• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל חיפה 2010 – היום השישי

29 בספטמבר 2010 מאת אור סיגולי

היום זה היה קצת מוגזם. לא מספיק שהבוקר שלי באופן כללי התחיל די מבאס, נפלתי על שלושה סרטים שמגדירים מחדש את המונח מלנכוליה. כמות ההורים המתאבלים והילדים המתים שאני נתקלתי בהם היום במחשיכת האולמות הייתה מופרכת. בנוסף, תאוריית "הסרט הראשון של היום" הלכה לעזאזל די מהר. ולא שמחר הולך להיות רצף של מחזות זמר, שלא נטעה.
אבל אני לא מתלונן.

כשאנחנו עוזבים
When We Leave
אני עשיתי הסכם עם עצמי כשהתחלתי לבקר סרטים לקהל רחב, שאם אני נתקל בסרט שממש לא אהבתי ואין לי שום דבר חשוב להגיד עליו בהקשר קולנועי או אחר, אני פשוט לא אכתוב עליו. הרבה מאמץ מושקע בעשיית סרט ואם אני ספציפית לא מצאתי בו שום דבר ראוי, אין לי כל עניין להשחיז עליו מילים והתלפלפל על חסרונותיו רק כי אני יכול.
בגלל עקרון זה אני מעדיף לוותר על הסקירה המהירה של הנציג הגרמני לאוסקר הסרט הזר הבא ופשוט להמשיך הלאה. אני מניח שאכתוב עליו בהמשך בנושא הליין-אפ המתגבש של קטגוריית הסרטים הזרים. בינתיים בואו נסכם שאני הייתי ממליץ לכם לוותר עליו.

האיש הצורח
Un Homme qui Crie
ועוד ייבוא ישיר מפסטיבל קאן, הפעם מדובר בזוכה בפרס חבר השופטים. זו הפקה צרפתית/אפריקנית (צ'אד, לצורך הספציפיות) ובמרכזה עובד בריכה ותיק במלון כאשר גם מבפנים וגם מבחוץ נישאות רוחות מלחמה.
"האדם הצורח" הותיר אותי אמביוולנטי. מצד אחד כחוויה אנתרופולוגית יש בו מימד מרתק – לצפות מקרוב באנשים רחוקים ולגלות שהם בדיוק כמוך. שזהו, סליחה על הרומנטיזציה, אחד הדברים הגדולים שהביאה אומנות הקולנוע לחיינו.
מאידך, זוהי לא השעה וחצי המהירה ביותר שחוויתי לאחרונה, בוא נאמר את זה כך. הסרט לא מעניין לכל אורכו ויש בו יותר מרגע אחד שגרם לי לנדוד במחשבותיי הרחק מאולם הקולנוע. או בקיצור, היה די משעמם.
אני דווקא אהבתי הרבה יותר את חלקו הראשון של הסרט, היותר פרגמנטי ואווירתי. הסצינות בבית המלון, הרגעים בין הגיבור ואשתו או הגיבור ובנו ועוד כמה. תמונות קטנות ועדינות על אנושיות ופגיעות. דווקא הסצנות היותר "דרמטיות" של הסרט היו בעיני חלשות. משהו בהן לא היה אמין לגמרי מבחיתני ולכן נותרתי עם כמה רגעים מרגשים שהתקהו בתוך דקות רבות של חוסר אחידות.

סאבמרינו
Submarino
תומס וינטרברג היה חלק מחלוצי דוגמה 95 והביא לנו את "החגיגה" המטלטל והבלתי נשכח. הסרט ההוא הוא סיבה מספיק טובה לשוב ולצפות בסרטיו החדשים, גם אם הם פחות חלוציים ומעניינים כמו אותה דרמה משפחתית אינטנסיבית.
סרטו האחרון "סאבמרינו" נפתח באקספוזיציה מהסוג שדי ברור שאחרי פתיחה כזאת שום דבר חיובי לא יכול לקרות. הסיפור נע סביב שני אחים, כל אחד עם הגורל הבעייתי שלו, ועוסק בהזדמנות שנייה וגאולה באופן מאוד נוצרי. זה גם אחד הסרטים היותר כבדים של הפסטיבל, שמבויים מתחילתו ועד סופו במונוטניה קיצונית ובקרירות של מדינה סקנדינבית מצוייה.
קשה להתייחס לסרטים מהסוג הזה במונחים של הנאה, אבל עיצוב הדמויות והלובן הקפוא של הפריים יוצרים קולנוע שעל אף שלא מומלץ לתכנן מסיבה אחריו, יש בו משהו חזק מאוד ולא מרפה. הוא לא משעמם לרגע אם כי לעיתים נדמה שמדובר בפורנוגרפיית סבל ותו לא. או שזה לגמרי פועל יוצא של כל היום שעבר עלי לפני.

הקרנה נוספת: 30.9, 10:15

אני ממש אשמח לדעת אם מישהו/י נכח/ה בהקרנות הסרטים האלו ומה דעתו/ה עליהם. אני יצאתי קצת עמוס ומבולבל מכל החוויה הזאת.
אבל, כידוע אחרי הכל, מחר הוא יום חדש ו137 דקות של סרט אלג'יראי מחכים לי מעבר לפינה. אני הולך לישון.

תגובות

  1. Blue24 הגיב:

    אני בחרתי אתמול ב"מסע האחרון", סרט אוסטרלי.

    הסרט נע באיטיות אבל משתלט טוב על הקצב הזה – הצילום טוב מאוד, העריכה והמוזיקה מאוד מינימליים ומוקפדים. הסיפור עוסק במסע בריחה של אבא (הוגו וויבינג), פושע נמלט, ובנו (טום ראסל בסרטון הראשון). ובעיקרו זו תצוגת משחק משובחת של שני השחקנים האלה שנמצאים 90% מהזמן על המסך ביחד. ביחד עם הנופים האוסטרלים זו שלישיה מנצחת שלבדה שווה את הכרטיס.

    אבל זה סרט שקשה לראות, סוג של סרט אימה לעובדות סוציאליות.
    הסיפור לא מרתק (למרות שהיה נסיון לגולל את התעלומה לאט לאט בעזרת פלאשבקים), אבל הדמויות והניואנסים ביניהם סוחבים את הצופה ונותנים הרבה חומר למחשבה, ובעיקר חומר לדיכאון. הוגו וויבינג נותן תצוגה טובה, בעיקר בעובדה (שקראתי באחת הביקורות) שהוא מתאפק לא לעורר חמלה והזדהות עם דמות כל-כך נוראית. הוא עושה אותה רעה כמו שהיא כתובה.

    ושוט הסיום היפה משאיר קצת תקוות. סרט ששווה לראות.

  2. מישמיש הגיב:

    אני גרה בדנמרק וראיתי את סאבמרינו לפני זמן מה. אכן מדובר בסרט מעיק נורא, כזה שמראש ידוע שיהיה לו סוף עצוב נורא.
    את החגיגה אהבתי מאוד בצפיה ראשונה לפני שנים בישראל, אחרי כמה שנות מגורים וצפיה חוזרת בסרט סר חינו בעיני- משהו שם פשוט לא עובד, אני חושבת שהמפגש עם התרבות הדנית וצפיה אינטנסיבית בסרטים דנים קצת הרסה לי אותו. אולי גם בגלל שהשחקנים כאן הם די מעטים ובכל סרט דני כמעט אפשר לראות את אותה גלרית שחקנים שחוקה שמגלמת את אותם תפקידים פחות או יותר בכל הסרטים (אולי קצת כמו בישראל).
    סאבמרינו קצת יותר מרענן מהבחינה הזו- השחקן הראשי יקוב סדרגרן מעולה בעיני. והסרט אגב מבוסס על ספר של סופר דני.
    זה הסרט הראשון של וינטרברג מאז החגיגה שזכה לבקורות טובות כאן, ואני גם חושבת שהוא טוב, מטריד ומעניין. אבל איכשהו יצאתי ממנו בתחושה קלה של משהו שלא הסתדר לי לגמרי. אולי הדמויות והאוירה היו 'נקיים' מדי ביחס לעלילה המחוספסת. הכל איכשהו נראה בסרט הזה קצת יותר אסתטי מאשר במציאות (האיזור שבו מתרחש הסרט הוא לא איזור סימפטי ולא אסתטי במיוחד. אני לא יודעת אם צופה ישראלי חש בזה, אבל מדובר באחד האיזורים היותר מוזנחים ועניים בקופנהאגן).
    באמת תהיתי אם הסרט יגיע לישראל ומה יחשבו עליו- הוא כל כך דני בעיני.
    ואגב, תתחדש על הבלוג המעניין!

  3. איתן הגיב:

    לא מסכים איתך לגבי "כשאנחנו עוזבים". זהו אמנם סרט רחוק משלמות, והוא בעיקר סרט שדופק בראש עם צרות שבלתי נגמרות, אבל סיבל קקילי בתפקיד הראשי מצוינת, ומצאתי את עצמי לא פעם מנגב את הדמעות. משהו שם בכל זאת עובד.
    מה שכן, לא נראה לי שיש לו סיכוי באוסקר.

    1. אור סיגולי הגיב:

      הקטגורייה הזו היא תמיד בלתי ניתנת לפיענוח. ותאכל'ס זו שנה חלשה למדי כרגע אז אי אפשר לדעת. בינתיים נדמה שרק מקסיקו בטוחה בפנים (אולי גם אלג'יר בגלל הפתיחה החזקה של "מחוץ לחוק") אבל גם זה עלול להשתנות תוך רגע.
      לגבי "כשאנחנו", אני פשוט הרגשתי שמדובר ברצף די חבוט של קלישאות סרטי מהגרים. אבל קיקלי אכן מעולה. חיכיתי לעוד סרט איתה מאז "עם הראש בקיר"…

השאר תגובה