• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה? מדריך סריטה
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

ניתוח הסרט "הדקדוק הפנימי"

23 בספטמבר 2010 מאת אורון שמיר

בעודו מתאושש מהערב הנורא שעבר עליו בטקס פרסי אופיר, בו יצא בידיים ריקות, סרטו החדש של ניר ברגמן עלה לאקרנים בערב החג. "הדקדוק הפנימי", בשתי הצפיות שלי בו, היה לחוויה מיוחדת ומשמעותית עבורי. לכן, בחרתי שלא לכתוב עליו ביקורת רגילה, אלא לנסות ולהיכנס לעומק היכן שרק אפשר. זוהי אם כן דוגמת בכורה לאחת משתי דרכים בה ייפתח כאן באתר דיון על סרטים – ניתוח פולשני. בהזדמנות זו אודה מעומק הלב לעורכת הגאונה שלי בעכבר העיר אונליין, טל לוין, אשר ניאותה (משום מה) לפרסם את הטקסט הזה גם שם. כלומר, קודם כל שם. כעת, אני מעלה אותו בשלמותו לכאן.

התפרסם בעכבר העיר אונליין ביום רביעי ה-22 בספטמבר 2010:

קולנוע תמיד נחשב למדיום ויזואלי. על אף ששמו הנוכחי מרמז על חשיבותו של הסאונד, הוא הרי נולד כראינוע. נדמה כי הוא אחראי ליותר אימג'ים מפורסמים מאשר נעימות או דיאלוגים. לפיכך, אין פלא שאנשים רואים סרטים, או צופים בהם, כלומר שאלו הפעלים המקובלים לתיאור צריכה של סרט קולנוע. ברם, ישנם סרטים שלא רואים, אלא חווים. במקרה הספציפי שלי ושל "הדקדוק הפנימי”, העיבוד הקולנועי של ניר ברגמן ליצירה הספרותית של דוד גרוסמן – לא הייתה ברירה אלא לחוות. משום שלראות אותו פשוט לא הצלחתי. לא דרך עיניים לחות עד דומעות החל מתחילת המערכה השניה והרבה אחרי הקרדיטים. לא מכיוון שהיה עצוב, אלא מפני שהיה כל-כך יפהפה. בזכות סוג החוויה הזו, שהייתה בעיקר רגשית, אין לי ברירה אלא לכתוב בעיקר מתוך עצמי. לכן, הטקסט הבא אינו מיועד למי שטרם חווה את הסרט. הוא מכיל ספוילרים קלים עד בינוניים, אבל בעיקר מנסה לנתח את עצם ועוצמת החוויה. התרשמות ראשונית יותר, אך משתפכת לא פחות (וחפה מספוילרים), כבר יצא לי לכתוב עת צפיתי בסרט לראשונה בפסטיבל ירושלים. עכשיו הגיע הזמן לבאר את התשבוחות ההן. אז רוצו לסרט, או הישארו עם אינכם חוששים מספוילרים, וחיזרו אחר-כך להתרגש כאן ביחד.

הדגדוג הפנימי

סיפור התבגרותו של אהרון קליינפלד, המגולם על-ידי רואי אלסברג המחונן, מתרחש בירושלים של ראשית שנות השישים. אם זאת, נדמה לי כי כל צופה ייזרק אחורנית אל ילדותו שלו. מדובר בסרט שמציף זכרונות אישיים מתוך תת-המודע, לאו דווקא לפי מה שארע על בד האקרן. אישית, נזכרתי בחשיבות מקומות הישיבה בבית הספר ובנסיעות ההזויות אליו, בשעות בוקר מוקדמות מדי. זאת למרות שהנושא הראשון כלל לא מוזכר בסרט ועל סצינה המצולמת באוטובוס אין מה לדבר. לא משנה כיצד נראו תקופת הילדות והנערות שלכם, אתם עשויים להתחבר לעלילת "הדקדוק". כלומר, אם תרשו לעצמכם לעשות כן. חוששני שקהל היעד האופטימלי של הסרט, הינם מבוגרים-ילדים. אותם אנשים שסירבו להתבגר באמת ומסוגלים לחשוב, לחוש ולהרגיש כמו ילדים.

יוצר הסרט, ניר ברגמן, גם הוא מבוגר-ילד. מספיק להיזכר בסרט הגמר שלו “סוסי ים", או בפיצ'ר הבכורה שלו “כנפיים שבורות". הראשון מובא לחלוטין מנקודת מבט של ילד. השני מתמקד אמנם בשלוש דמויות, של אם ושני ילדיה המתמודדים עם אובדן אב המשפחה, אך עושה זאת בעיקר דרך הצגת השקפת עולמם של הילדים ואף של אחיהם הקטנים. שם הדגש, לא אצל האם. האירוניה במיטבה מתגלת כאשר מציבים את "הדקדוק" לצד יצירותיו המוקדמות יותר של ברגמן, ולומדים שהוא התבגר כיוצר קולנוע. שכל סרט שלו מחודד ומפואר יותר מקודמו. שאפילו אלה שאינם רוצים להתבגר עוברים תהליך של התבגרות בלית ברירה, אך ורק מעצם הווייתם. הרי את הזמן אין לעצור וכל מה שעכשיו נשטף מיד אל ים הזיכרון והופך לעבר. מהניסיון למדים, בין אם מיישמים זאת מאוחר יותר ובין אם לאו.

הדקדוק העברי

אהרון קליינפלד הוא אדם של מילים. אביו (יהודה אלמגור), העולה החדש הנצחי, מבקש אותו לדבר בשמו עם השכנה בטענה כי "לו יש את המילים". זאת למרות שהעברית הצברית של אהרון עשויה להישמע מוזרה יותר מזו של אביו באוזניה של גברת בלום, שאף היא אינה ילידת הארץ. אחותו (יעל סגרסקי) מתקילה אותו בחידות של רטוריקה, שכן מי אם לא אהרון ימצא לה מילה נוספת ל"געגוע". והוא ניאות לאתגר ומוצא לה שלוש בתוך רגע. את השם של אהובתו הוא רושם על נייר, מכניס לכריך ואוכל אותו ממש לידה. עד כמה אהרון הוא אדם של מילים ניתן להתרשם באחד הרגעים החזקים בסרט, בו הוא מחליט להעיר את בלוטת הגדילה שלו בפקודה, כדי שיוכל סוף סוף להיות כמו שאר חבריו לכיתה ולצמוח לגובה. הוא רושם הודעה על פתק ודוחף אותו אל תוך האף, אל תוך מוחו כביכול. כמובן שגם המכשיר בו הוא משתמש כדי להעמיק את הפתקון פנימה, הוא כלי כתיבה – עיפרון.

גם הסרט, המקביל כל העת לגיבורו, גם הוא סרט של מילים. הסתירה הזו, של קולנוע כאמנות התמונה והצליל לעומת הורבליות והאמונה האדוקה של גיבורו בכוחה של מילה – מתיישבת להפליא אצל ברגמן. את מחשבות הגיבור בווייס-אובר הוא מכניס רק אחרי כמחצית הסרט, רק אחרי שהכרנו טוב טוב את אהרון הקטן. עד אז, הוא ממלא את המסך במטפורות וסתירות מילוליות. ומהי מטפורה אם לא מילה מכובסת. שימוש אשר מוצץ מן המילה את משמעותה המקורית ואז נוטע אותה בשדה סמנטי חדש. בעולם של אהרון, אנשים עושים שימוש במטפורות מסוג שונה. הם משליכים את מחשבותיהם על נושאים אחרים, אומרים בקול רם משהו אחד ומתכוונים בסאבטקסט למשהו אחר. "משה, עד מתי תנגב לעץ הזה את הסמארק?”, שואלת הינדה (אורלי זילברשץ) את בעלה. בהמשך היא מבקשת מבנה: “תגיד לאבא שהוא דופק כבר שבוע על קיר של יומיים, ככה בדיוק תגיד לו", לאחר שאביו נשכר לעבודות שיפוץ לא נחוצות אצל השכנה הבודדת והמצודדת, גברת בלום (אוולין קפלון).

הסרט גדוש עד להתפקע במטפורות כאלה ואחרות, אנלוגיות, דימויים ושאר אמצעים לשוניים בדרך כלל. נמשיך עם הציטוטים שלעיל כדי להשלים את משמעויותיו בסרט של עץ מסויים הנטוע בחצר השכונה. בתחילה הוא משמש כמדרגות חירום דרכן מתגנבים הילדים אל דירתה של השכנה המסתורית גברת בלום, שכן צמרתו מקבילה אל מרפסתה. לאחר מכן מתחיל משה, אביו של אהרון, להתעניין בו בעצמו. רגע אחד הוא מנקה את העץ ממזיקים ובסצינה שלאחר מכן בנות הבית מוציאות לו שחורים מהגב. זאת לאחר שגברת בלום מספרת במפורש שהעץ הזה קשור בנשמתה ומחזיק אותה בשכונה הזו. העץ אם כך, מסמל בשלב זה את תחילת הקשר בין משה ובין גברת בלום, שמקורו בכמיהה לתיקון. בתקווה שהדדי. הינדה קליינפלד מבינה את המצב ומזמינה את העירייה (בשם בדוי) לכרות את העץ המזיק. כך היא מתחילה את תהליך התדרדרותה הנפשית של השכנה ומעבירה את הקשר בין השניים ממילים למעשים, מריפוי עצים לשבירת קירות. פיזית וגם מטפורית.

ניתן להמשיך ולמנות כך אחת אחרי השניה את כל ההקבלות המופלאות בסרט. אבל אפשר גם להסתפק בעובדה שגיבור הסרט מגדל שעווה באוזניו כדי לא לשמוע את הארס שיוצא מפיה של אימו, בעוד היא מקפידה דווקא על ניקוי אלים של אוזניו והחדרת מסריה אליהן, בכוח. החזקה מכולן, היא ההקבלה בין הסרט לגיבורו. אומרים על סרטים שהם כמו ילדים, בדרך כלל מנקודת מבטו של היוצר, אבי הסרט. "הדקדוק" מתפתח בתקבולת מבריקה יחד עם הילד שהוא גיבורו. הוא נראה לנו בהתחלה כילד/סרט רגיל, עם מערכה ראשונה שמפליאה לתאר עוד משפחה בלתי מתפקדת בנוף הקולנוע הישראלי. אך ככל שהסרט מתקדם ואנחנו מעמיקים להבין ולגלות את עולמו הפנימי, כך הוא נעשה מסוגר בתוך עצמו יותר ויותר עד לסגירה הסופית, טריקה של דלת מקרר. ממש כמו הגיבור שלו, אהרון, אשר נדמה כהולך וקטן, מתכווץ אל עצמו.

הדכדוך הפנימי

אהרון עצמו עובר תהליך של "איתבגרות", כלומר נדמה כי הוא אינו גדל ומתפתח. אך למעשה, גופו של אהרון מסרב להתבגר משום שנשמתו, שכבר מבוגרת מאלה של בני גילו הרבה יותר, מפחדת פחד מוות מכניסה אל עולם המבוגרים. ויש לה את כל הסיבות לעשות כן. הזקנים בעולמו של אהרון, סבתו המכונה מאמצ'ו (אותה מגלמת רבקה גור) ואפילו הזקן שיושב על הספסל – הם קליפות אדם. מאמצ'ו, למרות שהיא האדם הטוב היחיד בסביבה (היא מנסה להציל את יוכי מלאכול לחם ואת אהרון מפאדיחת הבר-מצווה), זוכה ליחס של משוגעת מצד המבוגרים. הזקן מהספסל הוא שעשוע עבור ילדי השכונה וכובעו הוא מתקן לצליפת אשפה. אך גם אם לא יגיע אהרון לגיל מופלג כשל הקשישים, ודאי יהיה כמו הוריו. זאת אומרת, יהפוך לאחד משניים – פקיד משועמם בהווה הנושא תמיד את צלקות העבר, כמו אביו, או מכשפה קנאית ומלאת רעל, כמו אימו. ואז אולי ייאלץ גם לקיים יחסי מין כמו הוריו, או לפחות כפי שהם נתפסים בעיניו בשעת לילה מאוחרת מבעד לדלת חדר השינה שלהם – בהתנשפויות כבדות ותחושה שאיש שם אינו נהנה, אלא ששניהם סובלים. בנוסף לעובדה שאביו מחביא קלפים אירוטיים ברחבי הבית ומפנטז על השכנה. אותה גברת בלום בה אהרון מוצא עניין הולך וגובר לאורך הסרט, בזכות חיבתה לאמנות. ברם, היא מתגלה כמטורפת הגדולה מכולם, אשר נשמתה הושחתה לבלי הכר בגלות ובדידותה הוציאה אותה מדעתה וצלילותה. אולי יתבגר אהרון רק קצת ויהיה כמו הילדים בני גילו? לא. הללו מעוניינים רק בדברים לא חשובים כמו ויכוחים ושיחות סרק על ערכים ושאר דברים שאין הם מבינים בהם. מדקלמים את דברי המבוגרים ולהוטים להיות כמוהם. ככל שהוא מבין את סכנת ההתבגרות, קרי ההפיכה ההכרחית למבוגר, הולך אהרון ושוקע בתוך עולמו הפנימי העשיר. זה שבנה לעצמו בזכות כשרונותיו ותחביביו. יחד איתו, הולך הסרט ומתכנס אל תוך עצמו, מתגלם והופך אט אט מדרמה משפחתית לפיוט סוראליסטי המתרחש יותר ויותר עמוק בתודעתו של הגיבור. היקום שאותו הוא בונה מושתת על עיקרון ההווה המתמשך בשפה האנגלית. אהרון מסביר לחברו גדעון (עדן לוטנברג) את המשמעות האמיתית של המונח. כאשר אתה "קופצינג" (קופץ עם סיומת ing), אתה בתוך הדבר. מי שמתסכל מבחוץ יחשוב שאתה סתם קופץ לשניה אחת, אבל בפנים, בבועה שלך, יכולות לחלוף דקות או אפילו שעות. אהרון מתבגר מבפנים בקצב מהיר משל חבריו, אך כולם מסתכלים על גופו, על החוץ, וחושבים שהוא לא גדל.

הדיוק הפנימי

מבחינה קולנועית, מדובר בסרט שנושק לשלמות. נשיקה ארוכה ומתוקה. אין שום אקראיות בבימוי של ברגמן. הכל מדוגם, מדוקדק, מנומק ומהונדס בפרפקציוניזם מעורר השתאות. כל זווית צילום, כל חיתוך בעריכה, ובעיקר כל מילה שמישהו מוציא מהפה. מעולם לא פגשתי סרט שבו הרגשתי כי הבמאי עבד עם השחקנים על כל פאוזה בדיבור, כל ניסוח קלוקל וכל שרבוב אקראי לכאורה של מילות לוואי כמו "זה" או אפילו "אה". הנה דוגמה לדיוק הפנימי של הסרט:

אהרון וגדעון יוצאים לבית הקולנוע עם מושא אהבתו של אהרון, יעלי (רוני טל). בעודם צופים בסרט "סאלח שבתי" (איזה כיף לראות סרט ישראלי עכשווי עושה מחווה לסרט ישראלי קלאסי), מתחיל אהרון לדמיין את יעלי בתוך הסרט. הסצינה נחתכת אל אהרון היושב בחדרו וכותב, מול המראה. מיד אחר-כך אנו מגלים שהוא כתב ליעלי שיר. בשלוש סצינות לא לגמרי קשורות, לכאורה, הראה לנו הבמאי את רגע ההשראה ואף את רגע הביצוע, היצירה של אותו שיר. בכלל, נדמה כי מוזכרים בסרט כמעט כל סוגי האמנויות הקיימים. יעלי לומדת ריקוד, גברת בלום מנגנת בפסנתר וממנה "שואל" אהרון ספרים, הילדים הולכים לקולנוע, גברת בלום מצלמת את משה קליינפלד תמונה מבויימת וכד'. ברוב האזכורים הללו, נחשבת האמנות כרמאות או מקושרת אסוציאטיבית לנושא שלילי. כך למשל, בסצינה הפותחת את הסרט לאחר הכותרות, מתדיינים הילדים שהתגנבו לביתה של גברת בלום בנוגע לציורים התלויים על הקירות שלה. אהרון מוצא את עצמו מרותק, אך מתבייש מחבריו ומפטיר "סתם ציור".

עוד בענייני דיוק, אין ספק כי כוחו של הסרט הוא בדברים הקטנים. או כמו שאהרון ניסח זאת: "כל הדברים החשובים קורים כאשר אנחנו לא שמים לב". מי שימצמץ, עשוי להחמיץ את הסיבה בגינה נעשה אהרון לצמחוני. או לא להבין מי ניפץ שמשת מכונית בשעת לילה, כאילו כך סתם בלי קשר לכלום. החלק המדוייק ביותר בסרט המדוייק הזה, הוא הליהוק. רואי אלסברג, המגלם בכישרון יוצא דופן את התפקיד הראשי, הוא תגלית של ממש. אל תאמינו למי שאומר לכם שהוא חמוד או מתוק. כלומר, אין ספק שהוא כזה, אבל סוד כוחו הוא כישרון דרמתי טבעי שמבעבע ממנו. הוא לא סתם הילד המתוק, הוא אשכרה משחק כמו גדול. במיוחד במערכה האחרונה, הפיוטית והרגשנית יותר. זילברשץ מגלמת אייקון מזוקק של כל דמויות האם המרשעת שעשתה בקריירה ואיך לכל הרוחות מצאו להם ניר ברגמן והמלהקת שלו, מירב נחום, את היעלי הזאת? איך ייתכן שקיימת נערה עם פרצוף שנלקח היישר משנות השישים, כאילו נשלפה בעזרת מכונת זמן מאיזו פרסומת למותג שוקו נשכח?

הפרטים הקטנים, אלה שבדרך כלל נמצא בהם אלוהים, הם שעושים את ההבדל וקובעים את הטון הייחודי והנדיר כל-כך של "הדקדוק הפנימי". הם אלה שהופכים אותו ליצירת המופת המפוארת והמרגשת, הנצחית כבר בצפייה ראשונה, הנוגעת ברכות בנפש האדם. לחוויה האמיתית אשר אותה מחפש כל צופה קולנוע באשר הוא.

תגובות

  1. יניב אידלשטיין הגיב:

    הלוואי והייתי שותף להתרגשותך מהסרט.
    לא התחברתי.

  2. זיו הגיב:

    ניתוח מעניין.
    אני מודה שבדיוק את הדברים הקטנים האלו בסרט החמצתי, וזה די מצער אותי.
    הלכתי אתמול, עם אמא ואבא חורג שבדיוק מתמודדים עם תהליך פרידה קשה וטעון, ופתאום מגיע הסרט הזה שמלא בקצרים בתקשורת, בחוסר היכולת של האנוש להבין את התחושות של זולתו.
    אחד הרגעים בסרט שהכי חידדו לי את ההתבגרות של הנערים שאהרון לא רוצה לחוות, הוא ביחסיו עם יעלי.
    בהתחלה היא רואה את הציור שלו ומתלהבת מהראש המיוחד ומבינה את כל הדברים הקטנים שמבוגרים לא יכולים להבין, ולאחר-מכן כשהוא מסביר בבית-הקפה את עניין ההתאבדות בגיל 30, היא מגלגלת עיניים לגדעון ומפטירה "קליינפלד והמחשבות הפילוסופיות שלו".
    ממש אהבתי את מטפורת השעווה באזניים, בחיי שלא חשבתי על זה.
    אני תוהה מה רוב הקהל חווה, כשלהמון אנשים רוב המטאפורות בסרט כזה חולפות מעל הראש.

    1. תודה. גם הסצינה בבית הקפה שהזכרת, מלאה פרטים קטנים. למשל, האם שמת לב שלגדעון ויעלי יש כוסות קפה לידם, בעוד אהרון הילדותי שותה מילקשייק? ("אולי תגיד לנו מה אתה חושב במקום לקשקש במילקשייק שלך כמו משוגע", אומרת לו יעלי). אם זכרוני אינו מטעני, כמובן.
      לדעתי הקהל לא מוכרח לקלוט את כל זה באופן אקטיבי, אבל באופן תת-מודע זה עובד עליו, מעביר את הרעיון. כך שלא באמת פספסת כלום, אולי צפייה בריכוז גבוה יותר בעתיד תאפשר לך לראות את כל עולם הסימבוליקה של הסרט.

      מהתגובות שאני שומע לגביי הסרט, זה או "התרגשתי עד עמקי נשמתי" (מלווה בעוד כמה משפטים ארוכים) או "וואלה, לא התחברתי" (כפי שהיטיב לנסח בקצרה ידידי הותיק והמגיב הראשון לרשומה זו). ממש מוזרה לי החלוקה הכל-כך קיצונית הזו…

      1. נעה הגיב:

        אורון, מצטרפת לתשבוחות. כמו כן מסכימה עם זיו על כך שבעזרת פרשנויותיך
        קל יותר להבין ולאהוב את הסרט עוד יותר. סרט כזה חובה לראות פעמיים לפחות לפני שמחליטים מה חושבים עליו.

  3. מורן הגיב:

    כרגע חזרתי מהסרט…חייבת לציין שאני מאוד שותפה לתחושותיך. אכן, נושק לשלמות.
    אין לי מושג איך הסרט הזה לא זכה בפרסי אופיר (מי זכה, אגב? ואורלי זילברשץ, גם לא זכתה?).

    אני חושבת שהייתי קשובה להכל, אבל היו כמה דברים שחמקו מעיני- כמו למשל עניין ניפוץ השמשה והסיבה לצמחונות של אהרון, ומהרגע שקראתי את הביקורת שלך אני שוברת את הראש- תוכל לגאול אותי ולגלות לי?

    בכל אופן, ביקורת מצויינת.

  4. נחום הגיב:

    אכן וללא ספק הסרט הישראלי הטוב ביותר עד היום
    אז מה הפלא שהוא לא זכה ? זה רק מחזק את העובדה הזו

  5. "הדקדוק הפנימי" בעיקר דכדך אותי, וצפיתי בו פעמיים.
    אין ספק שהוא עשוי נהדר, אבל הוא לוקה באחד מהסימפטומים המאד רווחים של הקולנוע הישראלי:
    כל ההתרחשויות הן מאד מאד מרומזות. לי אישית זה הפריע.
    אורלי זילברשץ מעולה שם, ואני לא מחבבת אותה במיוחד, אבל בהחלט מגיע לה קרדיט על ההופעה, ורואי אלסברג אכן מחונן.
    אהבתי את הפרשנות לחיטוט באוזניים.

    נראה לי שאני שייכת לאסכולת ה"לא התחברתי", למרות שמאד ניסיתי.

  6. ושכחתי!
    מקום ההתרחשות-ירושלים- מאד לא מודגש בסרט. לא רואים מוניומנטים ירושלמיים, או סימני הכר מיוחדים. כמו שכתבת, זה מקום שכל אחד יכול לזהות ולהתחבר אליו, אבל בעצם יש פה השמטה של אלמנט מאד חשוב מהסיפור (העיר ירושלים ותפקידה המדכא בדרך כלל- זה זורק אותי לעיבוד של דן וולמן ל"מיכאל שלי").

    הסצנות שצולמו בים המלח, עם הסירה מנייר, מהממות.

    1. ירושלים שגרוסמן כתב עליה כבר לא יכולה להיות מצולמת. בית הכרם, בה התרחש הסיפור, שינתה את פניה, חשוב מכך, הואדי בו התרחש חלק מרכזי בסיפור, הפך לכביש בגין. דווקא כן יש משהו ירושלמי בסרט, רק שקשה לכוון אותו לשכונה ספציפית

  7. נכון, דברים מאד השתנו מאז כתיבת הספר, אבל עדיין, בכל זאת ציפיתי למצוא משהו… רמז… שוט קטן ומסכן…

    יש משהו ירושלמי בסרט, בהחלט, אבל אני חושבת שזה משהו שרק ירושלמים יכולים לזהות 🙂

השאר תגובה