• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

"וביום השלישי", סקירה

28 באפריל 2011 מאת אורון שמיר

באמת שאני מעריך את התעוזה, השאפתנות וחוסר ההתפשרות של משה איבגי, בסרט הראשון שביים, שנקרא "וביום השלישי". אבל אין זה אומר שהתוצאה מצאה חן בעיניי כמכלול. ובחיי שאני מנסה לפרגן לכל סרט ישראלי שיוצא, כנקודת מוצא בבואי לכתוב עליו. אך לצערי, קורה לעיתים שהסרט לא לרוחי, על אף ישראליותו. לדעתי הסיבה אינה חוסר הבנה שלי, למרות שאני כמובן יכול להיות טועה. אבל יש הבדל, בערך בגודל של העולם, בין לא להבין את השקפת העולם של סרט, לבין חוסר הסכמה מוחלט או חלקי איתה. תוכלו לשפוט בעצמכם על סמך הסקירה שלי, אשר התפרסמה הבוקר בעכבר העיר אונליין ומובאת כאן למטה במלואה.

הילה פלדמן ממהרת

אחרי שלושים שנות משחק בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, החליט משה איבגי לביים סרט ראשון. מי שנחשב לאחד המובילים והמשפיעים בתחומו במדינת ישראל, מי שזכה בפרסים מקומיים ובינלאומיים על משחקו בעשרות סרטים, סדרות והצגות – בחר להיות האחראי הבלעדי על היצירה בכדי להעביר הפעם מסר חד ותקיף.

איבגי גילה כי הרעיון הבסיסי לסרטו "וביום השלישי" עלה במוחו 13 שנים לפני תחילת ההפקה בשנת 2009. את התסריט העמוס והמורכב הוא כתב במשך כעשור וחולק את הקרדיט ליצירתו עם אסתר נמדר-תמם ו-ורד פוסט. לאחר כחמש-עשרה שנות עשייה, נחשף הסרט לראשונה לקהל פסטיבל הקולנוע של ירושלים, בקיץ שעבר. כעת, הוא מגיע אל בתי הקולנוע כדי לנסות ולזעזע את עם ישראל כולו.

אפרת בן צור מבואסת

הסרט הינו אסופת סיפורים מקבילים ומצטלבים, כמקובל בז'אנר שהפך פופולארי בסוף העשור הקודם ומאז הצליח להימאס כמעט לחלוטין. הדמויות נעות ככדורי ביליארד על שולחן לבד ירוק, מתחככות, נתקלות ומשנות מסלולים עבור אחרים ועבור עצמן. כל נקודת מגע כזו בדרך כלל מלווה בכאב פיזי או נפשי. במהלך שלושת הימים בהם מתרחשת העלילה, נתוודע לחייהן של מספר נשים החוות התעללות מסוגים שונים, מצד המין הגברי:

אילנה (אפרת בן-צור) היא עקרת בית במשפחה מתפוררת, אשר בעלה (איצ'ו אביטל) רואה אותה כאוסף של פונקציות הנועדו לשרת את צרכיו. במפגש עם מנהל של להקת חתונות בשם גדעון (שרון אלכסנדר) נחשפים כשרון השירה שלה וכן ותשוקות חבויות. לורן (הילה פלדמן) מטפלת במסירות באמה הגוססת (חגית דסברג), כאשר את כספה היא משיגה באמצעות הגשמת פנטזיות מיניות סוטות במיוחד עבור לקוחות עמידים. ואם זה לא מספיק קינקי, היא גם סובלת מהפרעות אכילה גראפיות, אשר אינן נחסכות מן הצופים. שרה (עלית קרייז) היא חוקרת קשוחה של מס הכנסה, אשר מסתבכת עם רב רמאי וכנופייתו הקנאית והמסוכנת. ואילו ניקול הצעירה (גל סלומון, בבכורה קולנועית) בסך הכל הגיעה לתל-אביב כדי לפגוש את המחזר האמריקאי שלה, אך נקלעת לסדרת אירועים מצערים.

ההתנגשויות הרבות בין קווי העלילה שתוארו לעיל, מרגישות מקריות וחסרות משמעות לעיתים. ייתכן שמדובר בחלק מן האמירה הכללית של הסרט על הכאוס החברתי במדינת ישראל, אך כעבודה תסריטאית נטו יש כאן מקום להרמת גבה מצד הקהל. במיוחד כאשר ההפקה כה מקצועית, מרשימה בכל פרמטר ופשוט מעוררת התפעלות, בעיקר בתחום המשחק. הדרכת השחקנים של איבגי, כמצופה משחקן ותיק ומוערך, מסייעת לייצר רגעים דרמתיים רבים, השואבים את כוחם מן היכולות שמקרינים הפרפורמרים הכשרוניים.

עלית קרייז מנמנמת

הגבה השניה של הצופים עלולה להתרומם נוכח הכמות הבלתי סבירה של פרוורטיות ספוגה ברוע אנושי, הנשפכת החוצה מן המסך בכל זמן נתון. מלבד הרגעים שהוזכרו לעיל בתקציר, ישנה גם סצינת אונס ברוטאלית, שחזור של חלק מ"אימפריית החושים" וקטע סקס ארוך ומכאיב בין מועמד לראשות הממשלה, אשתו, דילדו וזונה מחופשת לחיה צמרירית. מספר דו-ספרתי של ציצים ופין אחד מרקד ומקפץ, משלימים את אווירת סדום ועמורה. ומדובר כאן בלייט-מוטיב ברור. כולל מעשה סדום, סימבולי כמובן.

בעולם בו מתרחש הסרט, משתדלות רוב הדמויות המעורבות לעבור על חוקי עשרת הדיברות באופן יומיומי. לדידו של הסרט, סדום ועמורה זה כאן ועכשיו, כך שלא נתפלא אם יומטרו על ראשינו האשמים אש וגופרית. לתפקיד הצדיק היחיד בסדום, כלומר בתל-אביב, ליהק איבגי את עצמו. זאת למרות שכבמאי, הוא מתאים יותר לדמות נביא הזעם והחורבן של ישראל הנוכחית.

קל להבין ואף להזדהות עם מקור זעקת השבר הזו של משה איבגי. הרי כל מי שחשבון הבנק שלו אינו מזכיר את זה של מדינה קטנה וכל אלה מבינינו שלא זכו לצירוף האותיות ח"כ לפני שמם – כולנו חיים בכדי לשרוד ומכירים את הזוהמה הקיומית שניבטת מן המסך. אך אין זה אומר שהצפייה בחומרים מזעזעים שכאלה, במשך שעתיים תמימות, לא תהיה קשה מנשוא. ברם, הקושי הגדול ביותר המתלווה אל הצפייה בסרט, הוא הבנאליות של הפואנטה. כיצד איש קולנוע ותיק ומנוסה כמו משה איבגי, מחליט להוציא את צופיו מסרטו הראשון כבמאי עם שתי גבות מורמות ופרצוף תואם, עקב האמירה השחוקה והטינאייג'רית במהותה – העולם חרא וכולנו נמות בסוף כחוטאים, או נתאחד כאשר יגיע אסון בקנה מידה לאומי. אחרי שלושים שנה של קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה, ניתן היה לצפות לשורה תחתונה מעט יותר מעניינת ומעט פחות קשה לצפייה.

ורק משה איבגי מנסה לטעון לחפותו. אגב, שימו לב להתרחשויות ברקע. לא רק כאן, בכלל במהלך הסרט.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מסכים עם הסקירה, סרט עם טון מבהיל שמתנקז להיות כלום אחד גדול.

השאר תגובה