סיכום קיץ 2010 או השנה בה ויתרתי על הוליווד

מבט מהיר בלוח הסרטים, הרצים והעומדים בפתח, מגלה כי הגיע הסתיו. עונת האוסקר לפנינו (והיא תסוקר כאן בבלוג במלואה), הקיץ ההוליוודי מאחורינו. זמן מצויין לסיכומים. חיפשתי כיצד להביע את אכזבתי מן ההיצע של המיינסטרים האמריקאי השנה (ואם חושבים על זה, גם בשנה שעברה). הנה מה שיצא לי, ואשר התפרסם אתמול באתר עכבר העיר אונליין.

בספרו המצויין של דיוויד מאמט, “במבי נגד גודזילה", תוקף המחבר אספקטים שונים של הוליווד העכשווית. אחת הקליעות היותר מרשימות בספר מעורר התפעלות כשלעצמו, נוגעת לז'אנר המלאכותי המתקרא "סרטי קיץ". מדובר תמיד באחד מבין שניים. קומדיה רומנטית אווירירית וקלילה (בשביל הנשים) או אקשיונר עמוס פיצוצים ונטול עלילה (בשביל הגברים). מספיק להביט בשבוע אקראי בטבלת שוברי הקופות כדי לראות את המאבק הזה בדיוק. למשל, שבוע מסויים בו גברו סילבסטר סטאלון וחבורת "הבלתי נשכחים" על ג'וליה רוברטס שלמדה “לאכול, להתפלל, לאהוב”. סרטי הקיץ מטרתם היא אחת בלבד – לבדר ומהר. לצורך כך, מתבקש הצופה להפקיד את המוח בכניסה ולהתמסר למזגן, למושבים הנוחים, לסאונד הרועם ולתמונות המרצדות על בד האקרן. בתמורה הוא מבקש להתבדר, לשכוח מן החום המעיק שבחוץ. וכאן בדיוק חוטאים סרטי הקיץ העכשוויים לעסקה.

מעבר לפרובלמטיות של פילוח הקהל לשני מגדרים, נדמה שסרטי הקיץ רק כאילו מבדרים. כמו פלסיבו טוב, הם גורמים לנו להרגיש בהשפעה המבורכת של התרופה, הבידור הקולנועי כמזור ליום-יום. אך כמו כל פתרון דמה, את הזיוף מרגישים תמיד. גם אם ברמה בלתי מודעת. סצינות האקשן, החפצים העולים באש, הגיבור המנשק את אהובתו – כולם שם כדי לספק באופן רגעי. ואחרי שרשרת של סצינות מבדרות בעירבון מוגבל, נותרת ריקנות. הצופה צמא לעוד, אבל לא מבין מדוע. הרי אין ספק שהוא נהנה במהלך הצפייה. קצת כמו שהדבר שהכי מתחשק לעשות בסיום לגימת בקבוק קוקה-קולה, הוא רק עוד טיפה אחת מן המשקה הממכר. או כמו שפריטים רבים בחברה מחפשים סקס ועוד סקס בזמן שכל מה שחסר להם הוא אהבה. החברה שלנו מכורה לאינסטנט, לריגושים זולים. 38 שקלים לא כולל פופקורן ושתיה, אם לדייק. מחיר שאם יושקע בסרט שכזה, יכפיל עצמו עוד באותו החודש. כי הצורך האמיתי בבידור לא סופק. כי ג'אנק פוד קולנועי אפשר לצרוך בכמויות בלתי מוגבלות, תוך הישארות נצחית במצב של רעב.

לדידו של דייויד מאמט, הסרטים של היום משתמשים באפקט הצחוק המוקלט של הסיטקום הקלאסי. כלומר, הקולנוע העכשווי עושה שימוש באפקטים מסויימים, קוליים או ויזואליים, והקהל מגיב אליהם באופן זהה גם כאשר אין פאנץ', אין בדיחה, או במקרה של סרטי הקיץ – אין בעצם בידור.

דוגמה אחת – הגיבור. הדמות עימה אמור הצופה להזדהות. הבמאי ההוליוודי העכשווי, מניח שכמה קלוז-אפים של הדמות הראשית בתחילת הסרט מספיקים כדי לעורר הזדהות רגשית. במילים אחרות, מספיק שהוא קיים בסרט בשביל שבהכרח נאחז בו ונעבור איתו תהליך. לכאורה זה עובד, אבל משהו בכל זאת חסר. התסריטאי לא נתבקש לכתוב עבורו מניעים עמוקים, או תכונות אופי מרובות. רק כמה קווים כלליים שיעניקו לו נפח מדומה. עם גיבור כזה, לעולם לא נחווה קתרזיס אמיתי משום שהוא עצמו לא מסוגל לכך. הוא יכול רק להשלים את משימתו, לגרום לנו לרצון למחוא לו כף, לטפוח על השכם החסונה. לא תמיד היה כך הדבר, ואין הכוונה להוליווד הישנה והטובה. מספיק לחזור אחורה עשור ומחצה. חישבו למשל על השוטר ג'ון מקליין, אותו גילם ברוס וויליס בסדרת סרטי "מת לחיות". היזכרו בסצינת שליפת הזכוכיות מהרגל, בסרט הראשון. צמרמורת של כאב תוקפת רק מן הזיכרון העמום הזה. מדוע כאבנו יחד עם מקליין בסצינה הזו? כיצד נהפך לדמות איקונית? האם בזכות שורות המחץ שלו? או מפני שאמר אותן אחרי שכבר נכנס לנו אל הלב בתחילת הסרט? מקליין הוא דוגמה קלאסית של דמות כתובה היטב בסרט אקשן. הוא איש משפחה מדוכא, בודד בערב חג המולד והצרות שנופלות עליו גדולות מכל מה שהתמודד עד כה בחייו. הקהל יילך איתו באש ובמים אחרי המערכה הראשונה של הסרט. למה? כי מישהו ישב וכתב תסריט לזמן שבין סצינת אקשן אחת לשניה. לרגעים האלה שבמחזות-זמר נקראים "פילרים", שכן הם ממלאים זמן מסך בין הנאמברים המוזיקליים. ולא מדובר רק על שורות המחץ, אלא על הדמויות שאומרות אותן ועל הרגעים בהם נאמרים המשפטים הללו. איפה ישנן עוד דמויות כמו ג'ון מקליין? לא בקולנוע של היום.

בקולנוע של היום יש רימייקים מהירים ללהיטים נשכחים משנות השמונים. “קרטה קיד"? “צוות לעניין"? זה מה שיש לכם להציע לנו בקיץ? שלא לדבר על סיקוולים, פריקוולים ושמיקוולים בלי סוף, בלי התחלה ועם אמצע ככה-ככה. שמישהו יהיה כן עם עצמו כמו שאני הולך להיות כן עכשיו, ויגיד לי שהוא באמת נהנה הקיץ בקולנוע. לי זה קרה פעמיים*. אבל "התחלה" זה לא בדיוק סרט קיץ, אלא קודם כל סרט של כריסטופר נולאן. וכמובן שגם "צעצוע של סיפור 3” יהיה מצויין, כמו כל דבר שיצא מאולפני האנימציה של פיקסאר לדורותיה. חוץ מזה, צפיתי בהרבה סרטים הקיץ, גם אם הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. כי הכל נראה משעמם, חיוור, מלאכותי, ריק. ואת מה שכן ראיתי, אני מאוד מתקשה להגיד שאהבתי, או אפילו שאני זוכר. לא לטובה או לרעה, סתם זוכר.

מי שרוצה להיות מאושר, מוזמן להמשיך לעצום עיניים. ואני כותב זאת ללא גרם של התנשאות, אלא להיפך – מתוך קנאה אמיתית במאושרים בבורותם. אבל מי שרוצה לדעת מדוע הוא לא מצליח להיות מבסוט לאורך זמן, שיפקח עיניים ויביט להוליווד ישר בפרצוף. יכול מאוד להיות שאחרי שעיניו יתרגלו אל האור המסמא של הידיעה, הוא יגלה שם כפית. בגודל כף של שופל. בצד האוחז נמצאת הוליווד, מכוערת, לא רלוונטית ומלאת מייק-אפ מאי פעם. ועל הכפית שבידה, נמצאים אותם סרטי הקיץ. זה הזמן לסגור את הפה ולומר, לא רוצה. לא טעים לי המונוסודיום גלוטמט שלכם, זה רק נדמה לי שטעים. כי בסופו של דבר, קצת כמו ארוחה ב"מרבד הקסמים", לכל סרטי הקיץ יש כבר שנתיים טעם של אבקת מרק עוף. הגיע העת לרענן את מדף התבלינים, הוליווד, הקהל שלך כבר מרגיש שעובדים עליו וקרוב מאוד להבין איך. אפשר רק לקוות שהדבר כבר קרה או קורה, שהרי עונת סרטי האוסקר בפתח. עם שמות כמו "ברבור שחור" או "הרשת החברתית", יש מקום לאופטימיות זהירה בין כל מערבולות הזעם והייאוש.

* התמוגגתי גם מ"סקוט פילגרים נגד העולם", או "האקסים של החברה שלי", בעברית. אבל ראיתי אותו כל-כך עמוק בתוך ספטמבר, עד כי היה לי קשה להכניס אותו לכאן.

לקריאה נוספת ומומלצת:

"במבי נגד גודזילה", דייויד מאמט. הוצאת עם עובד 2010.

"שאלת העוצמה: מחשבות בביצת הפתעה", דן לסרי. הוצאת אנסופיה, 2000.