• אוסקר 2018/19: רשימת המועמדים המלאה
  • סרטים חדשים: ״הספר הירוק״ סוף סוף מגיע
  • צפו בחמישה סרטים שאולי יהיו מועמדים לאוסקר
  • אוסקר 2018/19: הימורי המועמדים בכל הקטגוריות
  • FYRE :סקירת נטפליקס
  • מיסטר גלאס
  •  ״מרי מלכת הסקוטים״, סקירה
  • אימת החודש - ינואר 2019
  • ״תמונה משפחתית״, סקירה
  • אהבה בימים קרים
  • משוכפלים
  • ״סגן הנשיא״, סקירה
  • ״שתיקה רועמת״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: ינואר 2019

"בנדרסנאץ'", סקירה

7 בינואר 2019 מאת לירון סיני
ביקורות על סרטים שיוצאים רק למסך הקטן, כלומר, בנטפליקס כשמדובר על הפצה בישראל, היא סוג של שינוי בהגדרה של מהו סרט קולנוע. למרות כוכבי רשימות סוף שנה כמו "רומא" או "העולם שאחרי: הכחדה" שיצא לרגע לבתי הקולנוע בחו"ל, רוב הסרטים שמופקים (או מופקים עצמאית ואז נרכשים, או מופקים ואז נזנחים ואז נרכשים) על ידי גופי און דימנד (צפייה לפי דרישה,… להמשך קריאה

״הרסנית״, סקירה

5 בינואר 2019 מאת אורון שמיר
נהוג לומר שבימוי טוב יכול להציל תסריט בינוני, או לשדרג ולהקפיץ את הסרט רמה או שתיים מעל איכות הכתיבה שלו. מן העבר השני, נוכחות מודגשת או מורגשת מדי של הבמאי או הבמאית ביצירה של עצמם יכולה להסיט מהסיפור ולשלוף החוצה חלק מהקהל, אחת הסיבות שקולנוע אמנותי פופולרי פחות מבידורי. התנגשות בין שתי הגישות האלה בדיוק אפשר למצוא בסרט ״הרסנית״ (Destroyer)… להמשך קריאה

״רכבת קלה״, סקירה

4 בינואר 2019 מאת עופר ליברגל
אחת מן הטענות שאיני מסכים עמן לגבי הקולנוע הישראלי הוא שהבמאים מייעדים אותו קודם לפסטיבלים ולקהל בינלאומי ורק לאחר מכן לקהל מקומי. איני מסכים עם הטענה הזו מפני שהיא נכונה רק לבמאי אחד - עמוס גיתאי. נכון, גם במאים אחרים מתחשבים בלוח הזמנים של הפסטיבלים כשיקול הפקה ולפעמים מוסיפים דברי הסבר לסרטיהם. אולם, גיתאי הוא היחיד אשר סרטיו, החל מן המאה… להמשך קריאה

״גדולה מהחיים״, סקירה

3 בינואר 2019 מאת אורון שמיר
בזמן שכולם מתייחסים אל ״רומא״ כאל תופעה חריגה של סרט נטפליקס שיוצא להפצה מסחרית גם בישראל, הנה דוגמה לכמה העניין הזה הרבה יותר נזיל משנדמה. בארה״ב אפשר לצפות מזה כחודש בסרט ״'Dumplin״ אם יש לכם או לכן מנוי לנטפליקס. זה גם המצב במדינות אחרות ביבשת אמריקה, כמו גם בצרפת, גרמניה, בריטניה ויפן אם למנות כמה מדינות בולטות נוספות. ובישראל? עצרו… להמשך קריאה

“באמבלבי", סקירה

29 בדצמבר 2018 מאת לירון סיני
אני לא זוכרת כמה מסרטי הרובוטריקים של מייקל ביי ראיתי. זה לא בגלל סלידה מהז'אנר, די ברור שאני בעד אקשן וסרטי בידור מרהיבים. במסגרת הסיפורית המתאימה אני גם בסדר עם חוסר אמינות ויכולה ממש לאהוב רובוטים ענקיים שהולכים מכות. למשל, אני חושבת ש"פסיפיק רים" הוא אחד הסרטים הכי מהנים שנעשו בשנים האחרונות. אבל הרובוטריקים של ביי לא עובדים בשבילי, למרות… להמשך קריאה

״לזרו השמח״, סקירה

28 בדצמבר 2018 מאת עופר ליברגל
הבמאית האיטלקיה אליצ'ה רורוואכר יוצרת קולנוע הנבדל מכל יתר הקולנוע הנוצר בימינו. היא לא מפנה עורף לזרם המרכזי, היא פשוט פוסעת בשביל מקביל שפילסה כמעט לגמרי בעצמה, והיא מרחיקה בו לכת יותר ויותר עם כל סרט חדש. הקול המקורי שלה הופך לצלול ונגיש יותר בדיוק בשלב בו גם הנרטיב שלה הופך למקורי יותר. בו בזמן, סרטה השלישי (אחרי ״גוף שמימי״… להמשך קריאה

"אקוומן", סקירה

27 בדצמבר 2018 מאת אור סיגולי
זה כנראה עניין של ציפיות, אחרת אני לא יכול להסביר את מה שקורה עם "אקוומן" (Aquaman). זה כמו "רומא" רק בהפוך – כולם הגיעו בידיעה שזה יהיה רע במקרה הטוב, ובסופו של דבר זה עבד לטובת כולם. עוד הוכחה שהייפ שלילי יכול להיות הדבר הכי מצוין שקרה לך. הרי בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על העולם הזה, אף אחד מאתנו… להמשך קריאה

"מרי פופינס חוזרת", סקירה

21 בדצמבר 2018 מאת אור סיגולי
כחלק ממיצוי, שחזור וחימום מחדש של המותגים המוכרים של אולפן הקולנוע העוצמתי בעולם, דיסני השיבו את מרי פופינס, האומנת מהסרט הנושא את שמה שלפני 54 שנים הפך לקלאסיקה מוחלטת. אבל בשונה מ"ספר הג'ונגל", "סינדרלה", "מליפיסנט", "היפה והחיה" ו"מלך האריות" שיגיע בהמשך, הפעם לא מדובר בגרסה מחודשת, אלא בסרט המשך כדת וכדין שמתרחש כמה וכמה שנים לאחר תום זה המקורי. כמו… להמשך קריאה

"גאולה", סקירה

20 בדצמבר 2018 מאת אור סיגולי
תאריך יציאתו לבתי הקולנוע של "גאולה", סרטו החדש של יוסי מדמוני אותו ביים יחד עם צלמו הקבוע בועז יהונתן יעקב, מכניס אותו בעל כורחו לקונטקסט מיוחד – הוא אחד משני הסרטים הישראלים שסוגרים את 2018 ("ליידי טיטי" מיועד לצאת בשבוע הבא), שנה שכנראה תיזכר כאחת הקשות ביותר לקולנוע הישראלי מאז חוק הקולנוע. לא רק שרת התרבות שגם השנה עשתה מעל… להמשך קריאה

טירוף כפול שלוש: סקירות WTF ל״תנו לגופות להשתזף״, ״אומת המתנקשות״ ו״מסיבת רצח״

15 בדצמבר 2018 מאת אורון שמיר
יש סוג קולנוע חמקמק שאני מאוד מחבב, אבל אפילו לא בטוח שאפשר להגדיר אותו כסוגה בפני עצמה. זה מעין מקום נשגב ונאלח, בו הארטהאוס משיק לגריינדהאוס והקולנוע האמנותי לא מתבייש בקצת טראש. דוגמאות לז׳אנרים שעושים את זה היטב הם ג׳יאלו או מערבוני הספגטי, או חלק מהקולנוע הקוריאני בפרט והאסיאתי בכלל של האלף הנוכחי, אם לצאת לרגע מגבולות איטליה. הכוונה היא… להמשך קריאה