• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

הבמאי הידוע האלמוני ביותר

19 באוקטובר 2010 מאת עופר ליברגל

מאוד נדיר למצוא חובב קולנוע שיציין את ויקטור פלמינג בקרב הבמאים האהובים עליו ביותר. ברוב השיעורים על תולדות הקולנוע לא ידונו בו ולא תמיד יזכירו את שמו. אבל סביר להניח כי רוב חובבי הקולנוע צפו לפחות בסרט באחד משני הסרטים עליהם היה חתום כבמאי בשנת 1939. בכל זאת, מדובר בשניים מן הסרטים האהודים בהיסטוריה, "חלף עם הרוח" ו-"הקוסם מארץ עוץ". כיצד ייתכן כי שמו של הבמאי של שני סרטי מפתח באותה שנה נשכח?

מכירים את הבחור הגבוה במרכז, אשר אוחז בטוטו הכלבלב? זה בסדר, אתם לא לבד.

אולי מפני שלא במקרה השתמשתי במילה "חתום" ולא במילה ביים. הוא אכן היה הבמאי של רוב החומר בשני הסרטים, אולם לא הבמאי היחידי. את "הקוסם מארץ עוץ" התחיל לביים רצי'ארד טורפ, שפוטר והצילומים שלו נגזנו. ג'ורג' קיוקור נשכר ולקח מספר החלטות חשובות בנוגע לעיצוב הסט של הסרט. אך קיוקור עזב על מנת לצלם את "חלף עם הרוח" מבלי שצילם אפילו פריים אחד מן "הקוסם מארץ עוץ". פלמינג נשכר לעבודה על "הקוסם" והספיק לצלם את רוב הסרט, אבל עזב אחרי שקיוקור פוטר מ"חלף עם הרוח" (כנראה לבקשת קלארק גייבל) ופלמינג לקח מידיו עוד פרויקט. את העבודה על "הקוסם" השלים המפיק מרווין לירוי, גם בעזרת הבמאי קינג וידור.

פלמינג צילם את רוב מה שנכלל ב"חלף עם הרוח" (שגם סם ווד עבד בו לתקופה קצרה), אם כי ישנן שמועות על כך שהשחקניות עדיין קיבלו הדרכה מקיוקור. כל חובב קולנוע קלאסי יודע כי דיויד או. סלזניק הפיק את "חלף עם רוח". הרבה גם יודעים לציין כי קיוקור פוטר מן סרט. אך שמו של פלמניג נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי.

אבל לא ייתכן כי פלמינג נשכר לעבודה על שני סרטים יוקרתיים כל כך רק משום שהוא הסתדר טוב עם המפיקים (מה שלא תמיד היה נכון). בשנות השלושים הוא זכה להערכה הרבה יותר גדולה מכפי שהם פני הדברים היום. מלבד שני הסרטים שאוזכרו, הוא ביים הצלחות כמו "קפטן אומץ" שהעניק לספנסר טרייסי את האוסקר הראשון שלו ואת "דרך כל בשר" שהעניק לאמיל יאנינגס את האוסקר הראשון אי פעם למשחק (הפרס הוענק ליאנינגס גם על "הפקודה האחרונה" שביים ג'וזף פון שטרנברג).

פלמינג נשכח בין היתר משום לכאורה אין לו חותם אישי, דבר הנחשב לבעייתי בגלל ההשתלטות של תיאורית ה"אוטר" על השיח הקולנועי. אלא שלמעשה לפלמינג היה חותם אישי, אלא שהחותם האישי שלו זהה למה נתפס כיום כקולנוע ההוליוודי הקלאסי: קולנוע שלא מפנה תשומת לב לצילום ולעריכה, שמתרכז בהעברת הסיפור דרך הדיאלוג והמשחק, קולנוע שמתרכז בהענקת חזות מציאותית לדברים גם כשמדובר בסרטי פנטזיה (ופלמינג ביים כמה כאלו) וסרטים היסטוריים.

אבל לפלמינג היה גם צד ממזרי יותר. הסרט "Bombshell" הוא דוגמא טובה לכך. בסרט מגלמת ג'ין הארלו תפקיד של כוכבת קולנוע מפונקת שמספקת הרבה שערוריות לצהובונים, תפקיד שדי דומה לחייה האמיתיים של הארלו. היא נעה בין מספר מחזרים כולל הסוכן שלה, אציל שהיא רוצה להתחתן עימו שעומד להיות מגורש מן הארץ ועוד טיפוסים משעשעים. היא גם מנסה לאמץ ילד, על מנת לחזק את הדימוי שלה. אבל בקשות האימוץ נופלת כשהוועדה רואה את אורח החיים שלה. היא מנסה לפרוש מהוליווד וחושבת שמצאה אהבת אמת בחברת קאובוי שלא הולך לקולנוע ותופס אותה כנערה תמימה. אולם מתברר כי הוא רק שחקן, שנשכר בידי הסוכן שלה.

הסרט מלא ברגעים מופלאים של אנרכיה קומית, אשר אינם פוגמים בעיצוב דמותה של הכוכבת, שהיא בו זמנית נלעגת ונוגעת ללב, תמימה וערמומית. בגלל שהסרט הופק רגע לפני הכניסה לתוקף של כללי הצנזורה של קוד הייז, הוא מצליח עדיין לעסוק בסקס בצורה ישירה ומצחיקה. רק במאי מוכשר יכול היה לייצר סרט כזה – סאטירה חריפה על הוליווד גם במונחים של היום מצד אחד והצדעה לתעשייה מצד שני. אבל אל תחפשו את שמו של פלמינג בקרדיטים, כי המפיקים החליטו שלא לציין בהם את הבמאי.

העדר הקרדיט נכון גם לגבי הסרט הגדול השני שביים פלמינג עם ג'ין הארלו, "אבק אדום". הפעם זוהי דרמה רומנטית שבה הארלו נאבקה על ליבו של קלארק גייבל עם מרי אסטור, הכל במלון דרכים אי שם ליד נהר באסיה. כ-20 לאחר מכן, גייבל כיכב בגרסה חדשה של הסרט בשם "מוגמבו", שזכתה להצלחה קטנה יותר. את "מוגמבו" ביים ג'ון פורד, שנחשב (ובצדק) לאחד מגדולי הבמאים של הוליווד וליוצר בעל חותם אישי.

פלמינג כבר לעולם לא ייזכה להערכה לה זוכים במאים כמו ג'ון פורד או אפילו ג'ורג' קיוקור, כנראה שבצדק. מצד שני, הסרטים שלו לעולם לא ישכחו. "הקוסם מארץ עוץ" היה ונותר אחד מן הסרטים היותר רעננים ושובי לב שיצאו מהוליווד.

תגובות

  1. עידן וילנצ'יק הגיב:

    פלמינג קיבל את האוסקר על חלף עם הרוח אבל גם הסרט הזה וגם הקוסם מארץ עוץ הם סרטים של השחקנים שבהם ולא של הבמאי.חוץ מזה,כתבה מעניינת אבל יש לא מעט שגיאות הדפסה קצת צורמות.כדאי לשים לב להבא.ג'ין הארלו ולא ג'יין הארלו דרך אגב.

    1. תיקנתי את ג'ין הארלו ועוד כמה שגיאות הקלדה. תודה. אם יש עוד, אפשר (ורצוי) להעיר.

    2. ומה שהמאמר מנסה לשאול: האם זה באמת סרט של שחקנים יותר מנניח "האזרח קיין"? איך ניתן לקבוע? הרי הבמאי מדריך את השחקנים, האם אין לו חלק בהצלחה שלהם? מה שגבי סרטים שבהם הצלם הוא דומיננטי, או העורך? לא נראה לי שיש לקהל כלים לדעת עד כמה מכריעה באמת הייתה ההשפעה של כל גורם.

      ולגבי "האזרח קיין" ארסון וולס טען שמבחינתו קולנוע זה קודם כל משחק ותפקיד הבמאי מוערך יותר מדי.

  2. עידן וילנצ'יק הגיב:

    כל מי שהלך אתמול בחינם להקרנה של הרשת החברתית,דיסלייק ענק עליכם!

    1. עידן, אני נאלץ לשוב ולהזכיר לך שהאתר הזה לא יהיה במה לתגובות מהסוג הזה. כל השאר בסדר.

      1. עידן וילנצ'יק הגיב:

        אז זו סתימת פיות והתערבות בזכות האוטונומית שלי לדיבור וביטוי חופשי.

        1. אתה יכול לקרוא לזה כך, אני פשוט קורא לזה – האינטרנט. זה אתר פרטי, לא מדינה דמוקרטית, ואפילו הגדלתי לעשות והתרעתי אלו תגובות מקובלות ואלה לא.

          1. עידן וילנצ'יק הגיב:

            העובדה שזה אתר פרטי לא נותנת לך זכות להכתיב לי מה לומר.אני חושב שההערה נאמרה בהומור ובטוב טעם.לו הייתי עומד מול אחד המבקרים שהיה בהקרנה,האמן לי שזה לא היה כ"כ דיפלומטי.הקרנות המבקרים הן שחיתות ואתה כאחד שלוקח חלק בשחיתות הזו מסרב לשמוע ביקורת לגיטימית על הנושא.מבחינתי אתה ויאיר רוה היינו הך.

          2. אני לא מכתיב לך מה להגיד, אלא מה לא להגיד. וזה לא משנה אם ההערה נאמרה בהומור מבחינתך, או הייתה שנונה מאין כמוה. מעבר לזה שהיא אוףטופיק מוחלט (אין לי בעיה עקרונית אם זה), היא נאמרה כחלק מאיזה מסע צלב שלך נגד מבקרים והקרנות עיתונאים. ואני לא מוכן שזה יהיה כאן אך ורק בגלל שאני לא מרגיש שזה שייך.
            לצורך העניין – אם מישהו היה כותב משהו כמו "די לגירוש ילדי העובדים הזרים", הייתי מוחק אותו בלי חשבון. לא כי אני מסכים/לא מסכים, פשוט כי מה הקשר. אם אעלה פעם פוסט שנוגע לעבודת המבקר או קשור לנושא באיזשהי דרך, הגב כרצונך.

            למען ההגינות – לא הייתי בהקרנה שאתה מדבר עליה, למעשה הפעם הראשונה ששמעתי עליה הייתה בזכות התגובה שלך. תכלס, לא הייתי בהקרנת עיתונאים כבר שנים, בעיקר כי אני גר בירושלים והן נערכות בת"א. ועוד למען ההגינות – הזהרתי אותך פעמיים, אני לא נותן יותר צ'אנסים. אתה מוזמן להמשיך להגיב, בסגנון שלך, אבל לעניין. כמו שקרה כמה תגובות מתחת, בדיון שלך עם עופר.

          3. עידן וילנצ'יק הגיב:

            אם אתה אומר לי מה לא להגיד,זה אותו הדבר.אתה רוצה למחוק,מחק כאוות נפשך.זה האתר שלך.אבל אני בפירוש לא מקבל תכתיבים לגבי מה לכתוב ומה לא לכתוב.

  3. עידן וילנצ'יק הגיב:

    אין להשוות את מידת האהבה שהרעיפו ומרעיפים עדיין אנשים על חלף עם הרוח והקוסם מארץ עוץ לעומת האזרח קיין שנחשב בעיקר בעיני מבקרים.החוויה של צפייה באזרח קיין היא שכלתנית וקרה בעוד שני הסרטים האחרים מרגשים ברובד האמוציונאלי.

  4. עידן וילנצ'יק הגיב:

    גם הקריירה של אורסון וולס כבמאי תמיד סבלה מהשוואה לאזרח קיין.למרות שביים אח"כ יצירות מופת כמו האמברסונים המופלאים ומגע של רשע,תמיד הסרט הזה נחשב כפסגה שממנה ניתן רק לרדת.

  5. עידן וילנצ'יק הגיב:

    עופר,הזלזול בקהל הוא כנראה מובנה בלהיות מבקר.התשובה לקהל אין כלים היא מתנשאת.באותן שנים שבה נעשו הסרטים שבהם אנו דנים,הכוכבים היו הסיבה שבגללה הלכו אנשים לקולנוע.אני מניח שגם כשג'ון פורד ביים סרט עם ג'ון ויין,אנשים הלכו לסרט בגלל ויין ולא בגלל פורד.סקרלט אוהרה או דורותי בגילומן של ויויאן לי וג'ודי גרלנד יותר אייקוניות מאשר אורסון וולס באזרח קיין ובוודאי מדמויות המשנה בסרט.קטונתי מלזלזל באזרח קיין אבל אני מסופק אם תמצא גם היום צופי קולנוע שאינם אנשי קולנוע או שוחריו שיגידו שזה הסרט שהכי אהבו בכל הזמנים וזאת למרות שהקהל היום יותר מכיר את ההיסטוריה ויש לו כביכול יותר כלים לשפוט ולהעריך.כמו שאמרת,פלמינג גם לא ביים את שני הסרטים בשלמותם והנה למרות כל זאת נוצרו שני סרטים קלאסיים ששרדו את מבחן הזמן למעלה משבעים שנה.

    1. ועדיין, אני חושב שלפלימנג יש חלק בהצלחתם. כמו גם לג'ורג קיוקור (אם חלקו כנראה קטן יותר). ואני לא חושב שמבקר בהכרח מזלזל בקהל ואני מקוהה שאני לא עושה זאת. לאורך הזמן יצא לי גם לכתוב לא מעט טקסטים שמוקדשים כולם לשחקנים ואני לא פוסל אפשרות לעשות זאת גם בבלוג זה. אני מניח שכמות האנשים שהאזרח קיין הוא הסרט האהוב עליהם זהה לכמות האנשים שחלף עם הרוח הוא הסרט האהוב עליהם. אני לא חושב שחווית הצפייה באזרח קיין חייבת להיות שכלנית וקרה- יש בסרט הזה גם לא מעט רגש והומור, אבל זה עניין לפוסט אחר, כמו גם המשך הקרירה של וולס שכללה עוד הרבה סרטים מבריקים, שלא זכו בזמנם ליחס הוגן בעקבות השוואה לאזרח קיין ובעיקר למיתוס שנוצר סביבו.

  6. עידן וילנצ'יק הגיב:

    אני חושב שהבמאי ההוליוודי הראשון שבזמן אמת הסרטים שלו זוהו כסרטים שהוא ביים ולא כסרטים של הכוכבים שהשתתפו בהם הוא אלפרד היצ'קוק.בסרטיו השתתפו קארי גרנט,אינגריד ברגמן,ג'יימס סטיוארט,דוריס דיי,גרייס קלי ולמרות שהיו מגדולי הכוכבים בזמנם הסרטים שביים בהשתתפותם נחשבים לסרטים שלו.ההערכה לבמאים היא אסכולה אירופאית יותר והיא זו שחילחלה לקולנוע האמריקאי בשנים מאוחרות יותר כאשר במאים כמו קופולה,סקורסזה,אלטמן וכמובן ספילברג הפכו לבמאים ששמם הולך לפניהם והשם שלהם הוא זה שמביא צופים לקולנוע.אני חושב שבמקרה של האזרח קיין,העובדה שהבמאי והתסריטאי היה גם כוכב הסרט העצימה את התחושה שזה סרט שלו.אני עדיין גורס שלמרות רוזבאד,המיתולוגיה של חלף עם הרוח והקוסם מארץ עוץ חזקה אצל קהל הצופים יותר מזו של קיין שעליו נאמר כבר שהוא סרט שכולם אוהבים להגיד שראו אבל לא ראו בעצם ושוב סרט שמבקרים ואנשי קולנוע מתפעלים ממנו אבל גם סרט שהיה כשלון קופתי חרוץ בזמן אמת(לא מעט בשל שליטתו של וויליאם רנדולף הרסט,איל העיתונות שעליו לכאורה מתבסס הסרט במוקדי כוח תקשורתיים שקברו את סיכויי הצלחתו).אני חותם על כך שלפחות בארה"ב חלף עם הרוח,הקוסם מארץ עוץ ואילו חיים נפלאים של פרנק קאפרה הם סרטים יותר אהובים על הצופים מאשר האזרח קיין.

    1. וגם בסרטים של היצ'קוק יש תצוגת משחק. "מזימות בינלאומיות" לא היה עובד אם ג'ימי סטויארט היה משחק בו במקום קרי גרנט. והיה להם גם תסריטיםייחודים. קולנוע הוא אמנות שיתופית. כשם שהשחקן הוא תמיד חלק, כך גם הבמאי.

      1. עידן וילנצ'יק הגיב:

        קרי גרנט היה כוכב קולנוע שלא העריכו בזמן אמת את יכולת המשחק שלו גם כקומיקאי וגם כשחקן דרמטי.הוא היה מועמד רק לשני פרסי אוסקר,ב 1941 על סרנדה בפרוטה של ג'ורג' סטיבנס וב 1944 על None But the Lonely Heart ובשני המקרים לא זכה.הקסם הטבעי שלו שנראה כאילו לא היה צריך כלל להתאמץ עבורו לא נחשב כנראה אז ליכולת משחק.היצ'קוק היה אחד מהבמאים שהצליח להראות גם את הצד האפל של גרנט בסרטים כמו חשד שזיכה את ג'ואן פונטיין באוסקר והנודעת.

  7. עידן וילנצ'יק הגיב:

    ג'ורג' קיוקור הוא דוגמה קלאסית לבמאי של שחקנים ובעיקר שחקניות.הוא ביים את הגברת עם הקמליות עם גרטה גרבו ועד היום זהו סרט של גרבו ולא סרט של קיוקור.סיפור פילדלפיה הוא סרט של קת'רין הפבורן,קארי גרנט וג'יימס סטיוארט ולא של קיוקור.כוכב נולד מ1954,סרט של ג'ודי גרלנד ולא של קיוקור.גם לא גבירתי הנאווה שזיכה אותו באוסקר היחיד שלו הוא סרט שלו,הוא סרט של רקס הריסון ואודרי הפבורן.אין בכך כדי להוריד מחשיבותו או מערכו.בשיטה ההוליוודית של שנות השלושים והארבעים,הבמאי הוא שכיר שעובד במסגרת מאד נוקשה ומי שהצלחו להעביר מגע אישי עשו זאת גם במגבלות השיטה.ההכרה באנשים כמו בילי ויילדר,ויליאם ויילר או פרד זינמן הייתה מאוחרת יותר.ישנם כאלה שזכו לתהילה וישנם כאלו שנותרו באלמוניות יחסית כמו ויקטור פלמינג אולי כי לא הוסיפו לפילמוגרפיה שלהם עוד סרטים קאנוניים.בתחום המחזמר הקולנועי,אם אני חושב על זה,הייתה הכרה למשל בבאזבי ברקלי כיוצר בעל חותם וגם וינסנט מינלי,אם כי קלאסיקות כמו פגוש אותי בסיינט לואיס תמיד ייחשב סרט של ג'ודי גרלנד או אמריקאי בפריז כסרט של ג'ין קלי.

    1. באזבי ברקלי ווינסנט מינילי נחשבו בזמנם לטובים ביותר בתחומם. ההכרה המאוחרת בהם היא בעצם הכרה בחשיבות הז'אנר. את ויילר נותנים לפעמםי דווקא כדוגמא למי שפחות מוערך היום – הוא זכה ב-3 אוסקרים על בימוי ונחשב לחדשן מבחינת השימוש בדיפ-פוקוס, היום הקרדיט לכך הולך לוולס (ולצלם גרג טולנד, שפיתח את הטכניקה בעקבות דרישה של ויילר יש חשיבות רבה). בראשית ימי תאוריות האוטר, דווקא בילי וילדר נדחק הצידה. כי מבקרי הגל החדש (בעיקר גודאר) לא אהבו אותו ואנדרו סאריס בספרו הקאנוני על הקולנוע האמריקאי ציין אותו כבמאי חסר חותם אישי. אבל היחס כלפיו השתנה.

השאר תגובה