• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל חיפה 2010 – היום השלישי

26 בספטמבר 2010 מאת אור סיגולי

רצף הסרטים שראיתי היום גרמו לי לחשוב שלמעשה מדובר בפסטיבל חיפה לסרטי התאלמנות. שלושה מתוך הארבעה בהם ציפיתי היום עסקו בהתמודדות של גיבור/ה עם מותו של בן/ת זוגו/ה. אם תצרפו לכך את "רחם" מאתמול, אי אפשר להתחמק מהמחשבה שמדובר בתופעה.
בבוקר ראיינתי את אלכסיי פופוגרבסקי, הבמאי של "איך סיימתי את הקיץ". פופוגרבסקי היה מקסים למדי והראיון עמו היה מרתק, לפחות בשבילי. הוא יובא בפניכם בהמשך.
ואלו שמות הסרטים של היום השלישי בפסטיבל חיפה 2010…

החיים שלנו
La Nostra Vita
אחרי שלושה ימים כבר אפשר לקבוע כסטטיסטיקה את העבודה שהסרט הראשון של היום הוא הטוב ביותר.
את היום השלישי פתחתי עם "החיים שלנו", הדרמה האיטלקית של דניאל לוקטי, והרשו לי שוב לברך את חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון שהעניקו לאליו ג'רמנו את פרס השחקן הטוב ביותר (בשיתוף עם חאוויר בארדם). ג'רמנו נותן בקלות את אחד התפקידים הכי בלתי נשכחים של השנה בתפקיד קלאודיו, קבלן בנייה עם כמה סיבוכים בחיים שלו.
לפעמים נדמה שסרט – כל סרט – לא צריך יותר מכמה טונות של נשמה בשביל להיות מפואר. "החיים שלנו" הוא דרמה צנועה המצולמת מכתף רועדת בלי יותר מדי ארט וסיבוכים, אבל מזריקה לך הישר ללב מנה כזאת של רגש שאפילו כשהסרט גולש למחוזות הקיטש פעם בכמה זמן, זה ממש לא מזיז לך. אני מנייאק אם נותרה עין יבשה אחת באולם. אני יודע שאני בכיתי כמו ילדה.
כבר שנה שנייה שהקולנוע האיטלקי מביא לפסטיבל חיפה סרט סימפטי שמפרק לי את כל הציניות. שנה שעברה היה זה "עיניינים שבלב" של פרנצ'סה ארצ'יבוגי שגרם לי להתאהב. לצערי איש לא שמע על הסרט הזה מאז ורק נותר לי לקוות שגורלו של "החיים שלנו" יהיה שונה. עלו לחיפה לצפות בסרט הזה. אני מבטיח שלא תתאכזבו.

הקרנה נוספת: 27.9, 18:30

בלתי נראית
La Miranda Invisible
אבל אי אפשר לנצח כל הזמן. חייבים איזה סרט כושל כדי שיגרום לצופה המתמיד להבין שקולנוע נפלא זה ממש לא משהו מובן מאליו.
"בלתי נראית" – שזכה בפי לכינוי "בלתי נגמרת" – הומלץ באוזני על ידי מישהי אשר את דעתה אני מעריך במיוחד, ולנצח לא אסיים להתפעל מאיך שני אנשים יכולים לראות אותו דבר באופן אחר לגמרי.
האמת שיש לסרט הארגנטינאי של דייגו לרמן משהו מעניין להגיד על הדחקה, אם מתאמצים קצת לחפש. המוטיב מופיע בשני מישורים: הראשון והמרכזי, גיבורתנו מריה תרזה, אשר נאבקת בהדחקת צרכיה הנשיים וסופה שתאכל מרורים על כך; השני הוא המוסד החינוכי בו היא עובדת שעומל קשה מאוד להדחיק את נפילת הדיקטטורה בתחילת שנות השמונים שקוראת בחוצות וסוגרת על המבנה, אבל גם אם יאטום את כותלי בית הספר הוא לא יצליח למנוע את ההתפרצות האלימה שתבוא מבפנים. זה מתחיל בקטטות ומתדרדר לדברים גרועים בהרבה (אני מקווה שהמאמץ שלי למנוע ספויילרים פה מתקבל בהערכה).
אבל מרעיון לא מחזיקים צופים. בסרט הזה, עם המוזיקה המקסימה והשחקנית ג'ולייטה זילברברג בעלת הפנים הנהדרות, לא קורה כלום יותר מדי זמן וכשכבר קורה משהו, זה אחרי נקודת ההתייאשות. בסופו של דבר נשארתי עם גרסה פוריטנית של "המורה לפסנתר" של האנקה, עוד סרט שלא בא לי טוב בזמנו.

הקרנות נוספות: 29.9, 10:00

איך סיימתי את הקיץ
How I Ended This Summer
למען האמת, את סרטו השני של אלכסי פופוגרבסקי כבר ראיתי בסקרינר ביום חמישי כדי שאוכל לבוא מוכן לראיון עימו היום בבוקר, שעות ספורות לפני ההקרנה. בתום הסרט מאוחר בליליה הרגשתי שעשיתי לו עוול בכך שצפיתי בו על מסך הטלוויזיה ולכן גמלה החלטה בלבי לנסות לראות אותו שוב בהקרנתו באולם האודיטוריום. מקסימום, אמרתי לעצמי, ננקר מעט במהלך 124 הדקות שלו. לא נורא.
לתדהמתי, לא רק שלא מצמצתי במהלך הצפייה השנייה (על אף מעט שעות השינה שלי בימים האחרונים. לא שאני מתלונן חלילה) אפילו נסחפתי אתו יותר. וזה לא הסרט הכי קל לצליחה, בוא נגיד זאת בעדינות.
פופוגרבסקי – שהראיון עמו יתפרסם בימים הקרובים – הציג את סרטו "דברים פשוטים" בפסטיבל לפני שנתיים. אני זכרתי אותו כאחד הסרטים המצטיינים של הפסטיבל. הייתה זו דרמה קומית אורבנית וצנועה על רופא המשתמש בכישוריו לאו דווקא על פי שבועת היפוקרטס, ומפתח קשר מקסים עם זקן נרגן. הפעם, פופוגרבסקי השאיר את עלילת הבונדינג הגברי של הסרט הזה ובעט אותו למקום הכי שונה מהעיר הקרה של "דברים פשוטים" – תחנת חיזוי מטראולוגי מבודדת בקצה הכי מזרחי של רוסיה. הסרט, בהשפעת "ימים ברקיע" ו"סולאריס", עוקב אחרי בחור צעיר וטירון ומנהל משמרת חיזוי ותיק (גריגורי דובריג'ין וסרגי פושקפאליס שזכו יחדיו בפרס המשחק בפסטיבל ברלין) ועל הקשר שנוצר ומתפורר ביניהם על פני השממה הפוטוגנית להפליא של רוסיה.
הסרט נשען על הצילום עוצר הנשימה של פאבל קוסטומרוב ועל הדיוק המרשים של שני השחקנים הראשיים. מדובר בקלות באחד הסרטים המרשימים בפסטיבל ואין לי ספק – בעקבות אורכו ואיטיותו – שלא תמצאו אותו בשום בית קולנוע או ערוץ טלוויזיה בארץ ולכן יש סיבה להספיקו בהזדמנות שעוד נותרה.
ובלי להיות דרמטי מדי, עם הקולנוע הרוסי שאני נחשפתי אליו בשנים האחרונות, המדינה הענקית עוד עלולה להחזיר לעצמה את כבודה הקולנועי האבוד.

הקרנות נוספות: 27.9, 17:00

העץ
The Tree
ואגב מוטיבים חוזרים אצל יוצרים, גם בסרטה השני "העץ", הבמאית ז'ולי ברטוצ'לי לא הלכה רחוק מדי מעלילת הסרט הראשון שלה "מאז שאוטר עזב", אלא רק החליפה מיקום למשהו אקזוטי מעט יותר.
"מאז שאוטר עזב", סרט הביכורים המצליח והנעים של מ-2003, מספר על שלוש נשים – סבתא, אמא ובת – שמתגוררות בגרוזיה ונאלצות להתמודד עם מותו הפתאומי של אוטר – בן, אח ודוד – שעבד בפריז. "העץ" הוא על תהליך ההתמודדות של משפחה גרעינית בערבות אוסטרליה, בעיקר האם והבת, עם מותו הפתאומי של האב, תחת צילו של עץ ענק שמשחק תפקיד די ראשי.
הסרט סימפטי למדי ויש בו לא מעט הומור וריגושים, אך לא משהו גדול באמת. אם כי גם זה הישג משמעותי, שלא תבינו לא נכון. עם זאת, הדבר שהופך אותו לשווה צפייה הוא הילדה מורגנה דיויס, בתפקיד סימון בת השמונה, שנותנת הופעה כל כך מרשימה שהיא משתווה אפילו לאמה בולגר, הילדה מ"באמריקה" של ג'ים שרידן מ-2003, ולכל תפקיד שעשתה דקוטה פאנינג אי פעם. דיויס לוקחת פוקוס מכל דבר בסרט, כולל משארלוט גינסבורג ("אנטיכרייסט") החביבה עלי עד מאוד.
הסרט סובל מכמה בעיות שרובן מתרכזות בדמותה של גינסבורג. אני חושב שהדמות שלה, כאם מתאבלת שמחפשת את הדרך החוצה מהדיכאון, לא כתובה מספיק טוב ורוב פעולותיה נראות גחמניות ולא עקביות. אין ספק שהיא אלמנה טובה בהרבה מאווה גרין ב"רחם" שנצפה אתמול, אך לא מספיק בשביל להתמסר אליה לחלוטין.
עדיין, כל הסצינות שקשורות לעץ הגדול והשורר, בשילוב עם הילדה הכישרונית, יוצרים סרט נעים שבוודאי יחמם את ליבם של צופים רבים בקולנועי דיזינגוף.
ראיון עם הבמאית והתסריטאית ז'ולי ברטוצ'לי יתפרסם פה גם הוא בקרוב…

הקרנות נוספות: 28.9, 22:30

תגובות

  1. דני הגיב:

    רק הערה קטנה…

    בצד רשום "חיפו*ס* באתר", וצריך להיות רשום "חיפוש באתר".. 🙂

  2. מיכאל 22 הגיב:

    קודם כל, בהצלחה עם הבלוג!!!
    יש שני סרטים רוסים מאוד מומלצים – 'השיבה' מ2003 (שדווקא מצאתיו תמוה ומרשים כאחד) ו'12'
    המרתק והמצוין, שהוא למעשה רימייק לסרט הביכורים של סידני לומט, '12 המושבעים', אותו טרם ראיתי.
    מה דעתך עליהם?

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה רבה!
      למען האמת השיבה השאיר אותי קצת מרוחק על אף שהפן הויזואלי שלו מפואר. אני אמנם במיעוט, אבל אני אהבתי יותר את סרטו השני של אותו הבמאי, הגירוש.
      את 12 פספסתי. אבל אבדוק אותו בהקדם…

  3. מיכל הגיב:

    ראיתי היום את הסרט "כאילו לא הייתי שם", סרט שעשוי בצורה כ"כ גרועה שאין מילים בכלל לתאר את חוסר הכישרון של הבמאית והשחקנית הראשית, כולל סצינות מזעזעות שסתם עושות בחילה ושום דבר מעבר לזה.
    מאוד מאוד לא מומלץ.
    לעומת זאת הסרט "אמא" היה מדהים ומרגש, עם שחקנית ראשית מצויינת ועלילה מפתיעה ובנוייה היטב. מומלץ בחום.

השאר תגובה