• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

צ'פלין מול קיטון

24 באפריל 2011 מאת עופר ליברגל

כנראה שאין חובב קולנוע שמועלם לא נדרש לדון בשאלה הזו. שני הקומיקאים הגדולים ביותר של הקולנוע האילם (ושל הקולנוע בכלל) זה מול זה: מצד אחד צ'רלי צ'פלין, האיש שלאורך כל הקריירה שלו וגם לאחר שחדל מעשיית סרטים, היה האיש המפורסם ביותר בעולם. מי ששלט על סרטיו באופן מוחלט והפך לאייקון הקולנועי המוכר ביותר. מולו, באסטר קיטון, הדמות של האמן הרומנטי שנשכח יחסית במשך עשורים ואף התדרדר מכוכבות לעוני עד שזכה להערכה מחודשת בשנות חייו האחרונות, הערכה שדומה כי היא רק גוברת עם הזמן. זהו עימות בעל זוהר מיוחד משום שחובבי קולנוע אוהבים השאוות ודירוגים. אבל במידה רבה, ההשוואה בין השניים אינה רלוונטית כלל וכלל.

צ'פלין וקיטון רחוקים זה מזה ככל ששני קומיקאים אילמים יכולים להיות. כמו כל אמנים גדולים, הקומדיה עבורם שימשה ככלי לביטוי השקפת עולם רחבה ומוצקה. אינני אומר כי המטרה שלהם בבואם לעשות סרט לא הייתה בראש ובראשונה להצחיק את הקהל, אבל הדרך בה הם השיגו את המטרה לא רק שהייתה שונה מאוד, אלא נבעה מראייה אחרת – לא רק של הקומדיה, אלא גם של העולם.

הדרך הפשוטה לסכם את ההבדלים היא לטעון כי קיטון היה חזק יותר בקומדיה נטו וכי צ'פלין היטיב יותר להכניס רגש לסרטיו. אך מדובר בטיעון אשר רחוק מלהראות את התמונה בכללותה. ראשית, משום שגם צ'פלין יכול היה לבנות גגים קומים נטולי רגש לא פחות טוב מעמיתו, ממש כשם שגם קיטון הצליח פה ושם לרגש. אף כי מדובר במקרים מעט יוצאי דופן מצד שני היוצרים. לדעתי, ההבדל הבולט ביותר ביניהם יכול להיות מתומצת במשפט: צ'פלין היה כל אדם, בעוד קיטון היה אף אדם.

ראשית אפנה לקיטון, שדומה כי קל יותר להסביר את גדולתו, משום שייחודה בולט יותר לעין. בעוד צ'פלין דגל בקולנוע הכי פשוט שיש, קיטון תמיד חשב כיצד ניתן לשחק עם המדיום. אם צ'פלין ביסס את השפה הקולנועית שלו בעיקר על חלק מן הפיתוחים של ד.וו גריפית (וצ'פלין אפילו לא השתמש בעריכה בדרך יצירתית כמו גריפית') דומה כי קיטון קרוב ברוחו לבמאי/קוסם הצרפתי ז'ורז' מלייס, אשר יצר סרטים שהתבססו בעיקר על שימוש באפקטים וחתר ליצירת אפקטים חדישים יותר. גם קיטון חיפש לא פעם דרכים חדשות להתעסק עם כלי הקולנוע. לפעמים, הוא לקח רעיונות של מלייס ושכלל אותם עד לשלמות, כמו בפתיחת הסרט The Play House, המבוססת על סרט קצר בו מלייס גילם בעצמו תזמורת שלמה:

הניסיונות בשפת הקולנוע קשורים לתמה רחבה יותר שהעסיקה את קיטון: האדם מול הטכנולוגיה המודרנית. הסרטים שלו לאו דווקא הראו רתיעה מפני טכנלוגיה. להיפך, פעמים רבות הגיבור היה ממציא או אהב אותה. אבל הם הראו כיצד הטכנולוגיה משתלטת על האדם ולמעשה הופכת אותו לבורג במערכת. אומנם צ'פלין היה זה אשר ב"זמנים מודרניים" סיפק את הדימוי השלם ביותר של האדם הנבלע במכונה, אך בעוד שגיבורו של צ'פלין נראה אבוד מול הסיטואציה, עושה רושם כי הדמות אשר מגלם קיטון מקבלת בשלווה את הגזרה. למעשה, יש מעט מאוד דברים שהדמות הזאת לא תקבל בשלווה.

סרטיו של קיטון כוללים לרוב עלילת משנה רומנטית, אך היא כמעט תמיד שולית ולפעמים אף מוצגת בצורה מגוחכת. ב"שבע הזדמנויות" (Seven Chances)  קיטון בורח מקהל גדול של נשים המבקשות להתחתן עימו. בסרט Go West קיטון מעדיף פרה על פני בחורה ובסרטו הידוע ביותר, הגנרל (The General), הבחורה הינה שוות ערך למנוע הקטר אשר בו נוהג הגיבור:

הגנרל הוא סרט בסדר גודל שצ'פלין לא היה מסוגל לו. בעוד צ'פלין נטש את הצילומים בלוקיישן של "הבהלה לזהב" מפני שסבר כי האולפן מתאים יותר לשיטת העבודה שלו (שבה הסתריט נכתב, פחות או יותר, באלתור מול המצלמות), קיטון יצא אל השטח והשיג את אחד מן השחזורים המדויקים ביותר של מלחמת האזרחים בקולנוע האילם, בעזרת סצנות עתירות ניצבים ובימוי מוקפד ומדויק.

הקולנוע של קיטון מפואר יותר כי הוא מתעסק במצבו של האדם מול העולם כולו, יותר מאשר בריבים בין בני אדם. קיטון ניצב בסרטיו מול רוחות השמיים, מול בית להרכבה עצמית, מול הים. לא במקרה הוא הפך לגיבור של מחזאי האבסורד בשנות החמישים – הסרטים שלו הציגו אדם הנלחם בשלווה מול העולם כולו, המבקש לסגור עליו. גם כאשר הוא מתמודד מול החוק בסרט שוטרים (Cops) הוא לא יתמודד מול שוטרים ספיצפיים כמו צ'פלין, אלא מול כוח משטרתי בלתי סביר בגודלו:

כאשר נשאל על ההבדלים בין דמותו הקולנועית לדמותו של צ'פלין, ענה קיטון כי הגיבור של צ'פלין הוא נווד שלא יתבייש לגנוב אם תהיה לו הזדמנות ואילו הוא תמיד מגלם אנשים הגונים, אשר לעולם לא יבצעו פשע. ההשוואה הזאת מדויקת גם משום שדמותו של קיטון לא תבצע שום דבר בניגוד לכללים, שכן היא מקבלת את העולם כפי שהוא בצורה הטוטאלית ביותר. קיטון נבלע עד כדי כך בעולם המקיף אותו עד כי הוא חדל להיות גיבור והופך לאיש נטול אופי הפועל בעל-כורחו מול העולם. הוא מבטא את האדם החדל להיות סובייקט, הזונח את טבעו החייתי והאנושי ונהיה לכלי במערך הקומי. ניתן לראות זאת כבר בסרט מוקדם זה, הנקרא One Week:

אולם, לשיאיו הגיע קיטון כאשר עסק במנגנון הקולנועי עצמו. זהו סרט המציג את דמותו באור קצת יותר אנושי מהרגיל (אך עדיין לא נטול מורכבות) והוא כולל את אחד מן הסיומים שאותי הכי מרגשים לא רק בקומדיה האילמת, אלא בכלל. שרלוק ג'וניור (Sherlock Jr) הוא סרט שהקדים את זמנו בכך שתפס בצורה טוטאלית את הקשר בין הקולנוע שמתשלט על הצופים שלו, עד שהם מאבדים יכולת להבין את העולם שלא בעזרת הסרטים:

לעומת באסטר קיטון שנותח לעיל, צ'פלין נותר חידה. הקולנוע שלו הוא הכי פשוט שיש, אך גם הכי עוצמתי, בהומור וברגש. הדמות שלו היא אחת, נווד עני שלרוב גם גונב, אך דומה כי לא ניתן שלא להישבות בקסמו. הדמות הזו מונעת על ידי הדחפים האנושיים הבסיסיים ביותר: לשרוד ולהשיג את הבחורה. אין אדם שלא יכול להזדהות עם זה. הדבר מגיע לדרגה הקרובה לשלמות כבר בסרטיו הקצרים, כמה מן הטובים שבהם נמצאים באוסף זה:

נכון שגם צ'פלין נלחם לפעמים מול איתני הטבע, כמו קיטון, אבל אצלו עושה רושם כי המאבק מתנהל לרוב מול גורמים יותר ספציפיים. בעיקר מול המערכת הכלכלית, אשר מעניקה עושר לחלק מן האוכליסיה וגוזרת עוני על רבים. צ'פלין הוא הגיבור הגדול ביותר של העניים והמדוכאים – הוא נלחם בממסד המשטרתי ובעיקר בבורגני (לרוב השמן) בכל סרטיו. וכמו גיבור המערבון, הוא מנחיל ניצחון רגעי אבל בסיום נאלץ לעזוב, לרוב לבדו.

סרטי אורלנדו מציעים לצפייה ישירה את רוב הסרטים הארוכים של צ'פלין (שלא ניתנים לצפייה ביו-טיוב, אך נמצאים כעת במבצע מיוחד באתר ה-VOD של סרטי אורלנדו), סרטים אשר בזכות אורכם הצליח להכניס בהם שלמות. את הגיבור הפשוט שלו הוא שתל בעלילות מורכבות יותר, אשר איפשרו לו לפתח גם דמויות מורכבות אחרות ובעיקר נתנו לו מקום להפגין את כישוריו בתחום הרגשי. מדובר לא רק בכמה מן הסרטים המצחיקים ביותר שנעשו, אלא בכמה מן הסרטים המרגשים ביותר, כאלה שקשה שלא לבכות בהם.

צ'פלין הוא אחד מן הניסים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע והאמנות בכלל. הוא מזקק את האמנות למרכיביה הפשוטים ביותר והופך אותה לאפקטיבית ביותר, עבור מבוגרים ועבור ילדים, גם בעידן שבו הקולנוע האילם הוא אפילו אינו זיכרון רחוק. במידה רבה, הקולנוע שלו הוא מינימלסטי – משתמש רק במה שנחוץ לו על מנת לספר את הסיפור ולהצחיק את הקהל. קשה לדבר על השפעות של צ'פלין על הקולנוע, כי הוא לא עשה דבר שלא עשו לפניו. אבל בעזרת חזרות בלתי פוסקות ושליטה מוחלטת על כל מרכיבי הסרט, הוא יצר סרטים נטולי פגמים ובעלי ערך מוסף שקשה לתאר אותו בצורה שלמה.

הרבה מן הקסם נובע מיכולותיו של צ'פלין כשחקן. הוא שולט בגוף שלו ברמה הגבוהה ביותר (כמו קיטון) ובנוסף, מה שהוא מפיק מן הפנים שלו יוצא דופן ביכולת להעביר סיטואציה מורכבת לכל קהל צופים. ניתן לצפות בכך בצורה הבולטת ביותר בשני סרטים מאוחרים, בהם הוא כבר לא גילם את דמות הנווד אשר פירסמה אותו, אלא דמויות שונות לחלוטין: במסייה ורדו הוא רוצח-נשים מחושב ובורגני, סוג של תמצית האויבים שלו בסרטיו המוקדמים. באורות הבמה הוא אמן וודביל מזדקן, מחווה לחייו המקצועיים ולפרנסתו לפני הכניסה לקולנוע ולעולם של אמנות אבודה, שהיא לא רק מופעי התיאטרון הזולים, אלא גם הקולנוע האילם. בסיום הסרט, הוא חובר לבאסטר קיטון (שהתקשה להשיג עבודה באותם שנים) לקטע קומי אילם משותף ומבריק. לאחר מכן, קיטון נשאר בשולי הפריים על מנת להיות עד למות דמותו של צ'פלין, למותו של הקולנוע האילם.

תגובות

  1. איזה פוסט מעולה וחשוב. אני יותר מכירה את העבודות של צ'פלין ופחות את של קיטון, אבל מהקטעים המעטים שאני כן מכירה, אני חושבת שאצל צ'פלין הייתה בעיקר חתרנות ויסודות אנרכיסטיים בולטים, בעוד אצל קיטון הדמויות קצת פחות מחוברות למציאות ולמסרים עכשווים. כתבתי פוסט קצר על צ'פלין בבלוג שלי, אתה מוזמן לבוא להציץ 😉

    1. קיטון לא היה חתרני משום שהוא היה פחות קשור לסיטואיצה ספציפית אקטואלית, הוא נלחם נגד חוסר התחלית של ההנהגות של האדם בתוך הטבע והטבע שברא לעצמו. לכן גם צ'פלין, בסופו של דבר, נגיש יותר.

השאר תגובה