האם ישראל תהיה השנה באוסקר?

שבוע אחרון לפני סוף השנה האזרחית, הוא שבוע אחרון של בליסת סרטי 2010 שעוד לא ראיתי. גם כדי להשלים פערים, אבל בעיקר כדי לנסות ולשפר את רשימת עשרת סרטי השנה שלי שבטח תסתובב כאן באתר בסוף השבוע, יחד עם סיכומי שנה נוספים של יתר חברי הבלוג. בינתיים, אין משהו מרגש במיוחד לכתוב עליו ואין משהו מסעיר במיוחד בבתי הקולנוע. אלא אם אתם גרים בארה"ב, שם עלה "אומץ אמיתי" של האחים כהן בסוף השבוע, כמתנת חג מולד לצופים. המבקרים מאוהבים, מחר אפשר יהיה לדעת מה חשב הקהל. וכן, מבאס אותי שסיכום השנה שלי לא יכלול את "אומץ אמיתי", או "ברבור שחור" שטרם ראיתי ויציגו בארץ רק בתחילת 2011. אפילו את "הפייטר" ("The Fighter") שעולה ביום האחרון של 2010 קשה לי להכניס לעשיריה, למרות שהוא בהחלט ראוי לככב שם. מרגיז. אבל מזל שיש אוסקר באופק, אחרת באמת לא היה על מה לכתוב. אז הנה כתבה שהכנתי עבור עכבר העיר אונליין, הנוגעת לסיכוייה של ישראל להיות נוכחת בפעם הרביעית ברציפות בטקס היוקרתי והמושמץ. אם אתם רוצים עוד אוסקר, קפצו אל הטורים של אור. יש אוסקר בכלל (הנה הטור האחרון, מחר-מחרתיים יהיה חדש) ויש את פרוייקט הסרט הטוב ביותר בשפה זרה בפרט (פרקים א' וב' לפניכם). שיהיה אחלה שבוע, ספרו בתגובות אלו סרטים אתם משלימים לפני תום השנה.

בשלוש השנים האחרונות, הצליחה ישראל לשלוח מועמד אשר התברג בין חמשת הסרטים הטובים ביותר בשפה זרה של טקס האוסקר. נציג אשר הפסיד בכל פעם למדינה אחרת. גם השנה הורץ אל התחרות הסרט שנחשב כטוב ביותר בטקס פרסי אופיר המקומיים. היה זה סרטו של ערן ריקליס "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". כרגע, הוא אחד מ-65 סרטים שמייצגים את מדינותיהם בתחרות המוקדמת. רק ב-20 בינואר יוכרזו תשעת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה ורק כעבור שבוע יצומצמו הסרטים הללו לחמישיה הסופית, ויזכו להיות נוכחים בערב האוסקרים עצמו. האם יהיה אחד מן התשעה האחרונים? מהחמישה הסופיים? האם ישבור את כל שיניהם של מגישי הפרס ויביא לישראל את האוסקר הראשון שלה? רק בעוד כחודש נדע, אבל לא מזיק להתחיל לנחש כבר עכשיו.

הדבר הראשון שבטוח, הוא שבטקס גלובוס הזהב לא נראה את הסרט כמועמד. ברשימת המתמודדים שהתפרסמה באמצע החודש, נעדרה ישראל מן החמישייה הנבחרת של הגלובוסים המוזהבים. ברם, אין לייחס לכך חשיבות יתרה. כמו גם לטקס עצמו, אשר הוכיח את חוסר הרלוונטיות שלו בפרסום שאר המועמדויות ביתר הקטגוריות – בחירות שנעו בין הצפוי להזוי. חזאי אוסקרים מוצלח במיוחד הוא כבר מזמן לא והיוקרה שלו מוטלת בספק היות ומי שמחליט על הזוכים הוא תא הכתבים הזרים של הוליווד, המונה כשבעים אנשים בעלי טעם קיטשי במיוחד. אם זאת, לא נשכח לגלובוסים את הזכייה של "ואלס עם באשיר" לפני שנתיים, בזמן שבאוסקר הפנו לו גב והעניקו את הפרס ל"פרידות" הבינוני. בנוסף, עוד טרייה בזיכרון הזכייה של "גן עדן עכשיו", שהתמודד בגלובוס הזהב כנציג פלסטין.

בניגוד לשנים עברו, אין דיבור סביב נציג ישראל. "ואלס" בוודאי, אך גם "עג'מי" ו-"בופור" זכו להתייחסות כבר בשלב המוקדם, בשנים בהן המשיכו והעפילו עד לשלב הגמר. וכאשר מדובר ברשימות של למעלה משישים סרטים ומדינות, לא קל להתבלט. אז מבין 65 המועמדים הראשוניים, אפשר למצוא את "דבש" הטורקי שמוקרן בבתי הקולנוע כעת, או את זוכה פסטיבל קאן האחרון, "הדוד בונמה שיכול לזכור את חייו הקודמים" התאילנדי. חזאי אוסקר מדברים על נציגי צרפת, דנמרק ומקסיקו, עם סיכויים לא רעים מצידן של ארגנטינה וקנדה. על הישראלי לא מדברים הרבה. הפסטיבל היחיד שעומד לזכותו הוא פסטיבל לוקרנו, בו זכה אי שם באוגוסט. זאת בעוד סרטים אחרים מדלגים מפסטיבל לפסטיבל, לוחצים ידיים חשובות ומנשקים את התינוקות הנכונים כדי לצבור תאוצה לקראת הפוטו-פיניש. או פשוט מתהדרים בכוכבים כמו חבייר בארדם, במקרה של הנציג המקסיקני "ביוטיפול", בבימויו של המועמד לאוסקר אלחנדרו גנזאלס איניאריטו. עוד במאית בעלת שם עולמי בתחרות היא סוזן ביר שתייצג את דנמרק עם "בעולם טוב יותר". קשה מאוד להיבחר בפינצטה של האקדמיה, כאשר סביבך מתחרים כה חזקים.

אם ישראל תגיע גם השנה אל האוסקר תהיה הפתעה נעימה, עם דגש על הפתעה. אם לא, ייקטע רצף שלוש השנים שהוזכר לעיל, אשר בגללו השוותה ישראל גם את שיא ההשתתפויות-ללא-זכיות של פולין – שמונה מועמדויות ואף לא פסלון אחד לרפואה. מה שמיד מעלה את השאלה, האם סרט שאינו פוליטי באופן מובהק לא הולם את ישראל בעיניי האמריקאיים? הרי מתוך שלושת המועמדים העוקבים, שניים היו הפרקים הראשונים במה שמכונה "טרילוגיית לבנון" של הקולנוע הישראלי. למרות הניטרליות הדומיננטית של "בופור" או הזווית המאוד אישית של "ואלס", שניהם נראים למתבונן מהצד כסרטים העוסקים בנושאים פוליטיים. גם "עג'מי" מאשתקד אמנם אינו סרט פוליטי בבסיסו, אך אפשר לדעת זאת רק אחרי הצפייה בו. דרך עין אמריקאית שקוראת את התקציר או צופה בקדימון, יצופו יחסי יהודים-ערבים בשכונה תל-אביבית מעורבת, כולל בעיות של שוהים בלתי חוקיים. מה גם שבאותה שנה היה דיבור חזק על "לבנון", המקבילה לשנת 2009 של "בופור" ושל "ואלס". אך האקדמיה הישראלית לקולנוע בחרה ב"עג'מי" כסרט הטוב של השנה ושלחה את "לבנון" לכבוש פסטיבלים, לזכות ב-ונציה ולאחרונה גם באוסקר האירופאי.

"שליחותו", לעומת זאת, הוא דרמה ללא קשר ישיר לפוליטיקה המקומית. הוא כן נוגע בנושא העובדים הזרים וההגירה לישראל, אך אין ספק כי זהו נושא הרבה פחות "סקסי" מאשר המצב במזרח התיכון בכלל ומלחמות בין יהודים וערבים במדינת ישראל בפרט. זהו למעשה הסרט ה"אמריקאי" ביותר שישראל שולחת לאוסקר כבר שנים, כיוון שמדובר בדרמה אנושית מקסימה ונוחה לעיכול. לא בדוקו-אנימציה או ניסוי קולנועי עם שחקנים לא מקצועיים והמון קווי עלילה מפותלים. העניין עובד לטובתו, אז איך יכול להיות שבכל זאת לא ייבחר?

ייתכן ואי-בחירתו האפשרית תינבע מן הסרט עצמו. המבקרים שיבחו, האקדמיה הישראלית הרעיפה פרסים, אבל הקהל נשאר בבית. 50,000 צופים זה נהדר ונפלא, אבל לא מדגדג את להיטי השנה בדמות פעם הייתי (300 אלף) או זוהי סדום (600 אלף). המספר ייראה קטן גם אם נשווה אותו ל"בופור" (בין 250 ל-300 אלף צופים) או עג'מי המפתיע עם 165 אלף צופים שבאו לחזות בסרט שרובו בערבית. אפילו "ואלס עם באשיר", שגונה בתור שמאלני, ברנז'אי ומה לא, הצליח להביא כמאה אלף צופים אל בתי הקולנוע. כמובן שהיחס בין הצלחה בקופות ואיכות הסרט אינו תמיד יחס ישיר, אך נדמה שההתעלמות היחסית של הקהל מסרט כמו "שליחותו", קראוד-פליזר מובהק, אומרת לא מעט על סיכויי הצלחתו מעבר לים.

אם ישראל לא תהיה השנה באוסקר – והטור הזה כולו "אם" אחד גדול ובטל אוטומטית באם כן תהיה – עולות שתי שאלות מרכזיות. שתי פנים של אותו המטבע ושתי גישות המפצלות את מצביעי האקדמיה הישראלית בבואם לבחור את הסרט הטוב של השנה. הראשונה היא – למי אכפת? מי בכלל שם על האמריקאים והאוסקר שלהם? על חברי האקדמיה הישראלית לבחור בסרט אותו הכי אהבו השנה. הניסיון להתמודד על פרסים בחו"ל הוא רק בונוס. השניה היא – למה לא לשנות את השיטה? מדוע לערב שמחה בשמחה ולשלוח את הסרט הישראלי הטוב של השנה לאוסקר, במקום את הסרט המתאים יותר? הרי בכל מדינה מתוקנת נציג האוסקר מופרד מתואר הסרט הטוב ביותר.

ניקח לדוגמה את מעצמת הקולנוע (לשעבר) איטליה. האם היא שלחה את סרט הפסטיבלים, שהוקרן גם בחיפה, "החיים שלנו"? האם את תגלית השנה "שעה כפולה"? לא ולא. איטליה שלחה לאוסקר את הקומדיה "הדבר היפה הראשון". האם באיטליה חושבים שזהו הסרט האיטלקי הטוב של השנה? לא בטוח. אבל זהו כן הסרט שעשוי לקלוע בדיוק לטעם המצביעים האמריקאיים. הבה נחזיק אצבעות ל"שליחותו" עד סוף ינואר, בתקווה שיצליח אף הוא להתחבב על חברי האקדמיה הינקים. כדי שישראל תהפוך מהלוזרית הגדולה של האוסקרים לאחת מאותן מדינות שנגעה בזהב. משום שאם לא, האקדמיה הישראלית תהיה חייבת לעצמה כמה הסברים. כמו למשל כיצד זכה הסרט שהכי מתאים לאוסקר בתואר הסרט הישראלי הטוב של השנה, תוך שהוא גובר בדרך על חביבי הקהל בדמות "פעם הייתי" ו-"זוהי סדום" וגם על חביבי הביקורות "התגנבות יחידים" ו-"הדקדוק הפנימי". כלומר, בהנחה שלמישהו אכפת מהאוסקר.