"שודדי הקאריביים: זרמים זרים", סקירה

עם סרטי "שודדי הקאריביים" ("Pirates of the Caribbean") אני מנהל יחסים מורכבים כבר שמונה שנים. "קללת הפנינה השחורה" ("The Curse of the Black Pearl") הכיר לעולם, ולי, את דמותו של קפטן ג'ק ספארו, הפיראט המשונה והמשעשע. בעיניי, היה בסרט ההוא קסם אמיתי, כזה שנדיר למצוא בקולנוע של ימינו. ורק עכשיו אני מבין שאין שום טקסט שלי עליו בשום מקום ברשת, חוץ מכמה בכיות מזדמנות על ההפסד של ג'וני דפ באוסקר לשון פן (ויסלח לי חברי אור ס. אבל לשון פן היו הופעות אחרות בקריירה ששוות אוסקר הרבה יותר מ"מיסטיק ריבר". לעומת זאת, העובדה שג'וני דפ מתהלך בעולם ללא פסלון מוזהב היא סוג של שערוריה). אחרי הסרט הבכור הגיעו שני ההמשכונים המתבקשים ועתירי הבלאגן. "תיבה של איש מת" ("Dead Man's Chest") שעשע אך הכעיס את הצופים משום שעל אף אורכו האדיר, נגמר ב"המשך יבוא". אותו המשך הגיע רק כעבור כמעט שנה עם הנדבך השלישי ששמו "סוף העולם" ("At World's End"), אשר חתם טרילוגיה באופן המדוייק ביותר – הוא הפך את הסדרה למיתלוגית והעצים את רמות הכאוס העלילתי לבלתי נתפסות. כלומר, אפשר לומר על סדרת הסרטים הזו בכללותה שהיא כיפית להפליא, גם אם לא תמיד ברור למה.
הפרק הרביעי, "זרמים זרים" ("On Stranger Tides") אינו שונה בהרבה, על אף השינויים המבניים שנערכו מאז קודמו. אז כדי שיהיה ברור וחד – אני מת על "שודדי הקאריביים", מאוד נהנה מן הצפייה בהם, אבל אין זה אומר שאני לא יכול להיות מעט ביקורתי איתם. במיוחד אם מגיע. כי ככה זה כשאוהבים.

השאלה הנלווית והמתבקשת עת יציאתו לאקרנים של הפרק הרביעי בסדרת "שודדי הקאריביים" נוגעת למניעים ליצירתו. האם הפיראטים מהוליווד חומדים את המטמון החבוי בכיסם של הצופים, אשר לבטח ינהרו לצפות שוב במותג המוכר ובדמויות האהובות? התשובה היא שאין זה משנה. יש משהו שעובד ברמה מאוד בסיסית בסרטי "שודדי הקאריביים". כמו מתקן השעשועים עליו מבוססים הסרטים, גם הם מספקים חוויה סוחפת, רבת עוצמה ומהנה כהוגן. התוספת האחרונה, “זרמים זרים", אינה שונה מקודמותיה ועונה אף היא להגדרה זו.

קפטן ג'ק ספארו (ג'וני דפ) שוב מפליג למרחק. המצפן מורה הפעם לכיוון אגדה חדשה, אשר רק נרמז עליה בסיום הסרט השלישי. זהו מעיין הנעורים החמקמק, המבטיח למגלה אותו שנות חיים יקרות, אך על חשבונו של אדם אחר. מלבד ספארו, מעוניינים במעיין שלושה גורמים רבי עוצמה. הראשונים הם הספרדים, אשר בפקודת מלכם הפליגו מבעוד מועד וכבר נמצאים בדרכם. דולקים אחריהם האנגלים, שמלכם שלהם (ריצ'רד גריפיתס) לא מוכן להפסיד לספרד במאוץ. הוא שולח את קפטן הקטור ברבוסה (ג'פרי ראש), שהמיר את חיי שודד-הים בשירות הוד מלכותו. הצלע השלישית במירוץ הוא קפטן שחור-הזקן (איאן מקשיין), הפיראט ממנו פוחדים כל הפיראטים, יחד עם ביתו, אנג'ליקה (פנלופה קרוז), עימה היה לקפטן ספארו קטע רציני בעבר. מי יגיע ראשון למעיין הנעורים? ומה יקרה לשאר?

שימו לב לאירוע משני, החולף ביעף, באחת הסצינות הראשונות, המתרחשת בארמונו של מלך אנגליה. במהלכה, נזרק אחד מחיילי המשמר מן החלון, כחלק מניסיון בריחה של קפטן ג'ק. הקרדיטים אינם מלמדים את שמו של האדם הזה, אבל לי יש ניחוש. זהותו של מי שנזרק החוצה מן החלון, בשלב כה מוקדם של הסרט, יכולה להיות רק אחת – ההיגיון.

התסריטאים טד אליוט וטרי רוסיו, שאחראים גם לכתיבת הטרילוגיה המקדימה, שוב עושים בלאגן ומגדישים את הסאה. כרגיל, ניכר שהם יודעים את המלאכה. הכל מצוי ובשפע בסיפור המניע את "שודדי הקאריביים: זרמים זרים". ישנה מיתולוגיה חדשה, אגדת מעיין הנעורים לצד בנות-ים קטלניות. ישנן דמויות חדשות וקסומות בשילוב עם מהפכים לדמויות ישנות. יש ספינה חדשה עם שם מגניב, "נקמתה של המלכה אן", אשר יורקת אש ונשמעת לפקודת חרבו של קפטן שחור-הזקן, מטיל המורא. עוד אפשר למצוא המון רעיונות אדירים, כמו למשל ספינת האוצר הממוקמת על קצה צוק, או שימוש מבדר ומכושף בתחביב בניית ספינות מיניאטוריות בתוך בקבוקי זכוכית.

ברם, אין שום המשכיות. לשום דבר. כל הפתרונות לתסבוכות העלילתיות לא מתחברים לכדי פאזל שלם ואחיד, או אפילו קשורים זה לזה. הכל מרגיש מאולתר ומעט מאולץ. אבל בעיקר, מקשה מאוד להתחבר רגשית. הרי ברור שאם מישהו ימות, הוא תמיד יכול לשוב לחיים בדרך נס. כמובן שהמניעים של הדמויות לא יהיו נהירים רוב הזמן וכן הלאה. בזמן הצפייה, אין לכך משמעות יתרה, מלבד היעדר רגשות ממשיים של סכנה או חרדה לגורל הדמויות. אבל לאחר הצפייה, כאשר השפעת הסחף פגה, צצות המון שאלות שנותרות ללא מענה. בסצינת הסיום (יש אחת נוספת אחרי הקרדיטים, הישארו עד הסוף), הכותבים צוחקים מעט על העניין הזה ובעיקר על עצמם. למרות שההומור העצמי לא פותר את הבעיה. שכן גם על מוטיב הדת הנוצרית, אשר השתלט באכזריות על הסרט, צוחקים התסריטאים ואף מניחים בפיו של ג'ק את אחת הבדיחות המוצלחות בסרט (“I support the Missionary position”). אך מוטב היה שלא לשלב אותו מלכתחילה. בכלל, פשוט נמאס לגמרי מהמסיונריות של הוליווד, המאכלת כל חלקה טובה.

בשלב זה כבר ברור מה יש יותר מדי ב"שודדי הקאריביים 4". אבל מה חסר? שאלה זו עשויה להטריד מעריצים רבים (ואני ביניהם) בתום הצפייה. התשובה שמצאתי היא גור ורבינסקי. הבמאי שהחל הכל לפני שמונה שנים עם "קללת הפנינה השחורה", המשיך עם "תיבה של איש מת" וסיים בגדול עם "סוף העולם" – לא המשיך עם הסדרה למים הבלתי מוכרים של טרילוגיה נוספת. אולפני וולט דיסני והמפיק ג'רי ברוקהיימר, חשבו משום מה שאנחנו עדיין מצויים בשנות הארבעים של המאה הקודמת ופשוט החליפו את רב-החובל שלהם באופן המצהיר כי במאי הקולנוע אינו גדול מן הסרט שהוא יוצר.

המחליף שנשכר לנווט את הספינה עצומת המימדים הוא רוב מארשל (“שיקאגו”, “Nine”). היתרון האמיתי שלו, הוא העבודה המפעימה עם מוזיקה. לכאורה, לא חוכמה גדולה כאשר המלחין הוא האנס זימר וכולם כבר מכירים את הנעימה מהסרטים הקודמים. אבל אין ספק כי מארשל אחראי לכמה רגעים של תזמור פשוט מושלם ואפילו מרגש או מצחיק לפרקים. ככה זה כשהבמאי מתמחה במחזות זמר. מאידך, כל סיפור האהבה המשני מבויים במלודרמתיות מיותרת. כי ככה זה כשהבמאי מתמחה במחזות זמר. בכלל, אחרי שנפטרנו מוויל ואליזבת', האם מה שבאמת נחוץ הוא זוג חדש של דמויות משנה מאוהבות ומרוגשות? אפילו אם הם יפיוף ויפיופה כמו סם קלאפין ואסטריד ברג'ס-פריסבי, ההחלטה נותרת מבאסת, מאריכה את הסרט שלא לצורך וגוזלת פוקוס מהדמויות המעניינות באמת.

אם לשוב לשאלה עימה פתחנו, קשה להאמין שלנגד עיניהם של היוצרים עמד בעיקר הרצון לבדר את הקהל שלהם ולא בצע כסף. אחרת, הם לא היו מכריחים אותו לחבוש לאורך שעתיים ועשרים דקות את משקפי התלת-מימד, שאף מייקרות את מחיר הכרטיס. ואיך אפקט התלת-מימד בסרט? לא מוסיף, זה בטוח. המשקפיים הכהים בעיקר מקשים בסצינות הליליות. ואיך פנלופה קרוז? לא מוסיפה, זה בטוח. חוץ מסצינה אחת גאונית למדי, הכוללת שפם מלאכותי, היא מרגישה די תלושה ולא שייכת ואם תסלחו לי, גם לא סקסית. אולם, כולנו כאן בשביל קפטן ג'ק ספארו. זה שעדיין לא נמאס ממנו, מהאייליינר, מהפרצופים, מהיציבה ומהשטויות שלו. אם כי גם הגרגירים בשעון החול הזה הולכים ואוזלים.

הטקסט הנ"ל התפרסם באתר עכבר העיר אונליין.