סקירה כפולה: שני ישראליים חדשים – "בנא" ו"שליחותו…"

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

יש יחסית מעט ספרים ישראלים אשר עונים על שני המאפיינים הבאים:

1. חתום עליהם סופר מוערך ביקורתית  2.הם מתאימים מאוד לעיבוד קולנועי

במידה ויש ספרים כאלה ואהרן אפלפלד הוא לא הסופר המוערך, עושה רושם שנח סטולמן ייעבד אותם לסרט. הוא עשה זאת עם "מישהו לרוץ איתו" ועכשיו הוא עושה זאת ב"שליחותו של המומנה על משאבי אנוש" (באמצע הוא גם עבד על "אדם בן כלב" – ספר קשה הרבה יותר לעיבוד).

ב"שליחותו של המומנה על משאבי אנוש" הוא והבמאי ערן ריקליס שמרו על מבנה העלילה בשינויים קלים: מקום ההתרחשות נדד מרוסיה לרומניה. כמו כן, מונולוגים  פנימיים, שהם כלי שעובד בספרות טוב מהרבה משאר בקולנוע ירדו.

מספיק עיון קצר בעלילת הספר/סרט על מנת להבין את הפוטנציאל הדרמטי הטמון בו: עובדת זרה נהרגת בפיגוע ואיש לא בא לדרוש לשלומה במשך זמן רב. כתב מקומון מוצא בין פרטיה תלוש משכורת ממאפיה גדולה ופונה למחלקת משאבי אנוש לתגובה על חוסר הרגישות של מקום העבודה. המומנה מוצא במהרה מודע איש לו דיווח על העדרה מן העבודה (ומקור העניין אינו בחוסר אנושיות של אנשי המאפיה) אך הכתב הצהוב דורש עוד. בהוראת מנהלת המאפיה, המומנה על משאבי אנוש נשלח להזכיר את הגופה לרומניה, יחד עם שי כספי למשפחה מטעם המאפיה. כתב מצטרף למסע על מנת לתעד. כאשר השניים מגיעים לרומניה, הם מגלים כי השבת הגופה מצריכה מסע ארוך וקשה בהרבה מפכי שתכננו, מסע שלוקח אותם בין היתר לבונקר תת-קרעי ועיירות שרגלי תיירים לא דרכו בהם – זאת מבלי לציין את דרכי התחוברה המגוונות בה הם נאלצים להשתמש.

הסרט קרוב מאוד ברוחו לספר ורוב הסיטואציות המשעשעות/עצובות שבו הועתקו בצורה יחסית נאמנה מן המקור. ריקליס הוא במאי מקצוען (ובארץ, יש הרואים בכך סוג של קללה) והסרט מבוים ביעילות וקשה למצוא דברים רעים להגיד עליו. כמו בשני סרטיו האחרונים של ריקליס "הכלה הסורית" ו"עץ הלימון", רגעיו החזקים ביותר של הסרט הם במפגש בין הבירוקרטיה והאדם הקטן, מפגשים שריקליס מציג באיזון בין הפן הקומי לפן העצוב והכואב.

אבל כמו בסרטיו הקודמים של הבמאי, גם בסרט הזה דומה כי חסר משהו על מנת להפוך את הסרט לחוויה ייחודית באמת. ראשית, עולה תחושה כי הסרט לא הולך מספיק רחוק עם הסיטואציות האבסורדיות שהסיפור מספק לו – הסרט מאוד נזהר להישאר נהיר ולא ללכת למקמות מופשטים מדי – וחבל, כי מדובר בסיפור הדומה למעשייה ולא להתרחשות ריאליסטית. בנוסף, למרות המשחק האיכותי של מארק איווניר בתפקיד הראשי, לא נוצרת הזדהות של ממש עם הגיבור או עם אף דמות אחרת. הסרט גם לא משאיר אחריו אמירה מקורית על החיים בצל הטרור או על החיים בכלל. זהו שינוי כיוון עבור ריקליס ששני סרטיו הקודמים סבלו מאמירה פוליטית שעוברה בחוסר עידון – הסרט זה נראה כחסר אמירה. אם יש אחת כזאת, אני לא מצאתי אותה.

"בנא"

בכמה מן הביקורת על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" נכתב כי מדובר בסרט פסטיבלים טיפוסי, מונח שדומה כי אף אחד לא מסוגל להגדיר. אני דווקא תופס את "שליחותו…" כסרט שהוא על סף ההוליוודי בגישה שלו לסיפור ובשפה הקולנועית. לעומתו, "בנא" הוא סרט פסטיבלים למתקדמים, אם תרצו "סרט סינמטקים".

במהלך הצפייה בו חשתי כאילו אני צופה ביצירה המנסה בכוח להיות קולנוע אמנותי ולהשתמש בדברים שהוכח כי עבדו בקולנוע מסוג זה וסחטו ביקורת מהללות. ראשית, סיפור הסרט הוא מצד אחד פשוט ומצד שני מציג שתי דמויות אשר גורמת לסרט להיות קטן, אבל עוסק בנושא חשוב.

אב המגדל בן סכיזופרן ומנסה למנוע ממנו אשפוז במוסד, עובד כלוכד משוגעים עבור אותו מוסד. בעבודה אחת, הוא נתקל בעובדת זרה לא חוקית בשם בנא ומחליט לשכן אותה בביתו. היחסים בין שלושת הדמויות הם עיקר הסרט.

אלו הכלים בהם הבמאי ניב קליינר בחר להעביר את הסיפור, כולם אומרים להיות מוכרים למבקרים בפסטיבלים:

1. שוטים ארוכים מאוד, היוצרים תחושה של ריאליזם כמו גם וירטואוזיות קולנועית. במקרה של "בנא" הם מצולמים במצלמת כתף רועדת. במאי פסטיבלים אחרים יעדיפו שוטים סטאטיים.

2. התמקדות לאו דווקא ברגעים הדרמטיים, אלא בהתרחשיות קטנות. גם בסצנות דרמטיות טעונות, הסצנה לא תתחיל ברגע המקדם את הסיפור ותימשך גם לאחר השיא.

למרות שמדובר בטכניקות שחוקות, עדיין ניתן לייצר מהם דרמות חזקות וטעונות, למשל "יום שלישי, אחרי החגים" שמציג כעת בקולנוע. באופן אישי, אני נוטה לאהוב סוג כזה של קולנוע, המתמקד בדמויות בחיי היום יום שלהן. ב"בנא" הדבר מתרחש לפרקים, אך לא לאורך כל הסרט.

למרות מכלול הרגעים הקטנים, משהו בדמויות נותר לא אמין או שלם בתום הצפייה בסרט, הם נותרו מעט פלקטיות. קליינר הסתמך על האלתורים של השחקנים המוכשרים שלו ואלו לקחו את הסרט למקומות יפים ומרגשים בנקדות מסוימות, אך גם לרגעים מרושלים במקרים אחרים. התוצאה היא שיש סצנות שלא מקדמות אם העלילה ולא בונות את הדמויות.

למרות ההסתייגויות שלי, אין ספק כי מדובר ביצירה של במאי מוכשר ובסרט שהוא עדות נוספת למגוון של הקולנוע הישראלי. טוב שהסרט הזה מגיע להקרנות מסחריות בסופו של דבר, גם אם הדבר מתרחש יותר משנה לאחר הקרנתו בפסטיבל חיפה.