• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

My FFF – הבחירות שלי

6 בפברואר 2011 מאת אורון שמיר

כזכור, פסטיבל הסרטים הצרפתי המקוון הראשון כיבה את מקרניו הוירטואלים לפני שבוע. עכשיו הזמן להצביע לסרטים האהובים. אם לקחתם חלק בפסטיבל, ולו רק בצפייה בודדת, אתם בהחלט יכולים להשפיע בעזרת ההצבעה. זאת משום שבסוף השבוע יחולקו פרסים מיוחדים של בחירת הקהל. זאת לצד בחירת חבר השופטים הרשמי של הפסטיבל (בו מייצג את ישראל אורי קליין), וצוות השופטים הבלוגרים, ביניהם מצויים יאיר רוה וגם כותב שורות אלה. אם אתם מתלבטים, הנה שתי הבחירות שלי, בקטגוריית הסרט הקצר והארוך, אותן שיגרתי בתחילת השבוע להנהלת הפסטיבל. אחריהן אציין מספר סרטים נוספים שאני חש צורך להזכיר. וסליחה מראש על האנגלית שלי, אבל נראה לי מסובך יותר לנסות לתרגם משהו שחשבתי בעברית וכתבתי באנגלית, מאשר פשוט לעשות העתק-הדבק.

Feature Film – "Espion(s)"
A well made espionage thriller that absolutely delivers.
A Terrific achievement for Nicolas Saada on his directional debut.
He captures the audience’s attention right from the first minute, and up until the finale that ends the film in a bang.
Throughout the movie there is a continues feel of suspence, in this wonderfully told story about a spy against his will.
In the leading role, the brilliant Guillaume Canet builds a strong yet vulnerable character.
With the help of the supporting cast, and especially the excellent Geraldine Pailhas, the film creates its own world – a world in which you should trust no one.
The viewers, However, can surely trust the filmmakers, who are responsible for the best French film that I have seen this year.
BRAVO!

Short Film – "Babel"
A unique and modern version to the old story, Tower of Babylon.
Without using unnecessary words (or any, for that matter), the film relays on the interaction between the two most basic elements of cinema – image and sound.
The cinematic vision is superb, fusing together live action and computer animation into a mesmerizing spectacle.
The result is a visually stunning trip-like experience.
I would love to see a feature film from talented director Hendrik Dusollier!

על הסרט הקצר "בבל" כבר הרחבתי בעברית בפוסט שעסק בכל הסרטים הקצרים שראיתי במסגרת הפסטיבל. ועל "מרגלים", הבחירה שלי בתחרות הפיצ'רים אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לכתוב לעיל. פשוט מותחן ריגול מעולה, שמציית לכללים לפיהם פתיחה חזקה וסיום מוחץ הם מרכיבים הכרחיים להותרת חותם על הצופה. במקרה שלו, אהבתי גם את כל מה שבאמצע – מעקבים, מזימות, רומנטיקה, תסכול, חרדה, גאולה. אם תרצו לצפות בו, סורו לאחד מסניפי האוזן השלישית. עוד סרטים שהייתי רוצה להזכיר בהקשרים שונים:

הסרט הכי מהנה שראיתי בפסטיבל: "Bus Palladium"
עם רוב מוחץ לדרמות (חמישה סרטים מתוך העשיריה) או סרטי מתח מסוגים שונים (שלושה מתוך העשיריה), נטיתי לחבב יותר את הסרטים שהכילו גם פן של קלילות וכיף. המוביל שביניהם הוא סרטו הראשון של כריסטופר תומפסון, שנקרא באנגלית "The last Summer Tour". אגב, כריסטופר הוא הבן של הבמאית/תסריטאית הצרפתייה הותיקה דניאל תומפסון. סרטו מתחקה אחר להקת רוק אנונימית שרוצה להצליח בענק, ומזכיר לא מעט סרטים במסורת של "כמעט מפורסמים" או אפילו "הקומיטמנטס". זה אומר הרבה קטעי הופעה מצולמים, לצד רגעים כמו-תיעודיים מתוך מסע ההופעות של הלהקה וכמובן משולש רומנטי הכרחי בין סולן הלהקה (ארתור דופון), חברו הטוב ביותר מילדות שהוא גם הגיטריסט המסתורי (מארק-אנדרה גרונדין) ואיזו גרופית שחושבת שהיא יותר מסתם גרופית (אליסה סדנאוויי). "Lust", זה שמה להקת החברים של הסרט, נראית ונשמעת כמו פופ במובן האוניברסלי של המילה, אבל חיה חיי רוקנרול של ממש. מדובר בסרט עם קצב ואנרגיות בלתי רגילות, שהיה מנצח אצלי בפסטיבל לולא הסיום שלו (ספויילרים מכאן, אתם מוזמנים לדלג אל הסרט הבא אם כבר יש לכם חשק לצפות בנוכחי). מישהו אמר לי פעם שכמו שהגיבור מוכרח לנצח בסרטים אמריקאיים, כך הוא מוכרח למות בסרטים אירופאיים. זו לא אלטרנטיבה, או בחירה אמנותית, אלא נוסחה בדוקה וידועה המקנה לסרט נופך "אמנותי". סירבתי להאמין לתיאוריה, משום שחשתי כי היא נכונה בעיקר לתקופת הגל החדש הצרפתי. אבל אז מגיע הסרט הזה, אמריקאי למהדרין בהתנהלות שלו למשך רוב דקותיו, ועושה את אותו הטריק בדיוק. אז קולנוענים וקולנועניות, רשמו לפניכם, מפני שחזרנו לתקופת המתכונים – הפי-אנד זה אמריקאי, סוף רע זה מגניב, אמנותי ואירופאי.

הסרט הכי מצחיק שראיתי בפסטיבל: "Tout ce qui brille"
לא אתפלא לשמוע על רימייק אמריקאי לסרט הזה ביום מן הימים. אפשר אפילו לקרוא לו "All That Glitters", כשמו האנגלי של הסרט הנ"ל. למרות שהוא בעצמו מזכיר כמה וכמה סרטים אמריקאיים עם מאפיינים דומים. זהו סיפורן של שתי החברות הכי טובות אלי (ליילה בקטי) ולילה (ג'רלדין נקש, שגם כתבה וביימה יחד עם הרווה מימרם). הן גרות ברובע העני של פריז, אבל לובשות בגדי מעצבים וחולמות על חיים נוצצים. למרות שאפילו כסף למונית אין להן. מסיבה בחלק האמיד של העיר משנה את חייהן, כאשר לילה מתאהבת בבחור עשיר, בעוד אלי "מצילה את חייה" של אמנית אסירת תודה. השתיים נהנות בתחילה מן החיים המזוייפים החדשים והמפנקים שלהן, אך המציאות חוזרת לטפוח על פניהן מדי פעם בפעם והחברות שלהן עומדת למבחן. אין ספק שזו יותר דרמה קומית מאשר קומדיה גרידא, אבל מדובר בסרט הכנראה-יחיד בפסטיבל שניסה להצחיק. ואותי הוא גם הצליח. הן פשוט מקסימות, שתי הוואנביז האלה, בעיקר בדינמיקה המשותפת אבל גם כל אחת לחוד.

הסרט הכי מוזר שראיתי בפסטיבל: "L'Autre"
התקציר מבטיח דרמה שגרתית למדי, על אשה בשם אן-מרי (דומיניק בלאן המעולה) שנפרדת מהחבר שלה ואז חוטפת התקף קנאה כאשר היא מגלה שיש לו מישהי אחרת. אבל העשייה הקולנועית של הסרט הזה, לה אחראים הבמאים/כותבים פטריק-מריו ברנארד ופייר טריבדי – היא הכל חוץ מבנאלית. ולא תמיד לטובה. זה מתחיל בעריכה שמנפצת את הנראטיב העלילתי לרסיסים, מתמקדת יותר בתהליך הפסיכולוגי אותה עוברת הדמות הראשית ומקפצת בין זמנים ואירועים. אני בדרך כלל מחבב סרטים כאלה, אבל "The Other One", כפי שהוא נקרא באנגלית, עשה זאת בהגזמה יתרה לדעתי. וכהוכחה, הוא נגרר חזרה אל השבלוני בכל פעם שהיה צורך להכניס דרמה כדי לעורר עניין מחודש בצופה מכווץ העיניים. יצאתי בהרגשה של תסכול קל, בעקבות הצורה בה הסרט הסתיים. אבל חיבבתי את מוטיב המראות, חלק מהלייט-מוטיב של אליס בארץ הפלאות השזור בעלילת הסרט. ובמיוחד אהבתי את הרגע הקולנועי העצום שפשוט היה שווה צפייה שלמה – הרגע בו הגיבורה פוגשת את בבואתה, ובאופן סימבולי למצב העניינים באותו הרגע בעצם פוגשת את עצמה, בהפתעה מוחלטת.

אני מקווה שיהיה לי עוד זמן לכתוב על סרטי הפסטיבל, אבל מעריך שלא…

תגובות

  1. הדעות שלי על מעט הסרטים העלילתים שראיתי-
    מסכים עם כל מילה לגבי Bus Palladium – הסרט כיפי מאוד. ובגלל שז'אנר סרטי רוק נוטה לקלישאות, אני מוכן לסלוח לו על הסוף הבאנלי, שגם הוא מביום טוב.

    המתחרה שלו מבחינתי על פרס הסרט האהוב הוא All about actresses סרט המדמה צילומים של סרט דוקומנטרי שהבמאית מצלמת על שחקניות יפות, כאשר גם היא שחקנית לצד עבודתה כבמאית. לעיתיים הסרט טרחני ומנסה לעשות הרבה- אבל יש בו קטעים מוזיקלים חביבים וכמה הברקות בתסריט.

    וראיתי גם את Turk’s head סרט על נער ממוצא טורקי שמשתתף בלינץ' על רופא ממוצא ארמני הנחשד בטעות כשוטר – ומציל אותו לאחר מכאן. הסרט מנסה לעשות הרבה יותר מדי דברים, נוגע בצורה דלה בהרבה סוגיות סבוכות ומשתדל להרשים בכוח. התוצאה נבובה עד כדי שעמום, למרות שהסרט עתיר בתפניות ואקשן. יחד עם זאת, רוב השחקנים עושים עבודה טובה שמצילה במעט את הסרט, כאשר המרשימה מכולם בעיניי היא רונית אלקבץ – ואני מקווה שאני לא חושב כך רק בגלל פטריוטיות.

השאר תגובה