״Not a Pretty Picture״, סקירת MUBI

כבר יצא לי כמה פעמים להמליץ על סרטים שזמינים בישראל בשירות הסטרימינג מובי (MUBI), שירות די ייחודי שכן הוא מציע קודם כל עבודה של אוצרות, בדגש על סרטים שלא בהכרח זוכים לחשיפה במקום אחר. בין היתר, יש בו תת-אגף גדול לקולנוע בבימוי נשים, שחובר לסוג של סדרה לא רשמית של אוצרות שאני מבצע באתר זה לאורך השנים: סרטים של נשים אמריקאיות שביימו סרטים בשנות השבעים. אחד מן הסרטים היותר פורצי דרך, אם כי לא בהכרח הכי מוכרים או נצפים, הוא הסרט העלילתי הראשון של מרתה קולידג', ״Not a Pretty Picture״. אני מתלבלט כיצד לתרגם את ריבוי המשמעות שלו לעברית – "לא סרט יפה" וגם "לא תמונה יפה", הסרט בהחלט הולם את שני התיאורים הללו. הוא כן סרט כנה. ייתכן ומי שצפו בו כבר רוצים להתווכח עם התיאור "סרט עלילתי", שכן אחת מן הסיבות שהוא מתאים כל כך לזמננו הוא השילוב שלו בין קולנוע עלילתי לתיעודי. גם בחלקים בהם ההבדלים ברורים וגם במקומות הרבים בהם הפערים בין המונחים מטשטשים (אזהרת טריגר מכאן).

אבל כפי שהסרט מתאים לזמננו בשילוב בין תיעודי לעלילתי וטשטוש גבולות, כמו גם בנושא העדיין-אקטואלי שעולה בו, הוא גם מייצג תקופות מן העבר. הן את התקופה בה נוצר, אמצע שנות השבעים (ליתר דיוק 1976), והן בתקופה בה החלק העלילתי שבו מתרחש, בשנת 1962. הדבר מראה כיצד דברים השתנו וגם לא השתנו ביחסים בין המגדרים ובניצול מיני ואונס, שכן הסרט בבסיסו הוא שחזור אונס שהתרחש בפגישה שעברה הבמאית בהיותה בת 16. קולידג' כתבה תסריט המשחזר את האירועים, אבל מן ההתחלה היא משלבת בהצגתו גם קטעי ראיונות עם השחקנים לגבי תהליך העבודה, כמו גם מכריזה בפני הצופים כי התסריט מבוסס על החוויה האישית שעברה. נמסר גם כי השחקנית מישל מננטי, שמגלמת את דמותה של מרתה בתיכון, עברה אונס דומה.

בעולם של 1962 גרסת הסרט, מרתה היא תלמידת תיכון מוכשרת הלומדת בפנימייה עם נערות הגדולות ממנה בשנה, שכן היא קפצה כיתה. באירוע של בית הספר היא מבצעת שיר פולק, הכולל בית המרמז על כך כי הדוברת מנוסה מינית. קארלי, צעיר בן 21 הנוכח במופע, מבין מכך כי מי ששרה את השיר היא אופציה עבורו. אחרי סצנות של הווי הבנות בחדרי הפנימייה, כולל הידיעה שלהם כי אחד מן המורים מאזין לשיחות הפרטיות, מרתה מקבלת את ההצעה של קארלי לנסוע למסיבה שמתקיימת בניו-יורק, יחד עם קבוצה של עוד זוג ומכר נוסף. בדרך לשם, קארלי קונה לשאר הנוכחים ברכב אלכוהול. הוא גם אומר שבדרך למסיבה הם יעצרו בדירה אחרת.

בדירה הזו מתרחשת הסצנה העיקרית בסרט, זו שמציגה את האונס וגם את טשטוש הגבולות. הבמאית מבקשת מן השחקנים לשחק בטבעיות ו"לאלתר" את הסצנה, סביב ההתרחשות שבה זוג אחד מתמזמז (בהסכמה) על מזרן בחדר הראשי, וקארלי לוקח את מרתה דרך חור בקיר לחדר אחר. הסצנה מצולמת ללא ספק באולפן, עם קוליסה זמנית שמתפקדת כקיר, מה שמייצר תחושה מלאכותית ובו זמנית של דירה זולה בה קשה להיות. הסצנה הארוכה כוללת דיונים על אופי הצילומים כאשר השחקן, ג'יימס קרינגטון, מרגיש לא בנוח להרחיק ללכת בדימוי האונס. זאת בעוד השחקנית והבמאית כן מביעות שאיפה לשחזור אמין יותר, אבל לפרקים בקטעי השיחה לא ברור מהו התסריט, מהו אלתור של שחזור חוויה שקרתה לשתי נשים שונות בסיטואציה דומה, ומהו דיון על איך נכון או צריך לצלם את הסצנה, מבלי שיש פתרון. יש לציין שקרינגטון, בתור עצמו, מדבר בגילוי לפעמים בצורה מטרידה גם על כך כי הוא סבור שלפעמים בחורות מעמידות פנים כי הן לא מעוניינות במין. בחלקים אחרים הוא מבדיל את עצמו מגברים אחרים שמנצלים נערות במצבים כאלו.

השחקן גם אומר את המשפט הכי משמעותי בסרט – הוא מרגיש שזה סרט "חינוכי", לא רק בנושא האונס, אלא גם בנושא היחס הלא-בריא של נערים וצעירים למין בכלל, כולל הרצון להשיג במקום הרצון לחוות, לספק הנאה לפרטנרית או אפילו לעצמך. בו בזמן, עבור הנשים התחושה היא שזה לא רק סרט חינוכי, אלא גם שחזור שאולי עוזר להן להתמודד עם הטראומה וגם עם הבנה עצמית. קיים גם ספק שהוא מייצר טראומה נוספת עבור השחקנית או השחקנים, או שהגבולות של שחזור לצורך העברת המסר והאמינות נפרצים. זהו לא סרט יפה והבחירה בחדר הלא-מסווה על פניו מונעת ממנו להיות אסתטי. אבל כמו כל קולנוע, יש בסרט גם מימד מסוים של בידור, שנובע גם מכך כי התסריט כולל רגעים קומיים. לקולידג', כפי שניתן לראות בקריירה הארוכה שלה כבמאית אחרי סרט זה, יש יכולת כבמאית גם לבטא את העולם של נשים צעירות וגם לייצר רגעים שהם אמינים וגם מצחיקים, כך שיש רגעים בהם הסרט בכל זאת "יפה", מה שיכול רק להגביר את תחושת חוסר הנחת.

הסרט לא מסתיים בסצנה הארוכה, וכולל את המשך החוויה השלילית באופן עלילתי, כאשר קארלי מפיץ שמועות על מרתה כ"נותנת", וגם באופן תיעודי סביב חוסר היכולת של הבמאית להבין מה בדיוק אירע ואיך היא ממשיכה. אלמנט נוסף בליהוק, הבא לידי ביטוי בחלק זה, הוא של השותפה שלה לחדר במעונות. השותפה לשעבר מגלמת את עצמה וההערות שלה על התסריט, על מיניות ועל איך שהיא זוכרת את האירועים מעניקות לסרט מימד נוסף לקראת סופו. לצד זאת, הנוכחות שלה כבר מן ההתחלה מרמזת על כך כי למרות שחלף קצת יותר מעשור בין האירועים לצילומים, בשנות השבעים הדור הוא אחר והדיון על מין הוא אחר. גם אם בפועל הדיון הלא-בריא נותר דומה יותר ממה שנעים להודות היום.

מעטים ראו את הסרט כאשר יצא בשנת 1976 בהפצה מאוד מצומצמת, אולם הוא כן השיג לקולידג' קשר עם פרנסיס פורד קופולה, שניסה במשך שנים להפיק סרט בבימויה. בסופו של דבר זה לא הצליח, אבל יצר לה שם והוביל להזמנות להפוך לבמאית בהולוויד של שנות השמונים. הסרט הראשון שהיא ביימה הוא סרט הנעורים שזכה בעברית לשם "איזה מין נוער" אך דומה שגם בארץ הוא מוכר כבר יותר בשמו המקורי, ״Valley Girl״, או כסרט הראשון שהעניק תפקיד הראשי לניקולס קייג' (דודו, קופולה, כבר לא היה מעורב). בניגוד לרצונה, קולידג' נדרשה בידי האולפנים לשלב בסרט מספר סצנות של עירום נשי מואר היטב, אבל הסרט הפך להצלחה ולפופולרי במשך השנים. זאת משום שהיא השכילה להכניס סביב זה לא רק סיפור אהבה בין הפכים, אלא גם דיון מורכב יחסית לתקופה בגישה של נוער למיניות, מול הציפיות של החברה בתחום.

העיסוק שלי בסרטי נשים מן התקופה נובע גם מכך כי הוליווד הרשמית נתנה להן מעט הזדמנויות לביים באותה תקופה מחוץ לקולנוע המאוד עצמאי, או להבדיל לביים סרטי הניצול שנטו לזלזל בהם. גם בגלל שיש בהם אלטרנטיבה מסוימת ונקודת מבט שונות ביחס לסרטים הזכורים ולרוב מהוללים יותר של התקופה, אם כי בימינו כמה וכמה מן הסרטים שביימו נשים בתקופה זוכים להערכה מחדש כמיטב של הקולנוע האמריקאי. על סרטים שזכו להערכה מחדש וגם על סרטים פחות ידועים מם התקופה כבר יצא לי לכתוב. כנראה יהיו עוד פוסטים דומים בקרוב.

הקודמים בסדרה הלא רשמית:
סרטיה הראשונים של ג'ואן מיקלין סילבר
״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
הסרטים של איליין מאי
(ויש גם חלק שני)
״חברים ישנים״
״לילה מלא גשם״ – הסרט ה"אמריקאי" שביימה לינה ורטמולר
"Hollywood 90028"