• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

לסלי נילסן – מלך הפארודיות האחרון

1 בדצמבר 2010 מאת אורון שמיר

בניגוד לתחזית האחראים על תרגום שמות סרטיו לעברית, לסלי נילסן לא מת מצחוק, אלא מסיבוך של דלקת ריאות. זה קרה בליל ה-28 בנובמבר, במדינת פלורידה אשר בארה”ב. הוא היה בן 84 במותו, אבל נדמה שתמיד היה בסביבה. זאת הודות לתהילה המאוחרת יחסית אליה זכה, שכן התפרסם רק בשנות החמישים לחייו והשמונים למאה הקודמת. קצת כמו סטיב מרטין, נדמה שתמיד היה לו שיער לבן. אלא אם צפיתם בנילסן בסרט המד"ב הפולחני “Forbidden Planet" משנת 1956, או בשורה של תפקידים רציניים שגילם עד שהיה לקומיקאי ידוע. בסך הכל רשומים לזכותו 239 הופעות בקולנוע ובטלוויזיה. שני סרטים שהספיק להשתתף בהם טרם לכתו עתידים לצאת לעלות לאקרנים בשנה הקרובה – קומדיה בשם "Stonerville" סרט האנימציה "The Waterman Movie". למקרה שאתם כבר מתגעגעים, כמוני.

(הכתבה הבאה התפרסמה אתמול באתר עכבר העיר אונליין, בעקבות לכתו בטרם עת של לסלי נילסן זצ"ל. יהי זכרו ברוך)

המוכרים שבסרטים בהם כיכב, הם גם אלה שעשו אותו לנודע – “טיסה נעימה!” וטרילוגיית “האקדח מת מצחוק”. כולם מבית האחים ג'רי ודיוויד צוקר, בשיתוף עם ג'ים אברהמס הגדול (“סודי ביותר!”). מדובר בכמה מן הפארודיות הקלאסיות של הקולנוע האמריקאי באותה תקופה ומן הסרטים המצחיקים ביותר בכל התקופות. בהתחשב במצבו של תת-הז'אנר ההומוריסטי הזה בימינו, קשה שלא לתהות – האם מותו של נילסן מסמל גם את מותה של הפארודיה האמריקאית הקלאסית?

ראשית, יש להזכיר את תרומתו של השחקן המופלא לאותה סוגה קומית. מספיק להיזכר כי מרבית סרטיו משנות התשעים ואילך, קוטלגו ושווקו תחת “הסרט החדש עם לסלי נילסן”. הבמאי או התסריטאי היו שניים לו, משום שכך יכלו הצופים לדעת מראש בדיוק לאיזה מין סרט הם נכנסים. הגדילו לעשות מפיצי הסרטים בישראל, אשר העניקו לסרטיו שמות עבריים דומים, כמעט זהים. לכל סרט חדש בכיכובו הוצמד הביטוי המאוס “מת מצחוק”. הנה עוד כמה סרטים שמתו מצחוק ונקברו ליד הטרילוגיה ההיא – המיליונר, דרקולה, הנמלט, המרגל, הבלש, החלל. כל אחד מהם מהווה ביקורת היתולית על סרט ספציפי אך גם על הז'אנר אליו הוא משתייך. וכל אחד מהם מכיל לפחות רגע קומי אחד שנוגע בשלימות. כמוהם גם סרטים אחרים בהם השתתף, כמו למשל פארודיית הגנגסטרים "טעות בסנדק". מצד שני, מוכרחים להודות שרובם אינם סרטים מוצלחים לכל אורכם. לעומת "טיסה נעימה!" האיקוני, אשר נותר פריך ורענן היום כמו לפני שלושים שנים, מתהדר בשרשרת פנינים של שורות מחץ מצוטטות ולעד יהיה מופת של כתיבה קומית וביצועה.

בניגוד לסרט ההוא, לסלי נילסן לבן השיער וקמוט הפנים הספיק להזדקן עד מאוד. הקריירה שלו הצטמצמה להופעות אורח קצרות, בהם בעיקר חזר בעצמו על אותם משפטים ורגעים מצוטטים ואהובים. הופעת האורח שלו בסרט "סופרהירו" משנת 2008, מדגימה היטב את המשבר בו מצויה הפארודיה האמריקאית העכשווית. יוצר התועבה ההיא, קרייג מייזין שמו, כנראה התחנך על ברכיהם של סרטי לסלי נילסן ודיוויד צוקר, אשר הפיק עבורו את הסרט הנ"ל כמו גם את חלקים 3 ו-4 בסדרת "מת לצעוק". סביר להניח כי הוא חשב לעצמו שאין דבר יותר מגניב מאשר לארח בסרטו את האליל שלו. נילסן גילם את דודו של גיבור הסרט, הזוכה בכוחות על פתאומיים, בסצינה שהושאלה מעלילות ספיידרמן. אך צפייה בסצינה הזו בלבד מספיקה כדי לגלות שמייזין לא הבין כלל את הגאונות שמאחורי הטיפשיות. הוא כנראה מאמין ששחזור סיטואציה מסרט מוכר, פירושה יצירת פארודיה מבריקה. אין אירוניה, אין ביקורת, אין סרקזם, אין שום דבר שעשה את הסרטים ההם למה שהם. אין כלום. הבדיחה היחידה כולה על חשבון הבמאי/תסריטאי, אך מי ששילם את מחיר הכרטיס הם דווקא הצופים המסכנים, הצמאים לבידור ונותרים מיובשים.

מייצג נוסף של הבצורת הוא "דיזסטר מובי", התאונה האחרונה בשרשרת הפארודיות העצלות של צוות יוצרים אחרים, האחראים על מבוכות נוספות מסוג "גדול מהסרטים" או "פגוש את הספרטנים". שמם ג'ייסון פרידברג ואהרון זלצר, למקרה שתרצו לשלוח להם מכתבי נאצה או מעטפות נפץ. יחד עם מייזין, הללו נדמים כחוד החנית של הקולנוע האמריקאי הפארודי. חלוד, כהה וזול, אבל חוד החנית, אשר האוחזים בה מייצגים היטב את דור היוטיוב. קהל הצופים המוותר על תחכום, אמירה, או השקעה יחסיים, לטובת הריגוש המהיר של הרלוונטיות. עוד לא ירד נושא מסויים מן הכותרות, וכבר מוכנה ה"פארודיה", שבינה ובין ההגדרה המקורית של הז'אנר ישנו קשר רופף ומקרי בלבד.

אך אל דאגה, דווקא יש תקווה. סוג חדש של פארודיה קם בשנות ה-2000 וטרם הגיע למלוא הפוטנציאל שלו. אדגר רייט וסיימון פג ייסדו אותו בבריטניה בעזרת סרטים כמו "מת על המתים" ו-”שוטרים לוהטים". מדובר בפארודיה המפרקת לגורמים את ז'אנרים כמו סרטי זומבים או משטרה, אך גם משתייכת בעצמה אל אותו הז'אנר. כעת פועלים שניהם באמריקה – רייט כבמאי/תסריטאי מאוחרי "האקסים של החברה שלי" (“סקוט פילגרים נגד העולם”, במקור) ופג כשחקן וכותב שכבר צבר לא מעט קילומטראז' הוליוודי ועתיד לככב בקומדיית המד"ב המצופה "Paul”. גם לאמריקאים עצמם יש מה לתרום לפארודיה החדשה. אם לא צפיתם בפנינה הקולנועית "Black Dynamite”, עשו לעצמכם טובה והקדישו שעה ומחצה לאחד הסרטים היותר מצחיקים השנה, אשר שם ללעג את סרטי הבלאקספלוטיישן משנות השבעים, תוך שהוא מצדיע להם בהערצה כנה וכנועה. כן ירבו פארודיות מסוג זה, כדי שלסלי נילסן ז"ל יוכל לנוח על משכבו בשלום, במקום להתהפך בקברו עם כל קומדיה צולעת חדשה.

השאר תגובה