• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

סיכום קיץ 2010 או השנה בה ויתרתי על הוליווד

13 באוקטובר 2010 מאת אורון שמיר

מבט מהיר בלוח הסרטים, הרצים והעומדים בפתח, מגלה כי הגיע הסתיו. עונת האוסקר לפנינו (והיא תסוקר כאן בבלוג במלואה), הקיץ ההוליוודי מאחורינו. זמן מצויין לסיכומים. חיפשתי כיצד להביע את אכזבתי מן ההיצע של המיינסטרים האמריקאי השנה (ואם חושבים על זה, גם בשנה שעברה). הנה מה שיצא לי, ואשר התפרסם אתמול באתר עכבר העיר אונליין.

בספרו המצויין של דיוויד מאמט, “במבי נגד גודזילה", תוקף המחבר אספקטים שונים של הוליווד העכשווית. אחת הקליעות היותר מרשימות בספר מעורר התפעלות כשלעצמו, נוגעת לז'אנר המלאכותי המתקרא "סרטי קיץ". מדובר תמיד באחד מבין שניים. קומדיה רומנטית אווירירית וקלילה (בשביל הנשים) או אקשיונר עמוס פיצוצים ונטול עלילה (בשביל הגברים). מספיק להביט בשבוע אקראי בטבלת שוברי הקופות כדי לראות את המאבק הזה בדיוק. למשל, שבוע מסויים בו גברו סילבסטר סטאלון וחבורת "הבלתי נשכחים" על ג'וליה רוברטס שלמדה “לאכול, להתפלל, לאהוב”. סרטי הקיץ מטרתם היא אחת בלבד – לבדר ומהר. לצורך כך, מתבקש הצופה להפקיד את המוח בכניסה ולהתמסר למזגן, למושבים הנוחים, לסאונד הרועם ולתמונות המרצדות על בד האקרן. בתמורה הוא מבקש להתבדר, לשכוח מן החום המעיק שבחוץ. וכאן בדיוק חוטאים סרטי הקיץ העכשוויים לעסקה.

מעבר לפרובלמטיות של פילוח הקהל לשני מגדרים, נדמה שסרטי הקיץ רק כאילו מבדרים. כמו פלסיבו טוב, הם גורמים לנו להרגיש בהשפעה המבורכת של התרופה, הבידור הקולנועי כמזור ליום-יום. אך כמו כל פתרון דמה, את הזיוף מרגישים תמיד. גם אם ברמה בלתי מודעת. סצינות האקשן, החפצים העולים באש, הגיבור המנשק את אהובתו – כולם שם כדי לספק באופן רגעי. ואחרי שרשרת של סצינות מבדרות בעירבון מוגבל, נותרת ריקנות. הצופה צמא לעוד, אבל לא מבין מדוע. הרי אין ספק שהוא נהנה במהלך הצפייה. קצת כמו שהדבר שהכי מתחשק לעשות בסיום לגימת בקבוק קוקה-קולה, הוא רק עוד טיפה אחת מן המשקה הממכר. או כמו שפריטים רבים בחברה מחפשים סקס ועוד סקס בזמן שכל מה שחסר להם הוא אהבה. החברה שלנו מכורה לאינסטנט, לריגושים זולים. 38 שקלים לא כולל פופקורן ושתיה, אם לדייק. מחיר שאם יושקע בסרט שכזה, יכפיל עצמו עוד באותו החודש. כי הצורך האמיתי בבידור לא סופק. כי ג'אנק פוד קולנועי אפשר לצרוך בכמויות בלתי מוגבלות, תוך הישארות נצחית במצב של רעב.

לדידו של דייויד מאמט, הסרטים של היום משתמשים באפקט הצחוק המוקלט של הסיטקום הקלאסי. כלומר, הקולנוע העכשווי עושה שימוש באפקטים מסויימים, קוליים או ויזואליים, והקהל מגיב אליהם באופן זהה גם כאשר אין פאנץ', אין בדיחה, או במקרה של סרטי הקיץ – אין בעצם בידור.

דוגמה אחת – הגיבור. הדמות עימה אמור הצופה להזדהות. הבמאי ההוליוודי העכשווי, מניח שכמה קלוז-אפים של הדמות הראשית בתחילת הסרט מספיקים כדי לעורר הזדהות רגשית. במילים אחרות, מספיק שהוא קיים בסרט בשביל שבהכרח נאחז בו ונעבור איתו תהליך. לכאורה זה עובד, אבל משהו בכל זאת חסר. התסריטאי לא נתבקש לכתוב עבורו מניעים עמוקים, או תכונות אופי מרובות. רק כמה קווים כלליים שיעניקו לו נפח מדומה. עם גיבור כזה, לעולם לא נחווה קתרזיס אמיתי משום שהוא עצמו לא מסוגל לכך. הוא יכול רק להשלים את משימתו, לגרום לנו לרצון למחוא לו כף, לטפוח על השכם החסונה. לא תמיד היה כך הדבר, ואין הכוונה להוליווד הישנה והטובה. מספיק לחזור אחורה עשור ומחצה. חישבו למשל על השוטר ג'ון מקליין, אותו גילם ברוס וויליס בסדרת סרטי "מת לחיות". היזכרו בסצינת שליפת הזכוכיות מהרגל, בסרט הראשון. צמרמורת של כאב תוקפת רק מן הזיכרון העמום הזה. מדוע כאבנו יחד עם מקליין בסצינה הזו? כיצד נהפך לדמות איקונית? האם בזכות שורות המחץ שלו? או מפני שאמר אותן אחרי שכבר נכנס לנו אל הלב בתחילת הסרט? מקליין הוא דוגמה קלאסית של דמות כתובה היטב בסרט אקשן. הוא איש משפחה מדוכא, בודד בערב חג המולד והצרות שנופלות עליו גדולות מכל מה שהתמודד עד כה בחייו. הקהל יילך איתו באש ובמים אחרי המערכה הראשונה של הסרט. למה? כי מישהו ישב וכתב תסריט לזמן שבין סצינת אקשן אחת לשניה. לרגעים האלה שבמחזות-זמר נקראים "פילרים", שכן הם ממלאים זמן מסך בין הנאמברים המוזיקליים. ולא מדובר רק על שורות המחץ, אלא על הדמויות שאומרות אותן ועל הרגעים בהם נאמרים המשפטים הללו. איפה ישנן עוד דמויות כמו ג'ון מקליין? לא בקולנוע של היום.

בקולנוע של היום יש רימייקים מהירים ללהיטים נשכחים משנות השמונים. “קרטה קיד"? “צוות לעניין"? זה מה שיש לכם להציע לנו בקיץ? שלא לדבר על סיקוולים, פריקוולים ושמיקוולים בלי סוף, בלי התחלה ועם אמצע ככה-ככה. שמישהו יהיה כן עם עצמו כמו שאני הולך להיות כן עכשיו, ויגיד לי שהוא באמת נהנה הקיץ בקולנוע. לי זה קרה פעמיים*. אבל "התחלה" זה לא בדיוק סרט קיץ, אלא קודם כל סרט של כריסטופר נולאן. וכמובן שגם "צעצוע של סיפור 3” יהיה מצויין, כמו כל דבר שיצא מאולפני האנימציה של פיקסאר לדורותיה. חוץ מזה, צפיתי בהרבה סרטים הקיץ, גם אם הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. כי הכל נראה משעמם, חיוור, מלאכותי, ריק. ואת מה שכן ראיתי, אני מאוד מתקשה להגיד שאהבתי, או אפילו שאני זוכר. לא לטובה או לרעה, סתם זוכר.

מי שרוצה להיות מאושר, מוזמן להמשיך לעצום עיניים. ואני כותב זאת ללא גרם של התנשאות, אלא להיפך – מתוך קנאה אמיתית במאושרים בבורותם. אבל מי שרוצה לדעת מדוע הוא לא מצליח להיות מבסוט לאורך זמן, שיפקח עיניים ויביט להוליווד ישר בפרצוף. יכול מאוד להיות שאחרי שעיניו יתרגלו אל האור המסמא של הידיעה, הוא יגלה שם כפית. בגודל כף של שופל. בצד האוחז נמצאת הוליווד, מכוערת, לא רלוונטית ומלאת מייק-אפ מאי פעם. ועל הכפית שבידה, נמצאים אותם סרטי הקיץ. זה הזמן לסגור את הפה ולומר, לא רוצה. לא טעים לי המונוסודיום גלוטמט שלכם, זה רק נדמה לי שטעים. כי בסופו של דבר, קצת כמו ארוחה ב"מרבד הקסמים", לכל סרטי הקיץ יש כבר שנתיים טעם של אבקת מרק עוף. הגיע העת לרענן את מדף התבלינים, הוליווד, הקהל שלך כבר מרגיש שעובדים עליו וקרוב מאוד להבין איך. אפשר רק לקוות שהדבר כבר קרה או קורה, שהרי עונת סרטי האוסקר בפתח. עם שמות כמו "ברבור שחור" או "הרשת החברתית", יש מקום לאופטימיות זהירה בין כל מערבולות הזעם והייאוש.

* התמוגגתי גם מ"סקוט פילגרים נגד העולם", או "האקסים של החברה שלי", בעברית. אבל ראיתי אותו כל-כך עמוק בתוך ספטמבר, עד כי היה לי קשה להכניס אותו לכאן.

לקריאה נוספת ומומלצת:

"במבי נגד גודזילה", דייויד מאמט. הוצאת עם עובד 2010.

"שאלת העוצמה: מחשבות בביצת הפתעה", דן לסרי. הוצאת אנסופיה, 2000.

תגובות

  1. דני הגיב:

    דווקא נהנתי מדי הרבה סרטים:

    "איירון מן 2", "צעצוע 3", "התחלה", "קארטה קיד" (הבן של סמית' היה מצוין, אחלה סצינות אקשן ו-Nice visuals), "גנוב על הירח", "סקוט פילגרים" (שראיתי בארה"ב), ואני אודה שגם נהנתי מ"צוות לעניין" ומחלקים מ"דמדומים 3".

    אורון, תראה. הרבה אנשים חושבים על עיבודים, סיקוולים\פריקוולים\שמיקוולים שהם דבר רע, אבל אני לא חושב ככה. זה הכל תלוי בביצוע. וחוץ מזה, יש הרבה ספרים שהרבה לא קראו או סדרות טלוויזיה ישנות שאנשים לא ראו שיכולות להפוך לסרטים מצוינים. ויש גם ספרים שעם הבמאי הנכון יכול ליצור עולם עשיר ויחודי, או משחקים כמו Halo שעיבוד שלהם לקולנוע יכול להיות משהו מדהים ויזואלית, ומאוד בחינות, זה גם יכול להיות ה-דבר הבא מבחינת ז'אנר סרטי המלחמה. פעם סרטי מלחמה הכניסו כסף, היום הם לא מכניסים כל כך, כי הם לרוב תקופתיים ואנשים מהקהל הרחב לא מתחברים לזה. וגם כשזה נוגע למלחמה מודרנית, נראה שהאמריקאים פשוט לא מעוניינים לשמוע על זה.
    "היילו" יכול להיות הפתיחה של ז'אנר סרטי מלחמה חדש. מלחמה בעתיד. מצד אחד יש לנו כאן את עניין הסיפורים האנושיים של אלו שנמצאים בשדה הקרב, ומצד שני יש את ה-Scale והויזואליה המרהיבה של הבלוקסטרים שוברי הקופות.

    אבל אני מסכים שהשיטה של הוליווד מקולקלת. הם לא חושבים על לקחת משהו ולתת לו פרספקטיבה יחודית ולחדש. הם אוהבים לקחת פרנצ'ייזים מוכרים, לתת אותם לאנשים חסרי כישרון, לשפוך עליהם מלא כסף ולקוות שהקהל יבוא. הבנתי שאחרי הכישלון של הקיץ הזה הוליווד חושבת על ללכת לרעיונות מקוריים עכשיו. הם פשוט לא קולטים. זה לא שהקהל משתוקק לרעיונות מקוריים (הקהל לא חכם במיוחד) אלא זה פשוט שרוב הסרטים היו משעממים. הקהל רוצה כיף. זהו, ואפילו את זה הוליווד כבר נכשלת בלספק. לפנות לרעיונות מקוריים עכשיו לא יעזור להם כל עוד הם לא ישנו גישה.

    מה שכן,
    זה די מצחיק אותי שהרבה מתלוננים שלמשחקים אין סיפורים טובים במיוחד, כשלהרבה מהם יש עלילה הרבה יותר טובה מלרוב הבלוקבסטרים בימינו (שלהם כמעט ואין עלילה).
    חוץ מזה, במשחקים אומנם יש הרבה סיקוולים ופריקוולים, אבל אין אצלהם כמעט עיבודים, כמעט הכל אצלהם מקורי 🙂

    1. אתה מערבב כמה דברים, אבל קודם אנסה לספור את הסרטים שנהיניתי מהם הקיץ. אני די בטוח שזה נכנס על יד אחת: "התחלה", "צעצוע 3", "איירון מן 2" (ושכחתי אפילו שראיתי אותו, תאר לך), "סקוט פילגרים". אפשר להכניס לפה, על הזרת, חתיכות מ"קיק אס" שבגדול די אכזב אותי ואולי סצינה או שתיים מ"צוות לעניין". זה קיץ די עלוב מבחינתי. אני לא רוצה להיכנס לכל אחד ואחד מהסרטים שראיתי, אבל הם נעו בין המחפיר ("התנגשות הטיטאנים") למביך ("סיוט ברחוב אלם") למיותר ("רובין הוד"). ועל "קרטה קיד" המזוויע בעיניי כתבתי מספיק. אתה מוזמן לקרוא.

      בעניין הרימייקים, אתה רק מחזק את הטענה שלי. מבחינת הוליווד (ומבחינתך) הסרטים שיש עכשיו בקולנוע צריכים לפנות אך ורק לאנשים שגילם לא עולה על 20. מבחינתם זה לא רימייק, כי את המקור הם לא ראו. אז שילכו לספריית הוידאו/אתר ההורדות הקרוב לביתם ויצפו במקורי? חלילה. זה כל-כך מיושן. צריך לקחת את המקור ו"להתאים אותו לרוח התקופה". שזה אומר להוציא ממנו את כל הקסם, להפקיד אותו בידיו של איזה לא יוצלח שיצלם אותו יפה ודיגיטלי ויתקע טלפונים סלולריים בידיים של הדמויות. הגישה הזו לא מקובלת עליי ואני ממש בעד מחזור בתחומים אחרים.

      בקשר למשחקי מחשב, לא אמרתי מילה. ולא ארד עליהם, משום שהם מדיום שלקולנוע העכשווי יש הרבה מה ללמוד ממנו. בכלל, הסיבה שבגינה אהבתי את "סקוט פילגרים" (ואת "ספיד רייסר" לפניו) היא מכיוון שהם מייצגים את העתיד של הקולנוע בעיניי – שילוב מוצלח בין מדיומים. היום רק משלבים בין ז'אנרים וזה נחשב לשיא המודרנה. אולי זה שווה פוסט בפני עצמו…

      1. דני הגיב:

        בעניין עירבוב הדברים.. כן, מצטער על זה. נסחפתי קצת עם הדיבורים על הסרט (שאני מאוד רוצה שיקרה) ל"היילו" ובכלל על כל עניין המשחקים שבכלל לא דיברת עליו 🙂

        טוב, תראה. נכון שאפשר לספור את כל הסרטים שנהנתי מהם על יד אחת, אבל זה יותר ממה שאני יכול להגיד על סרטי הקיץ של שנה שעברה 🙂

        אבל כמובן, הלוואי וכל קיץ היה כמו הקיץ שקיבלנו לפני שנתיים, שכולו היה מלא בסרטים טובים (וול-E, האביר האפל, הלבוי 2, איירון מן 1, ועוד ועוד סרטים מעולים)

        1. אני זוכר די לטובה את קיץ 2009…
          "מפלצות נגד חייזרים", "הנבואה", "קחי אותי לגיהנום", "הנוכלים בלום", "קורליין", "בדרך לחתונה עוצרים לנגב חומוס בוגאס", "למעלה", "משחק כפול"… שלא לדבר על המהנים למחצה כמו "מהיר ועצבני 4", "שליחות קטלנית 4".
          לא שנה מבריקה לגמרי, בטח לא 2008, אבל שנה סבבה כזו. השנה זה שפל חדש מבחינתי, לא רק בסרטי הקיץ… אני מנסה לחשוב על רשימת 10 סרטי השנה שלי, והיא פשוט לא מלאה עדיין… ואנחנו כבר באמצע אוקטובר 🙁

          1. דני הגיב:

            אה…

            הנה העניין, את "שליחות 4" לא סבלתי (חשבתי שהוא היה עוד פחות טוב מהשלישי. פשוט לא היה בו כלום. אפילו האקשן לא היה מי יודע מה, לדעתי). בניגוד אלייך, לא השתגעתי על "מפלצות נגד חייזרים", "הנבואה" ו"וגאס".

            את "הנוכלים בלום" לא ראיתי. את "משחק כפול" (וגם את "ממזרים חסרי כבוד" שגם לדעתי יצא בקיץ) ראיתי רק כמה חודשים אחרי שיצא.
            את "קורליין" ראיתי בארה"ב בפבואר.
            ככה שהסרטים היחידים שאהבתי היו "למעלה" ו"קחי אותי לגיהנום". שני סרטים.

            אל תדאג בנוגע לסרטים. אמורים לצאת כמה סרטים מאוד מעניינים בהמשך השנה.
            יש את "אומץ אמיתי" של האחים כהן, יש את "ברבור שחור" של ארונופסקי, "127 שעות" של דני בויל (על "סמלדוג מיליונר" לא השתגעתי, אבל זה נראה מעניין), "הרשת החברתית" של פינצ'ר וסורקין, "Let me in" שאומרים שהוא מצוין ובכמה אספקטים אפילו מתעלה על הסרט השבדי, "טרון 2" שכנראה יהיה ה"אווטאר" של השנה שלא מעט מאנשי פיקסאר (בראד בירד, ג'ון לאסיטר) ואפילו דיוויד פינצ'ר ראו את הסרט ויעצו איך להפוך אותו לטוב יותר, ככה שקשה להאמין שהוא לא יהיה טוב.
            את "מגה-מיינד" של דרימוורקס ו"רפונזל" של דיסני שמההקרנות מוקדמות מקבלים תגובות נלהבות.
            "ג'אקסס 3D" שגם מקבל תגובות נלהבות.
            "קבור" המצוין (ראיתי בארה"ב, והבנתי שיגיע מאוחר יותר גם לפה).
            "הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1".
            ואני מקווה שגם יביאו לפה את "Easy A" המצוין עם אמה סטון אהבתנו (:-P)

השאר תגובה