• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

"סאקר פאנץ'", סקירה

22 באפריל 2011 מאת אורון שמיר

למען הסר ספק – אני מת על זאק סניידר, אני חושב שהוא מלך ונהניתי ברמה כזו או אחרת מכל סרט שלו שראיתי עד היום (על האחרון שלו, זה עם הינשופים המצויירים, דילגתי. אולי אשלים יום אחד). אז כן, זה אומר ששאבתי הנאה מסויימת גם מהנוכחי שלו – "סאקר פאנץ'" ("Sucker Punch"). אבל אני לא חושב שזה סרט טוב, או מוצלח, אם להשתמש במונחים חסרי משמעות שכאלה. אם כבר, אני חושב שהוא רע, אבל בקטע מפואר. זאת אומרת, בדיוק ככה אני אוהב את הסרטים הגרועים שלי. הנה הסקירה המלאה שלי שכמובן התפרסמה בעכבר העיר אונליין כבר אתמול ומובאת כאן למטה במלואה.

הטריילר המלהיב של השנה, הבטיח סרט שנראה כמו הפנטזיה הגיקית המושלמת. הוא הכיל בחורות מכל הצבעים, לבושות בגדים תחתונים ונלחמות באמצעות רובים אוטומטיים או חרבות סמוראים במגוון אויבים מדומיינים. ביניהם ניתן למצוא רובוטים ענקיים, דרקונים יורקי אש או חיילים גרמנים שהפכו לזומבים. אך כאשר מגיעים לצפייה בסרט עצמו, נזכרים בבמאי שהגה את הקונספט. קוראים לו זאק סניידר והוא מסתמן כאלוף העולם הנוכחי בסרטים למרחקים קצרים. כלומר, ביצירת קדימונים מעוררי ציפיה שהופכים כעבור זמן לסרטים הנופלים מהגרסאות המקוצרות של עצמם. “300” ו-”השומרים" הקנו לו את התואר המפוקפק הזה וכעת הוא מגיש את "סאקר פאנץ' “, אותה פנטזיה שתוארה לעיל.

הסרט נפתח עם קורותיה של בייבי דול (אמילי בראונינג), בחורה צעירה בעלת פני בובה שאירועים טרגיים הובילו אותה אל מוסד לנפגעות נפש, שם היא מאושפזת בכפייה. היא פוגשת בחבורה של בנות שכמותה, גם להן שמות לא שגרתיים – בלונדי (ונסה האדג'נס), אמבר (ג'יימי צ'אנג) והאחיות סוויט פי (אבי קורניש) ורוקט (ג'נה מלון). מסתבר שאת המקום מנהלים בפועל אח מושחת (אוסקר אייזיק) ופסיכולוגית (קרלה גוג'נו) בעלת שיטות לא קונבנציונאליות. בכדי להיחלץ מן הגורל הצפוי לה בעוד חמישה ימים, תהליך אכזרי של לובוטומיה, מחליטה הגיבורה לברוח מן המוסד המאובטח. בעוד דלתות ומנעולים יכולים לכלוא את גופה, היא נמלטת אל המקום היחיד בו היא יכולה להילחם – אל הדמיון שלה. שם, היא וחברותיה יתמודדו בשורה של אתגרים כדי להשיג את החופש לו הן מייחלות.

"סאקר פאנץ' " כולל פתיחה מדהימה המוכיחה שוב, כמו בסרט "השומרים" אך בבירור יתר, שסניידר נמצא במיטבו כאשר הוא מספר סיפור באמצעות מוזיקה ותמונות בלבד. כאשר הדמויות פותחות את פיהן, הדיאלוגים שיוצאים משם מביכים עד מאוד. במקרה הטוב, זה נשמע כמו וואן-ליינרים של משחק מחשב או בי-מובי חסר הומור עצמי. חכו עד לסצינות שאמורות לרגש בכדי לגלות עד כמה רע זה יכול להיות. משום שכאשר מנסים בעיקר להיות מגניבים, החוויה נותרת קרה ומרוחקת.

ואכן, הכל נורא מגניב בסרטו החדש של סניידר, אשר מנסה להדהים את הצופה גם ברגעים בהם שתי דמויות מנהלות ביניהן שיחת חולין. לזכותו, ייאמר שהוא מצליח בכך יותר מפעם אחת. לרעתו, שהוא עושה זאת ברוב המקרים באמצעים שכבר הפכו לסימן היכר של הבמאי הידוע לשמצה – הילוכים איטיים מוגזמים, שימוש מופרז בצבעים ועיצוב יתר של הפריים. קצת חבל שהכוריאוגרפיה והטקטיקה של הקרבות וסצינות האקשן הלכה לעזאזל, משום שמדובר בבמאי מאחורי "300". אם כי ניכר שיפור קל ככל שהסרט מתקדם.

בעיה נוספת של "סאקר פאנץ' " הוא תאריך היציאה שלו. הסרט מרגיש ונראה כמו שילוב של כמה סרטים עכשוויים. מעין “התחלה", “שאטר איילנד” ו-“ברבור שחור" מותכים יחדיו, בתוספת רוב משחקי המחשב ששיחקתם בחייכם. ההשפעה האחרונה נכונה במיוחד בכל הנוגע למבנה. גם זה הכללי של עלילת הסרט ובעיקר של המשימות, בהן נדרשות הבנות לעמוד במשחקי ותעתועי הדמיון של הגיבורה.

מימין: ג'נה מלון, ג'יימי צ'אנג, ונסה האדג'נס, אבי קורניש ואמילי בראונינג

אפשר לצחוק על זאק סניידר כמה שרוצים, אבל האיש, כנראה, מודע להכל. קצת כמו ש"300" הוא בעצם פארודיה מובנית על עצמו, גם סניידר יודע שהוא ילד קטן שמתלהם ומתלהב. הוא מבין שהמסרים שלו לא מורכבים או עמוקים מדי והוא ער לעובדה שהם מועברים דרך תסריטים עם משפטים שאפשר למצוא על גבי קופסאות של דגני בוקר (“יש בכם את הכוח להצליח!”). אבל הוא פשוט לא מתכוון להתנצל על כך. סניידר עושה קולנוע בדרך היחידה שהוא חושב שצריך לעשות קולנוע. הוא עושה את מה שהוא אוהב לעשות ולמען האמת גם מצטיין בו. ואם אנשים אוהבים (או אהבו) את באז לורמן, למשל, על הקולנוע האולטרה-קיטשי וסופר-גרנדיוזי שלו – אין שום סיבה ללעוג לסניידר על בחירות דומות. הוא לא סתם קורץ ל"אליס מעבר למראה", הוא נוקע את שרירי העפעפיים בהילוך איטי. החל מתיאור סרטו שלו כ"אליס בארץ הפלאות, עם מכונות ירייה", דרך בחירת השירים בפסקול, (רובם קאברים, אגב) ועד משחקי מצלמה אינסופיים עם מראות. שוט אחד ספציפי אפילו מעביר אותנו דרך מראה ובכלל, בתחרות "שוט השנה", סניידר מנצח עם רגע קולנועי מזוקק וגאוני שמתחיל בעין המסתכלת דרך חור של מנעול.

מלבד העובדה שהוא סרט רע לתפארת, ישנה מסקנה נוספת המתבהרת מתוך הרעש האודיו-ויזואלי ששמו "סאקר פאנץ'” – הסרט הבא של סניידר עשוי להיות אדיר. עם כריסטופר נולאן כמפיק אחראי שיישב לו על הראש ויוריד את הווליום כשצריך ועם דייויד אס. גוייר בעמדת התסריטאי שכל-כך חסרה בסרט הנ"ל – זאק סניידר עתיר החזון יכול לביים יופי של "סופרמן". נתראה בקיץ 2012.

עוד מישהו או מישהי רוצים להצטרף למועדון המעריצים של בראונינג?

השאר תגובה