• הרוכב
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"הרשת החברתית", ניתוח

31 באוקטובר 2010 מאת אורון שמיר

התלבטתי רבות האם להעלות סקירה נוספת על "הרשת החברתית". גנזתי אותה בידיעה גמורה שאפסיד סוף שבוע של טראפיק היסטרי. אבל האתר הזה אינו מונע משיקולי תעבורה אינטרנטית בלבד. מאידך, הבלוג הזה גם אמור להימנע מקטילות ככל האפשר. במיוחד כאשר מדובר במקרים מובהקים בהם קהל היעד של הסרט נהנה ממנו ודעתי השלילית עליו נובעת ומשפיעה בעיקר עליי. אז החלטתי לנסות ולכתוב ניתוח לסרט. טוב, לא ממש ניתוח. ניתוחון. מיניתוח. אני הרי לא יכול להיכנס לעומק אם הסרט נעדר עומק. קצת כמו שקשה מאוד לצלול אל הבריכה של הקטנים. אז כדי להרוס את המסיבה שנקראת "הרשת החברתית" בסטייל, נתחיל עם הדברים הטובים.

כפי שחזיתי בסקירה הנסיונית, מעין ביקורת שכתבתי על הסרט לפני הצפייה, בהחלט מדובר במוצר הוליוודי עכשווי מהונדס כהלכה. הסרט זורם, שלא לומר שוצף בקצב קולח עד כדי כך, שכמעט אי אפשר לשים לב שחצי ממנו מתרחש בחדרי ישיבות משפטיות מרדימות (סליחה, שוב השליליות התפרצה). ואני מתכוון לסרט סוחף לא במובן שמתכוונים אליו מבקרי קולנוע, אשר עושים הבחנה בינם לבין הקהל עם משפטים כמו "הצופה יהנה מאוד מן החוויה" ובין השורות כותבים "אני לא הצופה הטמבל הזה". לא זו הכוונה. גם אני נסחפתי, לפרקים לא מבוטלים, גם אני נהניתי, גם אם רק מנדבכים מסויימים. אינני מתבייש להודות בכך, להיפך. אני תמיד אומר שקולנוע צריך לשאוב פנימה, לעבוד על המבקשים ממנו לעשות כן ולהעניק להם חוויה. הבעיה שלי היא, שמדובר במקרה הזה בחוויה לא שלמה ולא מלאה. אולם, אם אתם מתכוונים לצפות בסרט הזה בקרוב, אל תתנו לי לשבש לכם את התוכניות. ואל תמשיכו לקרוא הלאה, יש חשש לספויילרים ואין שום תיאורי עלילה למיניהם.

באופן כללי, אני בעד שתלכו לסרט. אתם תהנו ממנו והוא יעביר לכם את הזמן. כמו פייסבוק. למה שתרצו להעביר את הזמן? זו כבר בעיה שלכם. תמיד חשבתי שזו בעיה שלי, אבל בזמן האחרון אני כבר לא כל-כך בטוח. עד עכשיו האמנתי שהעובדה שלי אף פעם אין זמן לכל מה שאני רוצה לעשות ביממה, בעוד אנשים אחרים רק מנסים "לשרוף זמן", אומרת שמשהו לא בסדר אצלי. שאם לא השתעממתי מאז גיל 14 בעולם שבו אין יום שמישהו לא מתלונן בפניי על כמה משעמם לו – אז אני הדפוק. לאחרונה אני מפקפק. יכול להיות שהאשמה העיקרית בחוסר היכולת שלי ליהנות מסרטים חלולים אך מלוטשים היא דווקא הוליווד, כפי שטענתי בטקסט עקוב התלונות שלי על הקיץ האחרון. "הרשת החברתית" מספק עוד חלק לפאזל שיהיה לתשובה הסופית והמכריעה בעניין הזה.

שהרי אם אפשרי מבחינתי לכתוב מראש ולנבא איך ייראה סרט הוליוודי חדש, אך ורק על סמך פרמטרים בודדים הקשורים בליהוק, יש כאן טעם לפגם. אני חותם על שמונים אחוז מהמילים שכבר כתבתי על "הרשת החברתית" בתחילת השבוע. אני טופח לעצמי על השכם ביד אחת ותופס את הראש בשניה, על התחזיות המוצלחות. כמו על העובדה שדיוויד פינצ'ר ויתר לחלוטין על החותם האישי שלו, סימני ההיכר שעשו אותו מי שהוא, כדי להיטמע בנוף ההוליוודי העכשווי. להוציא סצינה אחת הערוכה בוירטואזיות (סצינת קרב החתירה) לא הייתה כל בעיה לחתום את שמו של נגר כלשהו על הסרט הזה. נגיד, רון האוורד. וכמה נחרדתי (והייתי מרוצה מעצמי) לגלות סצינה שבה ג'סי אייזנברג, המגלם את ממציא הפייסבוק מארק צוקרברג, ניתז מכסאו בקפיטריה אל חדרו ורושם במרץ שורות קוד, בעקבות המשפט של חבר לספסל הלימודים, על כך שאנשים לא מסתובבים עם שלט המצביע על הימצאותם במערכת יחסים. זה "ג'ולי וג'וליה" All over again…

אמרו לא לקרוא לסרט הזה "סרט הפייסבוק", אבל זה כל-כך לגמרי לגמרי מה שהוא. הוא פייסבוק, רק בסרט. כלום אחד גדול ושמן, שכולם מדברים עליו, או שבעצם כולם מדברים על זה שכולם מדברים עליו ובכך הופכים אותו למגניב. הוירטואליה בהתגלמותה. הם אפילו אומרים את זה בסרט, צוחקים לצופים (למשתמשים) שלהם בפנים. או אם תרצו, בספר הפנים. פייסבוק הוא נושא כל-כך לוהט, שדי לכתוב את שמו של האתר מספיק פעמים בטקסט הזה כדי לקבל הרבה יותר כניסות לבלוג מן הממוצע היומי. אשתדל לעשות זאת בדיסקרטיות, ראשית כל בהעברת נושא.

בואו נראה מה בדיוק גאוני בתסריט של סורקין, רצף מילים מרגיז שאני שומע כבר כמה ימים. קודם כל, כולם מדברים מאוד מהר וחד להכאיב. לו הצ'יפמאנקס היו נכנסים לחדר הדיונים בו מתנהל רוב הסרט ומצטרפים לשיחה, היה הדבר הגיוני לגמרי בעיניי. אולי אפילו הייתי חש הקלה. בנוסף, כל הדמויות בסרט סובלות מסוג של תסמונת אספרגר, אשר הופך אותן לכפייתיות בנושא ספירה ומספרים ומוגבלות מאוד בכישורים חברתיים. אף אחד לא יגיד משפט כמו "שלחתי לך איזה מיליון הודעות, למה לא ענית?", אלא יחליף את המיליון במספר המדוייק של הודעות אשר נשלחו על ידו (47). ככה, באופן מיידי וללא מחשבה. רחוק מתסריטאות גאונית בעיניי. אבל למה להיטפל לצורה תגידו, הדמויות הן מה שחשוב.

אז יש לנו את גיבור הסרט, שאין לו ממש אישיות. הוא די מניאק, אבל לא באמת. לא אכפת לו מכסף, אבל הוא מבצע הרבה החלטות כלכליות במהלך הסרט ומוצא יפה מאוד מקורות מימון כאשר הוא נדרש לכך. והוא בעיקר לא מצליח להתגבר על האקסית שלו. כן כן, ממציא הפייסבוק עושה מה שכל משתמש אקראי שלו עושה – בודק מה שלום הפרופיל של חברתו לשעבר. האם הוא עדיין אוהב אותה? אופס, מי בכלל מדבר על אהבה בשנות האלפיים, טיפשון שכמוני. השאלה האמיתית היא האם הוא בכלל מסוגל לאהוב מישהו והתשובה שלי היא ממש לא, לפי הסרט. שני דברים ודאיים לגביו הם גודל שכלו ואשכיו, ובואו נגיד שהוא גאון, כמו גם היעדר כל יכולת לפתח או להחזיק קשר אנושי מסוג כלשהו. אירוני, אבל למקים הרשת החברתית המצליחה בהיסטוריה אין חברים ואין מסוגלות לייצר לעצמו חדשים בשר ודם. זה לא הופך אותו לדמות מעניינת, אבל אני מנחש שהצוות חשב כי מדובר בהברקה.

הדמות המעניינת היא של של אדוארדו סוורין, בגילומו של אנדרו גארפילד. והוא נכנס לסרט רק כשכבר מאוחר מדי, עומד ברקע יותר מדי זמן. חוץ מהם ישנו שון פארקר, עוד גאון אינטרנט שהמציא את "נאפסטר" בזמנו, אשר מייצג בסרט את הרוע ובאופן סימבולי למדי (בעיניי לפחות) מגולם בידי ג'סטין טימברלייק. הוא השטן המפתה את גיבורנו והוא יפיל אותו לקרשים בסיום, לא לפני שיתגלה כפרנואיד שסובל מהזיות שוא. את כוחות הטוב, הסופר-גיבוריים יש לציין, מייצגים האחים ווינקלווס – על הופעתם השרירית, התנהגותם הג'נטלמנית ודבקותם במה שהם חושבים שנכון וצודק. הם הדמויות היחידות בסרט שפועלת ממניעים כאלה (והם מגוחכים להדהים), בסרט שאין בו מוסר או מצפון כלל, רק הזדמנויות עסקיות והחלטות שהן ביזנס נטו. אפילו אם זה נוגע לרגשות, חברות בין בני אדם או בחירה בין טוב לרע. כאשר הווינקלווסים (שהשחקן ארמי האמר משחק את שניהם) מדברים עם נשיא הארוורד, הוא לועג להם על שהעזו לערב טוב ורע במקרה שכולו ביזנס. לא יודע, אבל לי היה מוזר לצפות בסרט שמתרחש כל הזמן בבית משפט, כלומר בפאנלים משפטיים חשאיים, אבל לא מדבר על צדק, יושר וכן, גם על טוב ורע. רק כסף ואינטרסים יש שם והרבה מהם.

סליחה, לא הייתי מדוייק בסוף הפסקה הקודמת. הרי יש בסרט, לפחות כמו כסף ואינטרסים, גם המון קווי עלילה קלושים, תלושים ומחלישים. כי לא היה להם חומר לפיצ'ר. כי אין סרט. אין כלום מתחת, כפי שניסחו זאת אלי ומריאנו. חוויה ריקה. לא ממלא, לא מספק. רץ על ריק. לא זורם דם בעורקיו, כי אם שמן מכונות, משום שאין לו לב שיזרים בו דם, אין בו מימד רגשי. מסתיים בנקודה אקראית ומותיר לכתוביות לגלות לנו איך הכל נגמר עבור כל אחת מן הדמויות. מבחינה משפטית כמובן, כי את מעניינים תחומים אחרים בחיים. אבל למה זה ככה? יש לי שתי מילים בשבילכם – סורקין ופינצ'ר.

מי הם שני הזקנים החוצפנים האלה, שטענו יותר מפעם אחת שפייסבוק לא מעניין אותם, שיעשו סרט המייצג דור לא להם? מו זו היומרה הזו? למה שאני ארצה שבמאי ותסריטאי אשר נושקים לחמישים, יעשו סרט על הדור שלי? על אנשים שנולדו כשהם היו במשבר רבע החיים והתבגרו כאשר הם חוו את גיל העמידה? זה כל-כך מתנשא שזה כמעט מזכיר את אנג לי, במאי שעשה קריירה מ"להתבונן" בחברה האמריקאית בתור הזר, זה שמחוץ לעניינים. או סם מנדס, לצורך העניין, אין לי רצון להעליב אף אחד ספציפי. הנקודה היא שאם אנשים לא עושים סרטים מבפנים, מעצמם, מהקישקעס – הם לנצח יהיו ריקניים. שאי אפשר לעשות סרט על דור שלם, בזמן אמת. שצריך לחכות קצת, לתת לזמן לחלוף ולשפוט דברים בפרספקטיבה, ממרחק הזמן. ממש כפי שעשה אדגר רייט, אשר הוציא בשנת 2010 סרט שהוא הומאז' לתקופה של אמצע שנות התשעים, תחילת האלפיים. כלומר, לפני 10-15 שנה. "הרשת החברתית" מתרחש באמצע שנות האלפיים, לפני 7-5 שנים. ופייסבוק חי, צומח ולא מראה סימנים של להפוך לדומם גם עכשיו. זה פרדוקסלי ברמות קיומיות לעשות ממנו סרט ברגע זה. ואין לי ספק שפינצ'ר וסורקין יודעים זאת. שגם הם מבינים שמדובר אך ורק ביומרה אמנותית שתכסה את עכוזו של הסרט. כי האמת היא שאולפני קולומביה רצו את הסרט הזה מפני שהוא חם, משום שפייסבוק הוא טרנד. ואין להם שום בעיה אם התוצאה תהיה נבובה כמו התופעה התרבותית שהיא מתיימרת לייצג.

אבל עזבו את פינצ'ר וסורקין. שניהם ברגים לא מעניינים במכונה ההוליוודית. מי שבאמת מתחיל לעצבן אותי הוא בן מזריך, שאיכשהו קשור גם לפרוייקט הזה. ואם התעצבנתי על הפרשי הזמנים בפסקה הקודמת, מה תגידו על סרט משנת 2010 המבוסס על ספר משנת 2009? לא משנה כמה כישרון תזרקו לשם, זה לא מספיק זמן בכדי לספק תוצר רציני. ולאותו מזריך (Mezrich, כנראה קיצור של Mezmerisingly Rich) יש כישרון מאוד מיוחד – הוא שומע סיפורי התעשרות של אחרים, מן העידן החדש, ואז הופך אותם לספרים, שבתורם הופכים לסרטים. כך היה עם "21", שדי מזכיר את "הרשת החברתית" במבנה שלו, ועכשיו תורו של הפייסבוק. היו בטוחים שאם מישהו על הפלנטה הזו יתעשר בין רגע, מזריך יהיה כדי לכתוב את סיפורו, לתבל בפרטים פיקנטיים שלא היו ולא נבראו, ולהתעשר מכך בעצמו. אני מוכן לזלול כובעים עד יום מותי אם במציאות, בניגוד לעלילת הסרט, היו כל-כך הרבה סקס ומסיבות סמים עם בחורות אסיאתיות וכל-כך מעט שעות של תכנות ועבודה קשה. זה נחמד לסרט הוליוודי, כל עוד יודעים שהאמת עוברת רחוק משם.

דבר אחד בטוח, בראש ובראשונה "הרשת החברתית" הוא סרט על השראה. על מארק צוקרברג בגרסתו הקולנועית כגנב של קניין רוחני ולא על נער שבור לב ששינה את העולם כדי להתנקם באקסית. אייזנברג-צוקרברג מתרץ את הגזל בכך שהיה לו רעיון טוב יותר, בזמן שהסרט מוכיח שגניבות מהסוג הזה נעשות כל הזמן. קצת כמו המקרה של ביל גייטס בשעתו, אשר זוכה להשוואה באחת הסצינות באופן ישיר. ובתור סרט על משמעותה (העכשווית) של המילה "השראה", הוא אכן מעורר השראה, מאיר עיניים. הוא פותר את השאלה הגדולה שאני מסתובב איתה כבר כמה זמן – אצל מי הבעיה? למה אני כבר לא נהנה מסרטים אמריקאיים בשנתיים האחרונות? כנראה שזה לא אני, זו הוליווד. היא מה שלא בסדר בתמונה. כי אם אני יכול לכתוב ביקורת על סרט עוד לפני שראיתי אותו ולהיות צודק ברובה המכריע, כנראה שהמוצרים שאנחנו מקבלים מתעשיית הסרטים צפויים להחריד. ומכיוון שזה סותר את כל מה שאני חושב על קולנוע, תסלחו לי אם אליך לבכות עכשיו את סופה של תקופה. אבל לא בפייסבוק, אף פעם לא היה לי שם חשבון.

תגובות

  1. דני הגיב:

    אורון, אתה מתייחס לקטילות בכזו שלילות.

    למה הן דבר רע? כמו שאנשים נהנים מסרטי ז'אנר או זבל (או מהסרט הנ"ל) ככה יש גם כאלה שנהנים מקטילות.
    זה שהן רעות לא אומר שהן רעות. כמו שסקירות טובות הן לא בהכרח טובות.
    אני חושב שאתה לא צריך להגביל את עצמך. אם אתה רוצה לקטול אז תקטול! 🙂

    ואגב, גם אני לא מבין את ההתלהבות סביב הסרט הזה. הוא טוב, אפילו טוב מאוד. אבל סרט השנה?
    אפילו לא קרוב..

    זה תמיד מרתק אותי לראות את הניגודיות הזו בין האמריקאים לישראלים. בעוד הם תמיד אוהבים את הסרט המרגש, הפוליטי או הדרמתי, אנחנו אוהבים יותר… סרטים גדולים באמת :X

    למשל, שנה שעברה: אנחנו כאן העדפנו את "האביר האפל" ו"וול-E" בעוד הרבה אמריקאים חשבו ש"סלמדוג מיליונר" הוא באמת הסרט הטוב של השנה, כולל ה"סלאש פילם קאסט" שאני מאוד אוהב להאזין לו ובאמת שהתאכזבתי מזה שהם כמו רוב האמריקאים אוהבים לדחות את הסרט הגדול (האביר האפל) ולהעדיף את האנדרדוג (או במקרה הזה – הסלמדוג! :-P).
    מעצבנים אותי, האמריקאים האלה.

    1. היו לי על זה שיחות רבות מחוץ לבלוג, הגיע הזמן גם לאחת שנובעת מתוכו.
      אז אני, אישית, לא נהנה מקטילות. לא מכתיבתן ולא מקריאתן. לא משמח אותי שנעשים סרטים מחורבנים ולא מנחם אותי לקרוא איך דורסים אותם במקלדת מושחזת ככל שתהיה.
      אני גם חושב שכמעט לכל סרט יש איזה מעריץ או מעריצה. אני למשל, מחבב הרבה מאוד סרטים גרועים או פגומים, אך שמצאתי בהם משהו. לקטול את הסרטים האלה פירושו לפגוע במי שאהב אותו. אני יודע שלא כולם חייבים לאהוב את אותם סרטים, אבל אם מישהו אומר למשל עד כמה אינספשן הוא סרט מחורבן, אני נעלב. זה לא רציונלי, אבל קשה להתווכח עם רגשות. ומכיוון שאני לא מעוניין לשכנע אנשים אחרים שמה שהם אוהבים הוא בעצם גרוע, אין לי עניין בקטילות לשם קטילות. במקרה של הסרט הנ"ל, חוש הדווקא שלי נכנס לפעולה. יש לו מספיק משבחים, אבל משום מה כולם מתעלמים מן הנקודות החלשות שלו או ממה שהוא מייצג (בעיניי כמובן). אני מבטיח שאם יהיה לי מאוד חשוב לרדת על סרט כלשהו, אעשה זאת. אבל מזהיר שזה קורה מספר פעמים מצומצם למדי בשנה.

      ושאני לא אתחיל בכלל עם האמריקאים, זה פשוט לא ייגמר 🙂

  2. הנאה מקטילה אינה כמו הנאה מסרט. הנאה מקטילה מקורה ברצון ללעוג ולהתאכזר לאחר. שזה גם משהו שמאפיין את התרבות בימינו. כפי שלחיצה על כפתור ה"לייק" מהווה הבעת עמדה, כך גם לכתוב "סרט איום (במילים יותר בוטות) הפכה לביקורת לגיטימת. בעיה היא גם שרוב הקטילות מתעלמות במופגן מדברים חיובים,או סבירים בסרטים למען יצירת כותרות יותר סצנציונית. לקטילות יש מימד בידורי, אבל זהו מימד שיש בו אלמנט של רשעות לשם רשעות. כל זאת לא אומר שאני בהכרח נגד ביקורת שליליות – אבל ביקורת כאלו צריכות להיות מנומקת ולהכיל גם התייחסות לכוונת היוצר, כפי שהיא נתפסת בעיניי המחבר.

  3. עידן וילנצ'יק הגיב:

    רשעות היא תכונה אנושית.אותי יותר מרגיזה צדקנות מזויפת שגם היא אנושית כנראה אבל צבועה ומתחסדת הרבה יותר.

  4. אין ספק שרשעות היא תכונה אנושית. אבל זו לא תכונה שצריך לטפח או להפגין.

  5. עידן וילנצ'יק הגיב:

    מי קבע?

  6. לאה הגיב:

    טוב – אני הייתי חייבת להוסיף כמה מילים משלי.
    מה שעודד אותי בביקורת שלך, זה ששנינו מסכימים על מה שראינו – אבל משום מה אתה לא אהבת את זה.
    נתחיל בדיאלוגים המצויינים. אם הם היו מתנהלים בין בני משפחה כלשהיא, או צוות במספרה, הייתי מטילה באמינותם ספק. הם מהירים מדי, שנונים מדי, ויבשים מדי. אבל הם לא מתנהלים בין בני משפחה – אלה בין יזמים עסקיים מהשורה הראשונה, ועורכי דינם מהשורה הראשונה עוד יותר. למקרה שתהית – האנשים האלה ב א מ ת מדברים ככה. במשפט יצויינו מספר השיחות המדוייק המופיע בפירוט של חברת הסלולר . בחורה שנעלבה תדבר על חוסר מענה.
    אני גם חושבת שקצת פספת את נושא הסרט – זה לא סרט על הדור, ולא מסמך אנושי מזעזע על מעמקי נפשם של האנשים מאחורי ההמצאה – אלה סרט על הולדת רעיון ומימושו.
    ועל הדקויות האלה הסרט מתעלה ליצירה שהוא – אמנם צוקרברג גנב רעיון, אבל עשה ממנו מה שהאחים לעולם לא היו עושים. אמנם שון פארקר אידיוט נהתנן, וסוורין חבר אמת – אבל השני חשב בצורה מוגבלת עסקית, שמרנית, וכמעט קבר את החברה. דווקא פארקר הראוותן עשה ממנה מה שהיא היום. אלה עובדות שהצופה מודע אליהן, והיוצרים מודעים למודעות – ולכן הם יכולים לשחק עם הקווים האפורים של גניבה אל מול המצאה, חכמה אל מול צדק, וחוש עסקי אל מול כוונות טובות. לכולם יש הכל מהכל – השאלה למי יותר, ומה באמת חשוב. בחברה של כמה ביליוני דולרים, נחש מה התשובה.

    1. אני שמח על כל מילה שמישהו מחליט להוסיף לדיון, במיוחד אם היא קשורה…

      לגביי הדיאלוגים – אין לי בעיה עם זה שבשימוע משפטי מציינים את המספר המדוייק של הודועת/מיילים. אבל בסצינת שריפת הצעיף לדוגמה, הבחורה חוזרת ומציינת כמה הודעות שלחה. והיא לא בדיוק מצטיירת בסרט כמבריקה או עורכת דין. יש עוד דוגמאות אבל הנקודה שלי היא שבסרט של סורקין כולם מדברים אותו הדבר. כן, זה מקובל, וגם טרנטינו עושה את זה. אבל עליי זה לא עובד, זה שובר לי לגמרי את האשליה הקולנועית וזו תסריטאות רעה מאוד בעיניי. ואת ממש לא יכולה לקבוע שככה מדברים יזמים עסקיים מהשורה הראשונה למקרה שתהיתי. אני יכול להפריך את זה בקלות בעזרת אנשים שאני מכיר וממש לא מדברים ככה.

      את נושא הסרט כתבתי בפסקה האחרונה. אני קורא לזה "השראה", את "הולדת רעיון ומימושו". זה אותו דבר, בתכלס. שאר התלונות שלי על "קולו של דור שלם" וכו', נובעות מהערכות שהיו לי לביקורות של אחרים (אשר התגלו כנכונות, אפילו נכונות מדי).

      והתשובה לשאלה האחרונה, מה באמת חשוב, היא היא כ-ל מה שלא בסדר בעיניי בסרט הזה, ובחברה שבחרה לאמץ אותו. אם כל שחשוב באמת בחברה שלנו הוא ביליוני דולרים והחלטות עסקיות נכונות על-פני ערכים או צדק, אני ממש לא מתכוון לשבת בצד ולהגיד שוואלה, אין מה לעשות. אז תודה על חיזוק הנקודה הזו בטקסט שלי 🙂

      1. לאה הגיב:

        היי – אם אתה הולך להנהיג מהפכה חברתית נגד הקפטיליזם החזירי – אני איתך!! 🙂 אבל כרגע זה המצב, במיוחד במגזר העסקי , ובמיוחד ככל שאתה עולה בכמה כסף מעורב, והסרט משקף אותו נאמנה.

        1. אני מנהיג מהפכות בעיקר בתיאוריה, אודיע לך כאשר אשכרה אעשה משהו בנידון 🙂

          ואת יודעת מה, במחשבה שניה אני די מסכים איתך. כלומר, צריך לבחון את הדברים שלי שוב. הרי סרט (ותסריט) טוב בעיניי, הוא כזה הבונה עולם משלו וגם שופך אור על העולם שלנו, על החלק שאותו הוא משקף. ואחת הבעיות הקשות שלי עם הדור והחברה שאני חי בה, היא שאני מרגיש מנותק מהסיבות האלה בדיוק. בגלל זה לא אהבתי את הסרט, כי הוא מראה את המציאות כפי שרואים אותה הרבה אנשים וזו מציאות שאני לא מסמפט. אם זאת, אני שב וטוען שהסרט עשוי טוב ומתחבר לטענה שלך שהסרט משקף את המציאות נאמנה. כך שאולי הבעיה שלי היא לא רק הסרט, אלא בעיקר מה שהוא מייצג…

השאר תגובה