• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

"החיים שלנו", סקירה

17 במרץ 2011 מאת אור סיגולי

ונפתח בקודוס למפיצים שנותנים הזדמנות לקהל הישראלי לצפות בסרט הזה. על בסיס תקדים "הדרך" ומוטב מאוחר מלעולם לא וכו' וכו'.

הנה כמה מילים על הסרט האיטלקי "החיים שלנו" ("La Nostra Vita"), שיוצא למסכי הקולנוע הקרובים למקום מגוריכם (אם אתם גרים קרוב לתל אביב).

את "החיים שלנו" ראיתי באוקטובר האחרון בפסטיבל חיפה. כתבתי עליו די הרבה בהקשר לפסטיבל למשל פה ופה. בנוסף, הגדלתי והכנסתי רגע ממנו ל20 הרגעים הגדולים של השנה החולפת בקולנוע. אז כן, אפשר להגיד שחיבה רבה לי לסרט הזה.

"החיים שלנו" הוא סרט פשוט. כל כך פשוט שסטודנט ממוצע לקולנוע (סתם. לדוגמא) יכול לתפוס בראשו תוך כדי הצפייה ולהגיד לעצמו "למען השם, מה יכול למנוע ממני לעשות סרט כזה?". כישרון היא התשובה המיידית. אבל הנקודה היא שהסרט הזה מראה שלא צריך הרבה כדי להוציא המון.
ובאמת צריך לראות כדי להאמין באיזו קלות הדמויות יכלו לדבר עברית וזה לא היה נראה שונה בכלל.

ומה הם ניצחונותיו של סרטו של דניאלה לוקטי?
הראשון הוא הרגש. זה דבר די חמקמק כי בין סרטי ארט-האוס קפואים (כגון כל מה שיוצא מרומניה לאחרונה) לבין טיר-ג'רקרים לחים (כגון כל מה שיוצא מכל מקום אחר), "החיים שלנו" הולך על הקו הדק הזה בהצלחה עצומה. כן, הרבה אנשים, כפי שכתבתי בעבר, פטרו את הסרט כ-crowd pleaser (מי שמוצא למונח הזה שם בעברית יקבל קרדיט מלא). אבל ראינו כמה קראוד-פליזרים, לאחרונה, נגיד "הסיפור על פי בארני" או הסרט הזה עם המלך והגמגום – לא בטוח ששמעתם עליו – כדי להבין שלפעמים זה לא מספק. לתת לקהל מה שמגיע לו עת קניית כרטיס וגם לשמור על רמה אחידה של איכות… ובכן, לא בא ברגל.
"החיים שלנו" מראה באופן ריאליסטי ודל למדי מסלול חיים של בן אדם – וסלחו לי שאני לא נותן גם פסקת תיאור של העלילה שמא אורון ייצא עלי – ולא מתעקש לקשט אותו בשום אופן. אין מוזיקת כינורות של אלכסנדרה דספלה ברקע ואין שימוש במצלמות מרחפות או סיקוונס מרוץ סירות משוטים מחרפן ביופיו באמצע. יש רק דמויות, פרצופים, מציאות, הרבה כאב, הרבה תקווה וכמה דברים מאוד נעימים על טבע האדם. הכל זה בצורה הכי פשוטה והכי אפקטיבית.
וכן, בכיתי כמו משוגעת ב"החיים שלנו". קחו למשל את סצינת ההלוויה בסרט שמלווה בשיר יורו-טראש מהזן הנחות ביותר, אך בעזרת הבימוי הסבלני והדי אמיץ של לוקטי, לופתת כל כך חזק שאתה רק רוצה לקום ולחבק מישהו… ואני חושב שזה אומר משהו שבלוגר טירון יושב וכותב על סרט שהוא ראה לפני כמעט שנה ורק מלהיזכר בו עולים בו אותם רגשות עזים שהוא חווה בזמן הצפייה.

הנצחון השני הוא שאין שום אלמנט בסרט שתופס תשומת לב לעצמו, על חשבון השאר. העריכה, הצילום, פס הקול. אין שום דבר (מעבר למשחק) שצועק אוסקר, לצורך העניין. הכל עובד ביחד, בפעימות שוות ומסונכרנות.

הנצחון השלישי והמרשים מכולם של הסרט הוא במשחק. תראו, עלי להתוודות שטרם ראיתי את "ביותיפול" או "בלו ואלנטיין" ולכן עלי לסייג את המשפט הבא ובגדול. אבל נכון לשנייה זו, מתוך 97 הסרטים שראיתי מיבול 2010 – (99 אם מתייחסים לעובדה שראיתי את "הרשת החברתית" 3 פעמים) אליו ג'רמאנו זוכה מבחינתי בתואר שחקן השנה. ודי ללא מתחרים. לא הכרתי את הבחור לפני הסרט ואני מניח שזה עבד לטובתו, כי לא יכולתי לקשר אותו לתפקיד אחר ולכן הוא הוא קלאודיו מבחינתי. ג'רמאנו – בתפקיד אדם די פגום בסופו של דבר – מחזיק כל סצינה עם כל כך הרבה כוח, עד כי כל שאני מתפלל אליו הוא שלא ייתן לפרס שקיבל בפסטיבל קאן האחרון לבלבל אותו ולגרום לו לחתום על איזה פריקוול לסרט של DC קומיקס, בתפקיד איזה שוליית מדען עם מבטא לא ברור. שישאר באיטליה. שימשיך לעשות את מה שהוא עושה.

לוקטי הבמאי מספר שהרעיון לסרט בא לו – אוקי, אני מקווה שאתם יושבים – כשהיה אורח בפסטיבל חיפה, עת הציג את סרטו משנת 2007 "אחי הוא בן יחיד" ("Mio fratello è figlio unico"). במהלך שיטוטיו ברחבת הפסטיבל ראה משפחה צעירה מרובת ילדים מסתובבת לה וישר גלגלי מוחו היצירתי החלו לעבוד. ואם לפסטיבל חיפה הייתה יד בעשיית "החיים שלנו", ובכן, די לחכימא ברמיזא…

אם מחפשים בכח (ותפקידינו פה הוא קצת לחפש בכח) אפשר להגיד שהסרט מעט נאיבי מדי, קצת אופטימי לגבי מצבו של האדם. אפשר. אבל בזמן שדברים כאלה יכולים לחרפן אותי בסרטים אחרים, דווקא פה זה הסתדר לי מצויין. אנסח את זה אחרת – משהו בסרט שיבש לי את חוש הביקורת ואלוהים (ואורון) יודעים כמה זה קשה.

עשו לעצמכם טובה, ראו את "החיים שלנו" ואז צפו בסרטם הקודם של לוקטי וג'רמאנו "אחי הוא בן יחיד" ואז תוכלו גם אתם לצאת בצעקות מזלזלות על כל שרלטן שאומר שהקולנוע האיטלקי כבר אינו רלוונטי.

השאר תגובה