20 באוגוסט 2023 מאת עופר ליברגל
סרטי "דברים שבדרך כל לא מדברים - מדברים" הם ז'אנר די נפוץ. אפילו לפני ש"צעצוע של סיפור" קבע סוג של סנדרט חדש בז'אנר, אם לא רוצים לתת ל"תראו מי מדבר" (Look Who's Talking) את הקרדיט. למי שלא זוכר את סדרת הסרטים השנייה שהזכרתי, אציין כי אחרי שני סרטים בהם מי שדיבר היו תינוקות, בסרט השלישי הכלבים היו אלו שדיברו. ודומני… להמשך קריאה
26 באוגוסט 2019 מאת אורון שמיר
לא רק בישראל סרטים מתאיידים מבתי הקולנוע במהירות מפתיעה. חיכיתי לא מעט לסרטו החדש של הרמוני קורין, ״The Beach Bum״, שהטריילרים שלו הבטיחו את מתיו מקונוהי במצב רוח מסטול במיוחד, לצד עוד פרצופים מוכרים בתלבושות או תסרוקות מוזרות. בית הקולנוע השכונתי שלי אפילו הציב פוסטרים קצת לפני הגעת הסרט למסכים באיזור סוף מרץ ותחילת אפריל. דווקא בסוף השבוע הראשון שלו… להמשך קריאה
8 ביולי 2018 מאת עופר ליברגל
בניית ציפיות יכולה להפיל סרט, אך גם לרומם אותו. כי במקרים בהם רעיון של סרט נשמע מופרך ומגוחך במיוחד, ברגע שהסרט עצמו מתגלה כ"דווקא לא רע" הוא הופך למהנה יותר או למסקרן יותר להמליץ עליו. דבר זה בולט במקרה של ״תופסת״ (Tag) סרט אשר אכן מבוסס על משחק הילדים הפשוט שכולם מכירים. טוב, הוא מבוסס על מקרה אמיתי של קבוצת… להמשך קריאה
12 בינואר 2017 מאת עופר ליברגל
הפעם הראשונה בה צפיתי בסרטו של טום פורד ״יצורים ליליים״ (Nocturlnal Animals) הייתה בפסטיבל ונציה. נכבשתי בקסם החזותי של הסרט וביכולת של הבמאי (שידוע יותר בתור מעצב אופנה) לברוא עולמות מדויקים ולהפיק את המיטב מצוות השחקנים שלו. הדבר נכון בעיקר לאיימי אדמס, שבכמה וכמה מקרים בסרט צריכה להחזיק סצנות בהן היא מופיעה לבדה. רק בצפייה שנייה, בתנאים רגילים יותר, הבנתי עד כמה… להמשך קריאה
3 בספטמבר 2016 מאת עופר ליברגל
טקסטים מפסטיבלים תמיד יהיו מאופיינים בסוג של ראשוניות, שכן אין הרבה זמן לפתח את המחשבות בתוך רצף הסרטים. בנוסף, העיסוק בהם לא יכול להיות מאוד מעמיק במחשבה כי מעט מאוד קהל (בפרט: מעט מאוד קהל ישראלי) כבר נחשף לסרטים. במקרה של הסרטים הראשונים שראיתי בפסטיבל ונציה 2016, נוסף לכך גם גורם העייפות: ההקרנה הראשונה שלי בפסטיבל הייתה הקרנה כפולה של… להמשך קריאה
14 ביוני 2013 מאת אורון שמיר
כמו פעילים למען מטרה נעלה כלשהי שמנסים לתפוס אותך ברחוב אבל רק לרגע וכי זה באמת חשוב, גם סרטי קוסמים נוטים לבוא בזוגות. בשנת 2006 היו אלה "יוקרה" (The Prestige) של כריסטופר נולאן ו-"אמן האשליות" (The Illusionist) של ניל ברגר, אשר התחרו ביניהם על תשומת הלב הציבורית ולעיתים אף הביכו את הקהל שהתבלבל ביניהם. מאז ועד היום, אוחזי העיניים רק… להמשך קריאה
סרטי "דברים שבדרך כל לא מדברים - מדברים" הם ז'אנר די נפוץ. אפילו לפני ש"צעצוע של סיפור" קבע סוג של סנדרט חדש בז'אנר, אם לא רוצים לתת ל"תראו מי מדבר" (Look Who's Talking) את הקרדיט. למי שלא זוכר את סדרת הסרטים השנייה שהזכרתי, אציין כי אחרי שני סרטים בהם מי שדיבר היו תינוקות, בסרט השלישי הכלבים היו אלו שדיברו. ודומני… להמשך קריאה
לא רק בישראל סרטים מתאיידים מבתי הקולנוע במהירות מפתיעה. חיכיתי לא מעט לסרטו החדש של הרמוני קורין, ״The Beach Bum״, שהטריילרים שלו הבטיחו את מתיו מקונוהי במצב רוח מסטול במיוחד, לצד עוד פרצופים מוכרים בתלבושות או תסרוקות מוזרות. בית הקולנוע השכונתי שלי אפילו הציב פוסטרים קצת לפני הגעת הסרט למסכים באיזור סוף מרץ ותחילת אפריל. דווקא בסוף השבוע הראשון שלו… להמשך קריאה
בניית ציפיות יכולה להפיל סרט, אך גם לרומם אותו. כי במקרים בהם רעיון של סרט נשמע מופרך ומגוחך במיוחד, ברגע שהסרט עצמו מתגלה כ"דווקא לא רע" הוא הופך למהנה יותר או למסקרן יותר להמליץ עליו. דבר זה בולט במקרה של ״תופסת״ (Tag) סרט אשר אכן מבוסס על משחק הילדים הפשוט שכולם מכירים. טוב, הוא מבוסס על מקרה אמיתי של קבוצת… להמשך קריאה
הפעם הראשונה בה צפיתי בסרטו של טום פורד ״יצורים ליליים״ (Nocturlnal Animals) הייתה בפסטיבל ונציה. נכבשתי בקסם החזותי של הסרט וביכולת של הבמאי (שידוע יותר בתור מעצב אופנה) לברוא עולמות מדויקים ולהפיק את המיטב מצוות השחקנים שלו. הדבר נכון בעיקר לאיימי אדמס, שבכמה וכמה מקרים בסרט צריכה להחזיק סצנות בהן היא מופיעה לבדה. רק בצפייה שנייה, בתנאים רגילים יותר, הבנתי עד כמה… להמשך קריאה
טקסטים מפסטיבלים תמיד יהיו מאופיינים בסוג של ראשוניות, שכן אין הרבה זמן לפתח את המחשבות בתוך רצף הסרטים. בנוסף, העיסוק בהם לא יכול להיות מאוד מעמיק במחשבה כי מעט מאוד קהל (בפרט: מעט מאוד קהל ישראלי) כבר נחשף לסרטים. במקרה של הסרטים הראשונים שראיתי בפסטיבל ונציה 2016, נוסף לכך גם גורם העייפות: ההקרנה הראשונה שלי בפסטיבל הייתה הקרנה כפולה של… להמשך קריאה
כמו פעילים למען מטרה נעלה כלשהי שמנסים לתפוס אותך ברחוב אבל רק לרגע וכי זה באמת חשוב, גם סרטי קוסמים נוטים לבוא בזוגות. בשנת 2006 היו אלה "יוקרה" (The Prestige) של כריסטופר נולאן ו-"אמן האשליות" (The Illusionist) של ניל ברגר, אשר התחרו ביניהם על תשומת הלב הציבורית ולעיתים אף הביכו את הקהל שהתבלבל ביניהם. מאז ועד היום, אוחזי העיניים רק… להמשך קריאה
תגובות אחרונות