• סרטים חדשים: שובו של ג'ון וויק ועוד שישה
  • אימת החודש - מצעד חגיגות העשור: 25 הגדולים
  • אימת החודש - מצעד חגיגות העשור, חלק ראשון
  • ״ניומן וודוורד: כוכבי הקולנוע האחרונים״, סקירה
  • ״ג׳ון וויק 4״, סקירה
  • יום הקולנוע הישראלי 2023: המדריך לצופים
  • חמישים שנות סינמטק תל אביב: הזיכרונות של סריטה
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מי רצח את קוקי?״
  • ״65״, סקירה לסרט עם אדם דרייבר נגד דינוזאורים
  • ״דפיקה בדלת״, סקירה תיעודית ישראלית
  • אוסקר 2022/23: סיקור חי של הטקס
  • אוסקר 2022/23: סקירת הסרטים הקצרים
  • מצעד המועמדים של האוסקר ה-95
  • ״שתי עונות״, סקירה
  • צעקה 6
  • הערות על רשימות אישיות במשאל ״סייט אנד סאונד״
  • ״הבריון״, סקירת דיסני פלוס
  • ״חומר דוב״, סקירה

"היא", סקירה

14 בינואר 2017 מאת לירון סיני
כל צופה מביא איתו את המטען שלו לכל יצירה שהוא חווה, לכן אמנות טובה גורמת לנו להרגיש מנעד שלם של רגשות, פתוחה לאינספור פרשנויות, כולל כאלו שהיוצר לאו דווקא חש או כיוון אליהן. רולנד בארת' כתב על זה טקסט קצר ובהיר ב-1967, הוא קרא לו "מות המחבר" וטען, בגדול, שהפרשנות והמשמעות של הטקסט נתונות בידי הקורא, לא בידי הכותב, ושהיצירה… להמשך קריאה