• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

יום עצמאות 63 שמח! כן, שמח!

10 במאי 2011 מאת אורון שמיר

היום נחגג ברחבי הארץ יום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל. אולי "נחגג" היא מילה מוגזמת מדי לתאר את מצב הרוח ברחוב. אישית, אני לא ממש חש אווירת חג מפעמת בקרב האנשים שאני מדבר איתם. אז אנסה שוב, מהתחלה – היום מצויין ברחבי הארץ יום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל. אתם יודעים, המדינה הריבונית והעצמאית בארץ ישראל, זאת שהכריזו עליה באו"ם. מן עובדה כזאת, בלתי ניתנת לערעור, למרות שאני מכיר כמה כאלה שמנסים. האם היום הזה הוא סיבה למסיבה?

מלבד צליית בשר על האש תוך נפנוף בחתיכת קרטון וצעקות: "מי רוצה שיפוד לפני הסטייקים?", הייתה נהוגה פעם מצווה אחת נוספת ביום חג זה. פשוטה וצנועה, אך בלתי אפשרית עבור חלק מהאנשים – לשמוח במדינה. נדמה ששכחנו מה זו גאווה לאומית. ואני לחלוטין מכליל את עצמי בקטגוריה הזו. גם לי אין צמרמורת למשמע ההמנון, או דילוג של פעימת לב כאשר דגל המדינה מתנופף ברוח ארץ הקודש. אני יודע שצריך, אבל זה לא קורה. רגש קשה לזייף, בטח ובטח שמבפנים. אבל השנה פשוט נמאס לי להתלונן ובעיקר לשמוע תלונות. למרות שאני בהחלט לוקה בתכונה זו, כפי שיוכח בהמשך הטקסט. אבל אם יש מסיבה אחת שאני רוצה להחריב השנה, זה ה"מרד" הזה במדינת ישראל. באופן אירוני, נראה שלחגוג את יום העצמאות ללא כיפה על הראש ועוזי ביד, נתפס בימינו כמעשה נון-נון-קונפורמיסטי.

כן, אני יודע שאין כאן חניה, כולם עצבניים כל הזמן ומנסים לדפוק אותך, הכל יקר, בחורף קר, בקיץ חם. אני יודע. זה פשוט נורא. שלא לדבר על מתיש. אבל זה שכולם כאן מתלוננים ללא הרף? זה רק מחזק ונותן כוח. ומה עם כל הישראלים האלה… האם יש דבר יותר ישראלי מאשר להלין על "הישראלים האלה", תוך היבדלות מדומה מן הקבוצה המאוסה שכולנו מדברים עליה אבל איש אינו משתייך אליה? מבחינתי, או שהכל מתחיל בקולנוע כביטוי לרחשי ליבו של הציבור, או שהכל נגמר בקולנוע המוחה על עניינים פוליטיים וחברתיים, אם או בלי קשר לייצוג הציבור. ואני לא ממש מבין איך הגענו למצב הזה, או מה אנחנו בעצם עדיין עושים בתוכו, אם הוא כזה איום.

זה לא שחסר לי כאן קולנוע מגוייס או ציוני, נוסח סרטי העליות משנות השלושים ("עודד הנודד") או אפילו סרטי החלוצים משנות השישים ("הם היו עשרה"). גם לא סרטים מלאי פאתוס על החייל הישראלי, כמו "מבצע יונתן" או אפילו "שתי אצבעות מצידון". מה שחסר לי זה קצת איזון. הרי בשנה של "מבצע יונתן" יצאו גם "מסע אלונקות" ו-"חרבת חיזעה", שלא פחדו לבקר את הצבא או ללחוץ על נקודות רגישות כמו התאבדויות בצה"ל. אבל אז הגיעו שנות התשעים ואיתם הקולנוע התל-אביבי הבועתי והעסוק בעצמו ("שורו", "שירת הסירנה"). ויסלחו לי שבי גביזון ואיתן פוקס, אבל בגללם קם דור שהרגיש שהוא מספיק מעניין בשביל לעשות סרטים על עצמו ובשביל עצמו. אני בהחלט חושב, ואת זה למדתי בדרך הקשה, שעל קולנוענים ליצור מדם ליבם ובנושאים הקרובים וקשורים אליהם ישירות. אבל לתופעה היו השלכות.

העניין הוא שאת הברנז'איות של הניינטיז החליפה בשנות האלפיים האג'נדה הפוליטית המוצהרת, עד כדי כך שזה לא רק פשע להסתובב היום ברחוב בלי דעה על "המצב", אלא שמדובר במצב שהוא פשוט לא אפשרי מבחינה לוגית עבור רוב האנשים. אי אפשר לקבל את העובדה שיש מי שאינו אוחז בדעה פוליטית איתנה ומוצקה, או לפחות לא שש להשמיע אותה. לכן, מיד תוצמד לכל אחד תגית פוליטית, לפעמים אקראית, אבל בדרך כלל על סמך זו אליה משתייך המצמיד דווקא. קיצוניים לצד ימין יחפשו היכן כותב המאמר מתנגש, כביכול, עם תפיסת עולמם וימהרו לקטלגו כהפוך מהם. קיצוניים משמאל, אגב, עושים את אותו הדבר. כמות הפעמים שנחשבתי "עוכר ישראל" זהה לכמות הגידופים שספגתי בשל ההתעלמות המופגנת שלי מסבלו של העפ הפלסטיני ועול הכיבוש. מה לעשות שאני פשוט אף אחד מהם. פרדוקס.

פעם, למשל, בשביל להיות זמר-יוצר מספיק היה לכתוב שירים בשפה שלך, על סמך חוויות או דעות אישיות (ע"ע אריאל זילבר, או עמיר בניון). היום, צריך גם דעה פוליטית נחרצת, ריבים מתוקשרים עם כל העולם ואף אחד (ע"ע מחודש של בניון) או אפילו לחפש פרנסה בתביעות משפטיות הזויות, כי למי יש ראש למוזיקה כשהכל פוליטיקה (ע"ע מחודש של זילבר). לא פלא שבאווירה כזו גם יצירה רגישה כמו "ביקור התזמורת" עוררה דיונים פוליטיים, סרטים חיפשו את הקונפליקטים היהודים-ערביים הנוחים ("עץ לימון") והעשור נסגר בקול נפץ אדיר עם מה שכונתה "טרילוגיית לבנון". מעניין שאף אחד מן הסרטים האלה לא זכה לביקורת על היותו ימני מדי. אולי חוץ מ"ואלס עם באשיר", אבל הוא כבר תופעת טבע חוצת דעות או היגיון בכל קנה מידה.

שיהיה ברור – אני חד וחלק נגד סרטי תעמולה, מכל סוג שהוא. בגלל לני ריפנשטאל ולמרות שסרגיי אייזנשטיין חתום על כמה יצירות מופת, חלקן עבור אמא רוסיה. השאלה היחידה שלי היא איך יכול להיות שלכל הקולנוענים בארץ יש את אותה השקפת עולם?

התשובה היא, כמובן, שזה לא יכול להיות. אומרים על קרנות הקולנוע בארץ שהן מאשרות רק סרטים שמתאימים לאג'נדה שלהן, זו שאפשר לשלוח לפסטיבל אירופאיים הביקורתיים כלפיי התנהגות ממשלת ישראל. אבל שמישהו יראה לי תסריט שלו שנדחה מלקבל תקציב בגלל שהוא לא מספיק טוב (לטענת הקרן ולפי דעתה האישית) ולא בגלל הדעה הפוליטית של יוצרו. אני לא מאמין שהאשמה בקרנות. מצד שני, כאשר התעוררה פרשת הסרט "אודם" בתחילת השנה, הוצע בכנסת חוק נאמנות הקולנוע למדינה, אשר איים לסרס את חופש הביטוי, לחבל ביצירות ולגרום ליוצרים ליישר קו לכיוון מסויים. מצד שלישי, ישנה אבנורמליות כה חריגה, עד כי מישהו אשכרה העלה בדעתו את המחשבה שיש צורך להתערב לאמנים בבחירות שלהם. עצם הצעת החוק, מעידה על מצב לא נורמלי, אליו הגיע הקולנוע הישראלי.

אז לידידי השמאלנים, אני ממליץ על הפסקה רגעית מההלקאה העצמית. אחרי מספר כה רב של מכות והצלפות באיזור אחד, הוא הופך רדום ואין יותר טעם או משמעות ליתר המלקות. אני בטוח שאתם מכירים את התחושה.
לידידי מימין, אני קורא: קומו ועשו קולנוע! הפכתם לבכיינים כמו אחיכם, עליהם אתם בעיקר מקטרים. קומו ועשו מעשים, לא טוקבקים. צלמו סרט שיצדיק את שלטון הגנרלים, את המאצ'ואיזם והמילטריזם, שילעג לשמאל. שיהיה קומדיה, בקיצור.

האמת היא, שמה שאני באמת רוצה, (חוץ מקולנוען או קולנוענית ימניים בדעותיהם, בשביל האיזון), הוא יורש ראוי לאפריים קישון. מישהו שיבקר את הישראליות, בהומור ואירוניה שבהחלט מגיעים לה, אך מתוך אהבה גדולה וכנה ובניסיון ללכוד את המהות שלה, לפענח את הבלתי מובן. נכון שגאונים נולדים בערך פעם בדור, הנדירות שלהם היא שמרימה אותם למעמדם. אבל לא צריך להיות גאון בשביל לפתוח את העיניים. לפני שרצים למחסום, אפשר להביט החוצה אל הרחוב הישראלי המלא מפה לפה באבסורדיים קיומיים, עלילות וקונפליקטים. בין אם זה הבאסטיונר שאומר ללקוח "אינעל רבאק עם הערבים האלה" או הערס שצועק אל דמות המתרחקת בריצה במורד הרחוב: "יא הומו! אני אזיין אותך בתחת!". שניהם מבלי משים לאוקסימורונים שהוציאו מפיהם. ואם אין מספיק חומר גלם דרמתי במציאות הישראלית, אפשר להיעזר ללא בושה במקורות. תשאלו את אברהם קושניר, הבמאי של "ברוריה" או את יוסף סידר שהתקבל לפסטיבל קאן הנוכחי עם סרט העוסק בחוקרי תלמוד מתחרים, בשם "הערת שוליים".

כך שמה שאני באמת רוצה זה שהסרטים הישראלים יהיו קצת יותר… ישראלים. פחות התחנחנויות לפסטיבלים ברחבי העולם, יותר יוקרה מקומית לפרסי אופיר. פחות קריצות לסרטים אמריקאיים מכוננים ויותר התייחסויות לקולנוע כחול-לבן של פעם*. במקום קולנוע פוליטי-חברתי, שיהיה בעיקר חברתי. תגידו שהכסף הגדול באמריקה, הכבוד האמיתי באירופה ושאי אפשר להתחמק מפוליטיקה בישראל. אז אני אזכיר את "זוהי סדום", הסרט הנצפה ביותר בשלושים ומשהו השנים האחרונות. מאוד ישראלי, נשען על המקורות מבלי לשכוח לעשות מהם צחוק, לא מתחנף לקהל אחר מלבד זה של העם ממנו יצא, לא רוצה רימייק אמריקאי או פרסים בפסטיבלים בחו"ל. פשוט סרט ישראלי. מצחיק או לא, מוצלח או כושל, זו כבר שאלה של טעם, אבל עם העובדות קשה להתווכח וגם לא מומלץ. מניסיון.

ביום עצמאות זה, אני מתכוון להפסיק להתלונן למשך יממה אחת בלבד. ואם אצליח בכך, גם למצוא לפחות דבר אחד שאני אוהב במדינת ישראל. המלצתי לכם, היא להשתדל ולעשות כן. 364 ימים של זעקות שבר ותלונות על מפלס החרא ויום אחד של מלמול תודה חרישי, תוך ניסיון להיזכר למה התחלנו לצעוק מלכתחילה. רמז: כי כן אכפת לנו מהמדינה הזו, מהתדמית והייצוג שלה, ולכן גם שלנו, בעיניי העולם ובעיניי עצמנו. בברכת חג עצמאות שמח לכולם. גם לאלה שחושבים שהצבעתי ליברמן וגם לאלה שבטוחים שלא שירתתי בצבא (שניכם טועים, אגב).

*צל"ש מוענק בזאת לסרט "הדקדוק הפנימי" ששלח את גיבוריו לצפות ב"סאלח שבתי", בעוד בספר עליו הוא מבוסס הם ראו את "גולדפינגר". כן ירבו.

השאר תגובה