדם תרבות בעיר. אחד המוסדות שהם מממנים הוא בית הספר לקולנוע על-שם סם שפיגל, שאותו מנהל רנן שור. הוא זה שיזם את האיחוד בין הרשות לקרן וכך חברו הכוחות והחליטו להקים את קרן הקולנוע האיזורית הראשונה בישראל. בהתחלה היה כסף לשנתיים. המדינה אמרה: "קחו תקציב של 7 מיליון שקלים בשנה ותראו מה אתם עושים עם זה”. תתחילו ונראה מה קורה.

ומה קרה?

למדנו שיטות של קרנות עולמיות איזוריות בעולם והרכבנו את השיטה המתאימה לנו. אנחנו רוצים לתמוך בהפקות איכותיות. שיהיה קולנוע טוב, קודם כל. אחרי זה, נכנסים השיקולים של מי עושה כי טוב לעיר, כלכלית או דימויית. עדיף שגם וגם.

רואי אלסברג, מתוך "הדקדוק הפנימי". צילום: קארין בר

האם אתם שופטים את התוצרים הסופיים בהקשרים של החזרת השקעה, או בעיניים אמנותיות?

אנחנו עושים את זה בשיטה הירושלמית. התפיסה שלי לגביי עבודה עם אמנים היא שיטת הגזר ולא המקל. לא לחייב לצלם יותר ימי חוץ בירושלים, אלא להיפך – אם תצלם יותר ימי חוץ תקבל יותר כסף. אם תעסיק יותר אנשי צוות ירושלמים, תקבל יותר כסף. אתה לא חייב, אבל זה ישתלם לך. כלומר, אם עברת את תנאי הסף ואנחנו מעוניינים להשקיע בך, תקבל 600 אלף שקל. אבל זה יכול להגיע עד מיליון שקל, אם תוכיח שאתה מעסיק יותר ירושלמים, שאתה עוד עם עסקים מירושלים, שאתה מצלם יותר צילומי חוץ בעי זה שווה לך. הרי התסריט טוב, אחרת לא היינו משקיעים בך מלכתחילה. אגב, זו גם המדיניות של ראש העיר, ניר ברקת. הוא אחד מהמנהלים שלנו והוא נותן לנו רוח גבית מעולה, והוא אומר – לא להכריח, לעשות כדאי.

מה דעתך על מצב הקולנוע והתרבות כרגע בירושלים, בטח בהתייחס לקמפיין התדמיתי בהנהגת ברקת?

תראה, אני חי בתוך עולמי. אז אני יכול להגיד שהיום 20% מסרטי הקולנוע בארץ מצולמים בירושלים, מה שהיה פעם 5%. אין דוגמה בעולם למהפך כזה. ואם תבדוק את הסרטים שעלו למסכים בהשקעת המיזם, מדובר בסרטים הכי טובים בארץ. בשנה שעברה "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" זכה בפרס אופיר, ו-"הדקדוק הפנימי" בפסטיבל טוקיו. השנה עולה "הערת שוליים", שזכה בקאן. אז יש כאלה שיגידו שזו לא חוכמה, כי הלכנו על שלושה תותחים – ערן ריקליס, ניר ברגמן ויוסף סידר. אבל שלושת הסרטים הבאים שלנו, הם של במאים מתחילים. זה הימור פסיכי. אבל גם אלה, יהיו לבטח בעשיריה המובילה, מתוך עשרים הסרטים שמצולמים בארץ בשנה. בתור התחלה, אחד מהם, "שקרים בז' " של מאיה קניג, יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב. אגב, גם בטלוויזיה, אפשר לדבר על שיאי הצפייה של "עספור” דרך ה-VOD, ועל ההצלחה של “עבודה ערבית” ועכשיו גם “ילדי ראש הממשלה” ו-“אורים ותומים”. בקרוב תעלה גם סדרה חדשה של רני בלייר, “שביתה”, שמצטלמת כעת.

בהקשר ל"אורים ותומים" ואולי גם "הערת שוליים", שמתי לב למשיכה של יוצרים הבוחרים בירושלים כלוקיישן לצד המסתורי שבה. “שבע דקות בגן עדן" היה מותחן אניגמטי, אפילו "שליחותו" מתחיל בתעלומה של זהות. יש לך הסבר לתופעה?

אני יכול להגיד שמתוך ההצעות שאנחנו מקבלים, ועד היום קיבלנו יותר מ-700 הצעות בכל המסלולים – שליש מהן נוגעות בנושא. מסינדרום ירושלים, דרך מסתורין בירושלים. אני חושב שאלה החומרים שהעיר בנויה מהם. יש את הקסם, בעיקר כי רוב הכותבים הם לא ירושלמים. בשבילם, העיר מסתורית. ואנחנו לא נגד. זה כמו שהדימוי של פריז הוא רומנטיקה. אם אני מצלם סרט בפריז, אז שיהיה רומנטי.

קאסט הסדרה "אורים ותומים": (מימין) תוום חגי, תום אבני, יהורם גאון, צחי גראד ודני גבע. צילום: יוסי צבקר

או אולי להיפך – אם יש לי רעיון לסרט רומנטי, בו נבנה אותו סביב פריז. מה עמדתך לגביי יוצרים שמעתיקים את היצירה כדי לזכות בתמיכת המיזם?

זאת המטרה שלנו. אנחנו רוצים לעשות את הסרטים הכי טובים בארץ, בירושלים. לפני כמעט שלוש שנים, כשהקמנו את המיזם, אמרו שאף אחד לא יבוא ואם כבר יבואו אלה יהיו דברים לא חשובים ולא רלוונטים. שחבל על הכסף. את המשוכה הזאת עברנו. אין לי בעיה שמעתיקים סרט מגבעתיים לירושלים. אבל צריל לחבר את זה לעיר. לחפש את הייחוד. באתי אל דובר קוסאשווילי ואמרתי לו " למה שלא תעשה את הסרט החדש שלך בירושלים?". הוא ענה שהגיבורה שלו מת"א. הזמנתי אותו לסיור אישי והוא העביר את התסריט מגוש דן לכאן. אני יודע שהוא בא בגלל הכסף. הוא לא מכיר את ירושלים והוא לא נולד בירושלים. אבל הוא נדלק. ודובר הוא יוצר מספיק אחראי בשביל להבין שמדובר בכסף ולא באידאולוגיה. הוא מסתובב עכשיו בעיר, מחפש לוקיישנים חד פעמיים, מנסה למצוא את ירושלים שלו. והקיץ, הוא יצלם אצלנו את הפיצ'ר הבא שלו, "רווקה פלוס", סרט שבעיניי מחזיר אותו לימים של "חתונה מאוחרת”, מבחינת איכות התסריט.

יוצר נוסף שהצעתי לו לצלם בעיר הוא אבי נשר. אבי הוא במאי של עיר. ירוחם, תל-אביב, חיפה. הוא מחפש את העיר ואת הסיפור המיוחד שלה. גם הוא ערך סיורים, אסף אנקדוטות ועשה תחקיר מאוד מאוד רציני. ואז הגיש רעיון לפיתוח תסריט. טרם החלטנו אם להשקיע בזה או לא, אבל אני יכול להגיד שהוא תפס משהו ייחודי בעיר, איזו צומת מרתקת של ירושלים. אני לא מתבייש לייבא הנה סרטים. אני רואה בזה הצלחה. הסיסמה שלי היא – ירושלים עולה על המסך כפי שלא נראתה מעולם. זה מה שאנחנו רוצים להביא. את קטמון, את ימק"א ואת האונ' העברית. אבל לא במבט תיירותי מתורבת, אלא להיכנס לקרביים של השכונות. כמו שסידר עשה ב"הערת שוליים". הוא הפך את הספריה הלאומית, ומוזיאון ישראל מאנטי גיבורים לגיבורים. וזה לא רק הלוקיישנים, אלה דמויות עם אופי ועומק שמסתובבות בתוכם.

בקשר ל-"הערת שוליים”, הסרט הישראלי החם של התקופה – מאיזה שלב הוא אצלכם?

תשמע, זה תסריט שבשלב הסינופסיס, שאורכו חמישה עמודים, הנחתי אותו מהיד וידעתי שפה יש משהו שעוד לא היה. לא בארץ, ואם יורשה לי, ברמה העולמית. זה סרט שמרחיב את השפה הקולנועית. קודם כל, זה סיפור גאוני, זה מתמטיקה הסיפור זה. אמנות סטוריטלינג מדהימה. אחרי זה הליהוק של בראבא, של יאצק, לתפקיד כזה – זה פשוט לא הגיוני. ואז בא סידר ומסביר לך בפרזנטציה שבעצם הסרט ייעצר כמה פעמים והמסך יתמלא בטקסטים. חשבתי שזה מעניין, אבל שבעולם לא יבינו את זה. גם את הסיפור, שהסוד שלו הוא מילה, וגם את העיסוק בתלמוד ובפילולוגיה של התלמוד. אבל הוא (סידר) יושב מולך ומסביר איך הסרט ייראה פריים אחרי פריים. הכל עם אמירות והכל מדויק, גם בזכות העובדה שהוא עבד עם סטוריבורד. כיוון שאנחנו קרן עירונית, הזמנו אותו להעביר סדנה לאומני סטוריבורד ירושלמים, בוגרי בצלאל ובתי ספר לקולנוע. מצד שני, שבוע אחרי זה הגיע דובר והסביר מדוע אסור לעבוד עם סטוריבורד. יש הרבה סוגים של גאונית קולנועית ואנחנו כקרן ירושלמית דואגים להעשיר ולחבר לעשיה את תלמידי הקולנוע והאמנות בעיר. כל מי שהשקענו בו, תורם מזמנו לסדנאות מעין אלו.

שלמה בראבא, מתוך "הערת שוליים".

אני מקווה שתסכים איתי שיש דבר כזה שנקרא "קולנוע תל-אביבי". האם יש "קולנוע ירושלמי"?

אני חושב שמוקדם להגיד. עד לפני שנתיים לא צילמו בכלל בירושלים. ואני גם לא חושב שיש קולנוע תל-אביבי, יש את הדימוי של קולנוע כזה. כמו שיש קולנוע ניו-יורקי. אבל ההכללות לא נכונות כאן. אני אגיד לך מה אנחנו מחפשים. אולי זה יישמע קצת מעפן, בטח לתל-אביבים, אבל אם להצביע בקרן לייזר – אנחנו מחפשים את הנשומה. את הנשמה בעשייה. ואני חושב שזה ירושלמי. אני חושב שגם “עספור" וגם "הערת שוליים" זה קולנוע ירושלמי. מצד אחד, הפרחים המקסימים שעסוקים כל היום בסקס וסמים, ומן הצד השני האקדמאים, חתני פרס ישראל והיקום של גבעת רם והאוניברסיטה. בשניהם יש נשמה. בעיקר של היוצרים, אבל זה גם יוצא מתוך הדמויות שלהם ומתוך הסיפור.

מאחורי המיזם רשימה מכובדת ומוערכת של סרטים עלילתיים וסדרות. מה לגביי דוקו, או מדיות נסיוניות יותר? האם זה שאתה בעצמך דוקומנטריסט משפיע?

יש את המשבצת הזו, לקולנוע תיעודי, אבל אנחנו עוד לא נכנסים לזה, משתי סיבות. הראשונה היא שזה פחות בוער. קולנוע תיעודי נעשה בירושלים ויש המון סרטים שמצטלמים כאן ומטפלים מצויין בבעיות, אז כביכול לא צריך אותנו. הסיבה השנייה היא האג'נדה של תעשייה. כשאני מביא לכאן פיצ'ר, אני מכניס מיליון שקל לעיר. דוקו עם צוות מצומצם לא עומד במבחן הזה.

מה שאנחנו כן מחפשים הוא סרט תיעודי בינלאומי על העיר. כרגע יש אצלנו פרוייקט בפיתוח, שנקרא "ג'רוזלם 24 שעות" ואנחנו בתהליכי גיוס הסכום הדרוש, בכסף אירופאי. אם זה ייצא לפועל, אז ביום אחד, בעוד שנה, יעקבו שישים צוותי צילום בירושלים אחרי שישים גיבורים במשך 24 שעות. המוצר הזה ייערך לכמה פרודוקטים. ראשית, לסרט שאורכו 24 שעות, שיוקרן שנה לאחר הצילומים בבירות אירופה ובירושלים. 24 שעות בחייה של עיר. מתוך זה ייגזרו שלושה סרטים באורך כשעה או שעה וחצי, שיהוו בוקר צהריים וערב בירושלים. לפני כמה שנים נעשה פרוייקט דומה בברלין שהיה מאוד מוצלח. זה עוד לא סופי, אבל אנחנו נרגשים מהאפשרות.

בעניין קולנוע יותר נסיוני, יש כמה רעיונות בשיתוף פעולה עם גופי שידור טלוויזיוניים של דברים שעוד לא נעשו בארץ. גם לא על-ידי קרנות הקולנוע הארציות. זה כולל גם סרטים דלי תקציב וגם חממות של יצירה בהם יקחו חלק תלמידים מתחומים אמנות שונים, כאשר התוצרים מיועדים לטלוויזיה ולאינטרנט. בשנה הקרובה, אחרי שלוש שנות הניסיון של המיזם, אנחנו גם נחדש בסוגי היצירה שיוצאים מירושלים. התבגרנו, אנחנו מגדירים את המשימה שלנו באופן יותר מדוייק. בהתחלה רק התפללנו שמישהו יבוא. עכשיו כשלא סתם באים, אלה באים הטובים ביותר, בואו נראה איך זה עוזר לעיר. בואו נפתח את התעשייה המקומית. ניצור רצף. אנחנו קוראים לזה – להפוך את ירושלים מרכזית בדיון הקולנועי בארץ. המטרה היא להשאיר בעיר סטודנטים לאמנות שידמיינו כאן אופק תעסוקתי ולא יברחו לת"א.

אם כבר הזכרת קרנות אחרות, עד כמה אתם מסתכלים עליהן ומה השוני ביניכם?

עד לפני התפקיד הזה, אני הייתי בין המגישים לקרנות. כשהתמניתי למנהל המיזם, ארתי לעצמי שאת כל מה שרטנתי עליו אז, אני הולך לשנות. כמובן שלמדתי הרבה מאוד דברים חיוביים מקרנות אחרות, זה לא שהמצאתי את הגלגל מחדש. ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אבל את מה שהציק לי, אני מנסה להפוך. קודם כל יש את נושא השקיפות של קבלת ההחלטות וקריאת הערות. שיהיה ברור לכולם איך מקבלים אצלנו החלטות ואיך צריך להגיש. דחינו גם גדולים, אבל הם רואים שאתה פתוח בפניהם ומרגישים שאולי התקבלה פה החלטה מוטעית, אבל היא נעשתה משיקולים מקצועיים ולא אישיים.

אני זוכר שכאשר ביקשתי הערות לפרוייקטים שהגשתי ונדחו, קיבלתי משוב עם חמישה קריטריונים. אחד מהם, לדוגמה, הוא איכות התסריט. אבל מה זאת אומרת איכות התסריט? הוא הרי מורכב מדמויות, עלילה, דיאלוגים, זה בנוי מכמה פקטורים. לקחתי ופיצלתי את הקריטריונים האלה. זה עוזר ללקטורים להסביר, קודם כל לעצמם, מה טוב ומה לא טוב בתסריט. הלקטור הוא איש מקצוע שמקבל כספי ציבור והוא צריך להסביר למה הוחלט כך או אחרת, גם בפני היוצרים. כמובן שהיוצר יכול לקבל את זה או לא, אבל הוא יודע שזה מנומק ויש לו מה לעשות עם זה הלאה. הוא קודם כל ירוויח מזה שהוא פנה אלינו.

דבר נוסף שחשוב לי, ותאמין לי שאנחנו מזיעים ונקרעים על זה, הוא לתת תשובה תוך שמונה שבועות. לפחות לשליליים. בקרנות אחרות, לפעמים זה לוקח חצי שנה. וברוב המוחלט של המקרים התשובה שלילית בסוף. אפשר לקצר את הזמן הזה. זה חשוב וזה זמן שיא, אגב. אני הגדרתי לעצמי חוק, ומשפחתי סובלת מזה – לא יהיה תסריט שהוגש למיזם ולא קראתי. גם את הדחויים. אני רוצה לעמוד מאחורי כל החלטה ולדעת שאני אחראי. אני מאמין בזה וחושב שזה חלק מההצלחה. כשאני יושב עם הלקטורים או בפרזנטציה, אני יודע על מה הם מדברים. אני יודע על מה להתווכח איתם.

אליה ענבר וגור בנטוביץ', מתוך "שקרים בז' ", הסרט הראשון ששמעתי עליו כמשתתף בפסטיבל ירושלים 2011

מה עוד מייחד את המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים מעמיתיו?

אנחנו לא רק משקיעים בסרטים אלא גם מסייעים להפקות בתוך העיר. קודם כל, אנחנו מדברים עם המוסדות ומבקשים מהם להוריד את הסכומים שהם לוקחים על ימי צילום. מטרתנו לגשר בין שני גופים מסחריים, ההפקה והלוקיישן. בנוסף, העירייה הקימה מנהלת תיאום הפקות בעיר. עד לפני חודשיים, מפיק היה צריך ללכת בין מחלקות העירייה ולהתחנן ולהסביר למה הוא צריך לכבות תאורת רחוב או לסדר מקום חניה לעשר מכוניות הפקה. וזה אחרי שהוא מצא את מיקום המחלקה בתוך העירייה, הגיע בשעות הנכונות וכו'. הכל היה ענן ערפל, זו הייתה עיר מסובכת להפקות. ראש העיר קבע שיהיה בנאדם אחד שאחראי על הכל, דרך האתר של העירייה. אתה מפציץ אותו בכל השאלות והוא משיג לך את כל האישורים והתיאומים. מבחינתך כמפיק, הוא לבדו העירייה. זה מקצר ימי עבודה, עצבים, ובזבוז אנרגיה. העיר רוצה שהפקות יגיעו. וזה בחינם. גם ת"א מתחילה לעשות את זה, אבל שם יש אגרה.

שמתי לב שבניגוד לקרנות אחרות, שרובן דורשות ניסיון ורקע מוכח בתחום, יש אצלכם אופציה של "הוספת יוצר בעל ניסיון" עבור צעירים חסרי ניסיון אבל בעלי שאיפות. מה הסיבה?

אני אגיד לך למה. הרי יכול להיות שעקרת בית מקיבוץ בצפון היא גאונה, למרות שלא הצליחה לכתוב בחיים שלה. אבל לפני שהיא מגישה אני רוצה שמישהו יקרא ויהיה מוכן לשים את השם שלו. גם אם זה רק סטודנט שסיים כמה שנים בבית ספר לתסריטאות ויש לו איזשהו רקע. בהגשה הראשונה, מתוך 200 דברים שהוגשו לנו בכל המסלולים, 15% היו בלתי קריאים, מבחינת הלקטורים. שלחו לנו שירים, שלחו ציורים. אני לא צוחק. יכול להיות שיש שם גאונות, אבל לקטור לא יכול להעריך כזה דבר. מצד שני, אני מבזבז כספי ציבור על כל קריאה כזו, של דברים שאולי לא היו צריכים להגיע לפתחנו. אז אתה יכול להיות נהג אוטובוס עם סיפור מדהים, אבל לפני שאתה מגיש לנו אני מחייב אותך לחבור למישהו בעל נגיעה בתחום, כדי שיקרא ויגיש יחד איתך. יכול להיות ששם, תהיה יציאה ענקית, עד עכשיו זה לא טרם קרה. פה אנחנו הולכים עם האסכולה של זלדה, המשוררת הירושלמית ששציטטה מדרש אגדתי ואמרה שהמשיח יבוא דווקא מבין העניים. וזה יקרה בירושלים. אגב, דוד פרלוב, בסרטו "בירושלים", צילם אותה אומרת את זה, על רקע קבצנים. אם יבוא היום ונהיה יהירים הסרטים שלנו יהיו פחות טובים.

לסיום, מבט אל העתיד. ביום ירושלים זה, מה אתה מאחל לעיר, למיזם, לעצמך, לצופים, לקולנוע ולמי שתרצה, עד יום ירושלים הבא?

קודם כל יש לי בקשה מהירושלמים. אנחנו, בתוך שנתיים, הצלחנו להביא את הקולנוע לירושלים. עכשיו, המשימה היא להביא את הירושלמים לקולנוע. זה נכון שאין בעיר מספיק אולמות, אבל עכשיו כשירושלים על המסך, צריך לבוא לראות. אני מאחל שנמשיך להיות צנועים, לעבוד קשה ולשמור על הרצף של ההצלחה. היום, בכל חודש וחצי מתחילה להצטלם הפקה חדשה בעיר. התקווה, בתור בוגר בית ספר לקולנוע וכתושב ירושלים, היא שתתחיל להתפתח בזכות זה תעשייה מקומית. שבוגרי בתי הספר ידעו שיש להם תעסוקה ויצירה, שיתחילו להתלבט האם כדאי לרדת לת"א. אם נשאיר 20, 30 40 בוגרים של סם שפיגל, מעלה, בצלאל וכד' – אז הצלחנו. וכמובן, שימשיכו להיות סרטים טובים.

השאר תגובה